שני גורמים חרצו את גורלה של המאפיה האמריקנית בשנות ה-80 של המאה הקודמת, האחד משפטי והשני טכנולוגי. ב-1970 הציע ג'ורג' רוברט בלייקי את חוק "ריקו", שיאפשר לחבר יחד מסכת של פשעים כדי להרשיע עבריינים כקבוצה ולא רק על פי מעשה פשיעה אינדיבידואלי שלהם. החוק הזה יושם לראשונה בהצלחה ב-1980, ושש שנים לאחר מכן הוביל להרשעתם של חמשת ראשי משפחות הפשע בניו יורק, במה שהוכתר כמהלך המוצלח ביותר אי פעם של מערכות האכיפה נגד המאפיה. ההצלחה הזאת לא הייתה יכולה להגיע בלי ה-FBI, שהתקין רשת שלמה של אמצעי מעקב וציתותים בבתים וברכבים של החשודים, כמו גם במועדונים ובמסעדות שבהם נהגו לבלות.
העובדה שמהלומת המחץ לארגון האלים הגיעה דווקא מהכיוון הביורוקרטי לא מפתיעה. לכל אורך ההיסטוריה היה למערכת היחסים בין המאפיה והחוק בארצות הברית אופי אדמיניסטרטיבי, מהמאסר של אל קפונה על העלמות מס, דרך ההשתלטות על האיגודים המקצועיים ועד לחדירה של המאפיה לדם של המערכת העסקית החוקית בארצות הברית.
ההימור שלקחה נטפליקס עם "עיר של פחד" (Fear City: New York vs The Mafia), דוקו בן שלושה חלקים המתעד את חיסול המאפיה האמריקנית בשנות ה-80, היה נועז. RAW TV, המפיקים שיצרו את "אל תתעסקו עם חתולים", בחרו להתמקד דווקא בפרוצדורות שהביאו ללכידתם של ראשי חמש משפחות הפשע, הווה אומר הם הלכו לכיוון המנהלתי והשאירו בחוץ כמעט לחלוטין את האקשן. חלק הארי של המיני-סדרה מורכב מראיונות עם אנשי FBI בדימוס ואנשי משפט, מתשבחות עצמיות (איך אפשר שלא) של רודי ג'וליאני ומתיאורים ארוכים ומתישים של "כך התקנו אמצעי מעקב בבית הלקוח".
על הנייר, זהו הימור לא רע שמסקר את הקרב הזה מזווית קצת אחרת. הרי חובבי הז'אנר כבר צפו בלא מעט סרטים וסדרות וזו הדרך להביא משהו חדש ומקורי לשולחן. הבעיה היא שמנהלה לא מצליחה לעניין יותר מדי, וכשהיא תופסת קרוב ל-80 אחוז מזמן המסך, היא גם מפרכת. צפיתי בהרבה מאוד סדרות וסרטים על המאפיה האמריקנית, רוב המרואיינים ב"עיר של פחד" היו מוכרים, אם כי פחות מעניינים הפעם אפילו ביחס לעצמם. לא האמנתי שאצליח להשתעמם מסדרה על המאפיה, אבל כבר באמצע החלק הראשון חשתי בחוסר העניין המתגבש ובמהלך החלק השני הוכרעתי והרגשתי מובס.
כדי להבין מה כל כך רע ב"עיר של פחד", יש לעשות את ההשוואה המתבקשת לסדרה אחרת, פחות נוצצת והרבה יותר טובה - "המאפיה האמריקאית" של נשיונל ג'יאוגרפיק. עם כתיבה מעולה, ראיונות ממוקדים וצילומים משובחים, הסדרה הזאת, שנוצרה ב-2013, הגישה סקירה כרונולוגית בת ששה פרקים שגוללו את ההיסטוריה המודרנית של חמש המשפחות משיא ימי פעילותן בתחילת שנות ה-70 ועד דעיכתן ונתיחתן לאחר המוות בשנות ה-90. זה היה דוקו מופתי, שסיפק במילה אחת את מה ש"עיר של פחד" נכשל בו: עניין.
סביב המאפיה יש הרבה סיפורים, רובם ככולם מרתקים, אבל גם למעשייה הטובה ביותר צריך מספר מוצלח. אחד ממספרי הסיפורים הגדולים הוא מייקל פרנציז. מי שכונה בשנות ה-70 וה-80 "נסיך המאפיה" פרש ממנה בשנות ה-90 והפך למרצה מבוקש. הוא הופיע בכל דוקו אפשרי בנושא, הכריזמה שלו נוטפת מהמסך וגם ב"עיר של פחד" לא פסחו עליו. פרנציז, שאביו סוני הלך לעולמו השנה בגיל 103, סיפר (שוב, למי שצפה בו בהזדמנויות קודמות) כיצד יצר את הונאת הדלק הגדולה ואיך הפך, דרך ניהול משגשג של עבירות צווארון לבן, לאחר הביצועיסטים המבריקים של הארגון.
הבעיה היא שההפקה השתמשה בפרנציז מעט מדי והבליעה אותו, כשם שעשתה לכל הדמויות הגדולות באמת של הארגון באייטיז. איך אפשר לייצר סדרה של שעתיים וחצי עם אזכורים מועטים ומרומזים בלבד לג'ון גוטי, הרוק-סטאר הגדול ביותר בתולדות המאפיה? כיצד מדלגים לחלוטין על הפעילות של ראשי המשפחות בלי להעניק אפילו פרומיל של עדויות, קוליות או מצולמות, למעשיהם? הרי זה לא שבידי נטפליקס היה חומר כל כך גרוע, רחוק מכך, אלא שההתמסרות למונולוגים של התובעים והבלשים השכיחה לחלוטין את העובדה שמדובר בארגון המתוחכם והרצחני ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית.
אם צריך להגדיר את המאפיה לפי נטפליקס, היא מנתה כמה קברניטים מתוחכמים, שדרך רצח, סחיטה, איומים, התאגדויות ופעולות עוינות בעסקי השעשועים והבנייה (יחד עם רמיזות לקשרי המאפיה עם דונלד טראמפ בבניית Trump Tower) הצליחו להשתלט על ניו יורק. תיאור נחמד, רק שהמציאות הייתה הרבה יותר גדולה.
נטפליקס לא עושה עבודה טובה מדי בגזרת הדוקו שלה. אפילו "טייגר קינג", גולת הכותרת של הז'אנר, היה טוב אבל לא מצוין. "הריקוד האחרון" היה מוצלח מאוד בעיקר בזכות הניסיון וההנגשה של ESPN. שם יודעים לספר סיפור, וזה בדיוק ההבדל. בשתי הסדרות היו חומרים יקרי ערך ביד, אבל בעוד הסדרה על ג'ורדן ידעה להוציא את המיטב, ב"עיר של פחד" נראה שהיוצרים התעצלו וחשבו שהתמונות והמרואיינים יעשו עבורם את העבודה והסתפקו בנראטיב מחופף ולא מהוקצע. בואו נגיד ככה: תחשבו על "הריקוד האחרון" שבו היוצרים מקדישים 80 אחוז מהסדרה לשחקנים המשניים בבולס ורק חמישית מהזמן מתפנה לג'ורדן.
אם נשארים בדימויים מעולם הספורט, שוו לנגד עיניכם תקציר בן עשר דקות של משחק כדורגל, שבמהלך 8:30 דקות מתוכו מראים לכם מסירות במרכז המגרש. לא שלפאס טוב אין חן גם כשהוא מבוצע באזור נקודת האמצע, אבל הוא לעולם לא ינצח מהלך שמסתיים בבעיטה לשער, בטח לא כשהוא תופס יותר מ-80 אחוז מהתקציר. זו לחלוטין התחושה ב"עיר של פחד" - מיני-סדרה ביורוקרטית, שבוחרת לדלג על כל רגע אפשרי של פעולה ולהתמסר לחלוטין למנגנון הלכידה המתיש. אלא אם יתברר שהמפיקים החליטו לרצוח אותנו משעמום כדי להראות לנו איך המאפיה עינתה אנשים, "עיר של פחד" הוא אחד המסמכים המיותרים שהפיקה נטפליקס השנה.