ההיסטוריה המודרנית מלאה בדמויות גדולות מהחיים, כאלה שהכריזמה שלהם נוטפת מעבר למסך הטלוויזיה או הקולנוע ומגיעה לכל מקום על הגלובוס. לפעמים מדובר באנשים טובים, או לכל הפחות לא מזיקים, לעתים קרובות אלה דמויות שמתחו את הרוע לקצה. מצד אחד ליאו מסי, מדונה ומיק ג'אגר, ומצד שני פידל קסטרו, ולדימיר פוטין ובמיוחד פבלו אסקובר. בזמן שהנרקו-טרוריסט הקולומביאני ביסס את מעמדו כאחד המבוקשים הגדולים על הגלובוס, ניו יורק טיפחה ארכי-גנגסטר משלה, שהפך לאיידול ועבור רבים נשמר מעמדו ככזה עד היום - ג'ון גוטי.
המאפיה האמריקנית הייתה לאורך השנים משופעת באנטי-גיבורים, ראשי משפחות שנשארו מאחורי הקלעים. לרוב, לא היית רואה את פרצופם. כשכבר ראית, הם מיהרו להתחבא. וינסנט ג'יגנטה, הבוס של משפחת ג'נוביז, הסווה היטב את היותו העומד בראש הפירמידה, אובחן כחולה בסכיזופרניה אף שלא היה כזה, שמר על דמות המשוגע ובשל כך לא עמד קרוב ל-30 שנה לדין עד שהורשע לבסוף וסיים את חייו בכלא. גם ראשי משפחות אחרים נטו שלא להתבלט בידיעה שבולטות מפריעה לביזנס.
גוטי לא היה כזה. את הדרך לפסגה של משפחת גמבינו הוא פילס באלימות רועשת, כששלח מחסלים לבוס פול קסטלנו מחוץ למסעדה בערב חג המולד של 1985. רצח ראש משפחה ללא הסכמת ראשי המשפחות האחרים דינו מוות, ואף על פי כן גוטי העז - וניצח. הרהב שירת אותו, הוא היה רוצח המונים אבל גם כוכב רוק שאהב את אור הזרקורים. הבעיה עם אנשים מהסוג הזה היא שהם בדרך כלל לא נזהרים, ולבסוף הפה הגדול שלו הפיל אותו. המרדף אחריו מתועד בשלושת פרקי הדוקו "לגבור על גוטי" (Get Gotti) שעלה באחרונה בנטפליקס.
לחובבי המאפיה הסיפור של גוטי מוכר. החייל שעלה לגדולה כי העז לפרוץ גבולות ולסחור בסמים נגד ההנחיות הברורות של הבוסים, הפיוז הקצר, העובדה שחמק מאישומים במשפטיו וההפללה של סמי "השור" גרבאנו שהביאה למאסרו עד שסיים את חייו בכלא ב-2002 - כל אלה פרטים ידועים. מה שפחות מוכר הוא הסיפור שמאחורי הקלעים, כיצד הצליחו הרשויות לשים, לבסוף, מאחורי הסורגים את מי שכונה "הדון הטפלון".
לפני כשלוש שנים עלה בנטפליקס דוקו-מאפיה אחר, "עיר של פחד". הוא סקר את סיפורן של חמש משפחות הפשע, תוך התמקדות בפן המשפטי. הבעיה בסדרה הייתה החפיפניקיות שלה והנראטיב המאוד דל. היא הייתה מלאה במלל, משעממת ושטחית. לגוטי, אגב, לא הקצו שם יותר מדי מקום.
"לגבור על גוטי" היא התיקון של יוצרי "עיר של פחד". גם כאן הפוקוס הוא על הפן המשפטי, אבל נראה שהבמאי סבסטיאן סמית' התגלח היטב על הטעויות מהדוקו הקודם. הפעם הכול נעשה בצורה מעניינת בהרבה - תיאור קרבות האגו בין רשויות האכיפה על הקרדיט בתפיסה, הדקויות המשפטיות שמנעו הרשעות קודמות והקושי בשיטת המושבעים, שצף במלוא עוזו כשמדובר בהפללה של מגה-מאפיונר - כל אלה מקבלים ייצוג נכבד, מדויק ומעניין.
מעל כל אלה ניצב ניואנס בולט אחד שלא סוקר בהרחבה יתרה בסדרות תעודה קודמות על המאפיה - התקנת מכשירי ההאזנה שהביאו לבסוף להרשעתו של גוטי. מדובר באלמנט מרתק. הציתותים במועדון ה"רייבנייט" שבו שהה דרך קבע מוכרים, אבל הדרך שבה הצליחו הסוכנים הפדרליים לעשות זאת הייתה מהפנטת. זהו פרט קטן, שהוצג עד כה כאלמנט טריוויאלי, אבל חשוב במיוחד ומקבל את הכבוד הראוי לו.
בספרו "המרגל והבוגד" מתאר בן מקנטייר את פועלו של אולג גורדייבסקי, שעבד מתוך הק.ג.ב. כסוכן בשורות המערב. הוא היה פקיד אפור שביצע משימות סיזיפיות, הניגוד המושלם לדמות המרגל של ג'יימס בונד. דווקא השבלוניות והסגפנות של גורדייבסקי, יחד, כמובן, עם יכולתו הסיפורית המופלאה של מקנטייר, הפכו את השתלשלות האירועים של חייו למרתקת. בהשאלה, מתקיני ההאזנות מעל מועדון הרייבנייט הם אותם מרגלים מיוסרים שתיאר מקנטייר, כאלה שחייהם נסובו בעיקר סביב אין ספור שעות סרק של מעקב והכנה לפעולה ולא יזכו לדקות תהילה רבות. דווקא בזכות העובדה הזאת הם סופגים ב"לגבור על גוטי" מעט מאבק הכוכבים, שמאוד מגיע להם.
האם "לגבור על גוטי" מומלצת? במקרה הזה קצת קשה לענות, משום שיש פה עניין תפיסתי העוסק בשאלה למה אתם מצפים מסדרת מאפיה. אם אתם בעניין של יריות, אקשן וריבוי אילוסטרציות, תדלגו. אם, לעומת זאת, אתם מסתקרנים מניואנסים משפטיים ואוהבים את הסיפורים הפחות בולטים ואת האנשים הנסתרים מאחורי המצוד, זהו בהחלט מסמך שיהפנט אתכם.