במלחמת המפרץ של 1991 פגע טיל סקאד עיראקי בבית של סבא וסבתא שלי ברמת גן. למזלם, הם לא היו בבית, עובדה שהצילה את חייהם. לאחר שקיבלו הודעה שביתם הפך לעיי חורבות, סבי הגיע לבית, וגילה שם צי שלם של אנשי ביטחון ומדיה. המצלמות לא ידעו איך לעכל את סבי הכריזמטי, שהתעלם מכל הנוכחים, נכנס למה שהיה סלון ביתו והדליק לעצמו סיגריית פרלמנט. אחד הכתבים הזרים פנה אליו ושאל: "Are you angry at Saddam?". סבי אפילו לא התבלבל, טפח על כרסו הפוטוגנית וירה בכנות: "I'm Hungry".
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כשהבנתי שהייתי במלחמת המפרץ בדיוק באותו גיל של בתי הבכורה, והמחשבה הזאת קצת הרגיעה אותי. הבנתי שבדיעבד, כל הזכרונות שלי מהמלחמה הזאת קשורים לצחוק והומור. אני לא זוכר את החשש מהתקפות בגז חרדל, אבל אני כן זוכר את כל המילים של השיר "אדון סדאם המטומטם" של יוסי מימון. אני בקושי זוכר את החרדה האדירה שהייתה לי כילד בפעם הראשונה שנאלצתי לשים מסכת גז באמצע הלילה, אבל אני כן זוכר את הבאבא בובה עושה תרגילי גימטריה. אני לא זוכר את אמי מרפדת את חלונות הבית במסקנטייפ, אבל אני בהחלט זוכר את אברי גלעד מזמר את להיט הענק: "לא, אני לא שודד, אני משה המבודד".
אין כמובן שום דרך להשוות בין מלחמת המפרץ לבין האירוע המזוויע שאנחנו חווים בעשרת הימים שעברו מאז מתקפת הדמים בדרום. מספר ההרוגים המפלצתי והמחשבות הבלתי פוסקות על גורלם של החטופים בעזה, לא מותירים שום סדק להומור מהסוג ששטף את המדינה באותם ימים. ובכל זאת, יש משהו מאוד מנחם בעובדה שחבורת "זהו זה" עדיין נמצאת על המסך, ובימים האחרונים אפשר גם להתפלש בנוסטלגיה חמימה בערוץ 12, באיחוד הבלתי צפוי של אברי גלעד עם ארז טל.
סביר להניח שמתישהו זה היה מגיע בכל מקרה, ובקשת היו עושים איזה ספיישל איחוד לשני הטאלנטים הגדולים של תחילת הניינטיז. ובצדק, יש לומר. זאת תהיה בורות להקטין את התרומה של ארז טל ואברי גלעד לתרבות העברית לכדי תוכנית מערכונים טלוויזיונית (מוצלחת ככל שתהיה), אבל עבור דור שלם של ישראלים "העולם הערב" הייתה הבריחה המושלמת מהמציאות הקודרת של אותם ימים. בדיעבד, הפרצופים שלהם - לצד קובי מידן מסביר בשרמנטיות שבשום מקרה אסור להזריק אטרופין - הם הסמל האמיתי של המלחמה הזאת.
המלחמה בעזה הולידה איחוד כפוי ובלתי מתוכנן, כשמדי לילה מתאספים ארז ואברי כדי לסכם את אירועי היום החדשותיים, בדרכם. חשוב לציין שלמרות שהשידור מרגיש קליל יותר מרצף שידורי המלחמה היומי, לא מדובר במשדר הומוריסטי בשום צורה. טל וגלעד עוסקים באירועי השעה הכואבים, כולל סיפורי נופלים מצמררים, דיווחים מהשטח ואף ראיונות עם משפחות החטופים. דווקא המעבר החד הזה בין שיחה ביטחונית רצינית עם אוהד חמו, לשיחה עם ילדה מתוקה שנותנת טיפים מרגיעים לציבור מציגה את החוזק של החיבור הזה בין טל וגלעד, שנראה שיכולים גם לראיין עציץ מפלסטיק ולגרום לו להיות מעניין.
שיא המשדר אמש הגיע בשיחה של השניים עם שירה ואלי אלבג, הוריה של לירי, תצפיתנית שנחטפה לעזה. השניים הוזמנו לאחר שאלי הותקף אתמול ברחוב קפלן בתל אביב, שם הם יושבים במחאה שקטה מול הקריה בימים האחרונים. עשרה ימים אחרי האירוע הכי קשה לעם היהודי במאה ה-21 ואנחנו עדיין מתעסקים בביביסטים שמקללים אנשים ברחובות, כאילו אנחנו בימים העליזים של לפני ה-7 באוקטובר. וכך, אזרח ישראלי הגיע על אופנוע, וצעק לעבר אבא שיושב ברחוב עם תמונה של הבת שלו שנמצאת כרגע בעזה: "שתמות יחד עם הבת שלך". האצבעות כותבות את המילים אבל הלב לא מצליח לעכל את הרוע.
ארז טל בחר לתת לאותו רוכב אופנוע שקילל את אלי אלבג את התואר "חלאת היום", בעוד אברי גלעד עוד ניסה להיות פרקליט השטן וטען שיכול להיות שמדובר סתם באדם לא שפוי. אלבג היה שם כדי להבהיר שלא מדובר במקרה חד פעמי. מדובר בטפטופים של מקללים, לדבריו. לפני מספר ימים, בריאיון לערוץ אחר, הוא יצא במונולוג חריף נגד שרי הממשלה. גם בנו של ראש הממשלה הוזכר באותו ריאיון כואב. זה כנראה מספיק עבור ישראלים מסוימים שמגיעים לקלל אבא של חיילת שבסך הכל רוצה להשאיר את תמונת בתו בתודעה של מקבלי ההחלטות.
הוריה של לירי אלבג ניצלו את הבמה המכילה של אברי וארז כדי להעביר מסרים חיוביים, ואף הבהירו לראש הממשלה שיש לו את הגב שלהם, למרות שהוא או אף אחד מממשלתו לא טרחו עדיין לעשות את המינימום של להרים להם טלפון ולשאול לשלומם. הם טענו מספר פעמים שהם לא מגיעים מפוזיציה של שמאל או ימין, אלא רק מדאגה ל-199 החטופים בעזה. הם לא קראו להשמיד את עזה, ולא קראו למו"מ להחזרת החטופים. אין להם מסר פוליטי, הם חזרו והדגישו, ורק קראו להפסיק לשסע את העם בתקופת המלחמה. "ברגע זה נצבעת כפוליטי", הכריז אברי גלעד. "לא לרצות שישסעו זה פוליטי?", שאל ארז טל, ונענה בחיוב. "אני חושב שהיום זו אמירה פוליטית", סיכם גלעד.
איחוד של אברי גלעד וארז טל אולי לא היה בראש רשימת המשאלות שלנו ל-2023, אבל הוא בהחלט הקאמבק שאנחנו זקוקים לו כרגע. השניים הצליחו להשיל מעצמם קילוגרמים של חשיבות עצמית ואגו שנבנה מעשרות שנים באור הזרקורים, ומביאים במקומם למסך את כישרון ההנחיה הבלתי מעורער של שניהם. ארז טל מוכיח שהוא מראיין מצויין גם בלייב, עם רגישות עיתונאית מפתיעה - בעוד אברי גלעד מוכיח שסגנונו חסר הפילטרים שהביא עליו לא מעט מבקרים לאורך השנים, הוא בדיוק מה שצריך בשעת לילה מאוחרת כדי לאזן שעות של חדשות ממלכתיות ומעונבות.
זה לא אומר שהכל מושלם, להפך. כך למשל כשאברי גלעד פתאום שולף איזה קשקוש קונספירטיבי שבדרך כלל אנחנו רגילים לקרוא בבוקסה של הטוקבקים מתחת לכתבות, ולא בשידור על ידי המנחה באולפן. גם במקרה הזה, ארז טל היה שם כדי להנחית את חברו משכבר בחזרה לקרקע המציאות. "הוא קורא את כל האתרים האלה של הפייק, הוא מאמין להם", הסביר ארז טל לאוהד חמו הנבוך, והחזיר את הספינה למסלול.
אבל יותר מהכישרון והניסיון, האיחוד הזה חשוב בעיקר מעצם קיומו. תזכורת לכך שכולנו עברנו שינויים עם השנים. כולנו חטאנו. לכולנו יש דעות. ובסוף, אנחנו הכי טובים כשאנחנו ביחד. ימין, שמאל, אשכנזים, מזרחים - כל ההגדרות האלה מתבטלות בשעה הזאת, בה כולנו כואבים ביחד. חבל שצריך מלחמה בשביל להזכיר לנו את זה. חבל שיש כמה חלאות שגם המלחמה הכי קשה לא תגרום להם להבין את זה.