וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יש לכם נטייה לעצב? זה עשוי דווקא להעשיר את חייכם ולהעניק לכם חוסן

2.11.2023 / 9:46

סוזן קיין (מחברת רב המכר "שקט") נעזרת במדע וסיפורים כדי להדגים את עוצמתה של אישיות מרירה-מתוקה, ואיך היא משמשת ככוח עדין המאפשר לנו להתעלות מעל כאב אישי וקולקטיבי. קראו פרק מתוך "מתיקות-מרירה: כיצד הנטייה לעצב וגעגוע מעשירה את חיינו ומקנה לנו חוסן"

כריכת הספר "מתיקות-מרירה: כיצד הנטייה לעצב וגעגוע מעשירה את חיינו ומקנה לנו חוסן", מאת סוזן קיין. הוצאת מטר,
כריכת הספר "מתיקות-מרירה: כיצד הנטייה לעצב וגעגוע מעשירה את חיינו ומקנה לנו חוסן", מאת סוזן קיין/הוצאת מטר

פרלוד: הצ'לן מסרייבו

לילה אחד חלמתי שאני נפגשת עם ידידה, משוררת בשם מריאנה, בסרייבו, עיר האהבה. התעוררתי מבולבלת. סרייבו, סמל לאהבה? האם סרייבו לא היתה האתר שבו התנהלה אחת ממלחמות האזרחים הקטלניות ביותר בסוף המאה העשרים?

ואז נזכרתי.
ודרן סמיילוביץ'.
הצ'לן מסרייבו.

seperator

28 במאי 1992. סרייבו במצור. במשך מאות שנים חיו בעיר הזאת אלה לצד אלה מוסלמים, קרואטים וסרבים. עיר של חשמליות ומאפיות, של ברבורים משייטים בברכות בפארקים, מסגדים עות'מאניים וקתדרלות אורתודוכסיות. עיר של שלוש דתות ושלושה עמים. עד לא מזמן איש לא הקדיש תשומת לב רבה לאיזו דת או לאיזה עם השתייכו אנשים. הם ידעו אבל לא ידעו. הם העדיפו לראות זה את זה כשכנים שנפגשו לקפה או לקבב. הם למדו באותן אוניברסיטאות, ולפעמים התחתנו אלה עם אלה והולידו יחד ילדים.
אבל עכשיו — מלחמת אזרחים. גברים על הגבעות שסביב העיר ניתקו את אספקת החשמל והמים. האצטדיון של המשחקים האולימפיים של שנת 1984 הועלה באש. מגרשי הספורט הפכו לבתי קברות מאולתרים. בתי הדירות מנוקבים מרסיסי פצצות מרגמה, הרמזורים מנופצים, הרחובות שקטים. רק קולות הירי
נשמעים.
עד לרגע שבו צלילי האדג'ו בסול מינור של אלבינוני, ממלאים את הרחוב שמחוץ להריסות מאפייה שהופצצה.
מכירים את היצירה? אם לא, כדאי שתעצרו את הקריאה ותאזינו לה מיד. youtube.com/watch?v=kn1gcjuhlhg‏. זוהי יצירה מכשפת, יוצאת מגדר הרגיל, ועצובה עד אין קץ. ודרן סמיילוביץ', הצ'לן הראשי של תזמורת האופרה של סרייבו, מנגן אותה לכבוד עשרים ושניים בני אדם שמתו יום קודם לכן מפגז מרגמה כשעמדו בתור ללחם. סמיילוביץ' היה בקרבת מקום כשהפגז התפוצץ ועזר לטפל בפצועים. עכשיו הוא חזר לאתר ההרג, בלבוש פורמלי כמו בהופעה באולם האופרה, חולצה לבנה ומקטורן עם קצוות ארוכים. הוא יושב בין ההריסות על כיסא פלסטיק לבן עם הצ'לו בין רגליו. צלילי הערגה של האדג'ו נישאים השמיימה.
מסביבו הרובים יורים, הפגזים רועמים, המקלעים מטרטרים. סמיילוביץ' ממשיך לנגן. הוא יחזור על המעשה עשרים ושניים ימים — כל יום לזכר אחד האנשים שנהרגו ליד המאפייה — ואיכשהו הקליעים לא יפגעו בו.
העיר שוכנת בעמק שסביבו הרים שמהם יורים צלפים לעבר אזרחים רעבים שמחפשים לחם. יש אנשים שמחכים שעות להזדמנות לחצות את הרחוב, ואז עושים זאת בריצה מהירה, כמו צבאים שנמלטים מפני ציידים. אבל כאן יושב אדם במקומו בכיכר פתוחה, לבוש בהידור כמו על במה, כאילו יש לו כל הזמן שבעולם.
שואלים אותי אם אני משוגע כי אני מנגן בצ'לו באזור קרבות, הוא אומר. למה לא שואלים אותם אם הם משוגעים כי הם מפציצים את סרייבו?
המחווה שלו מהדהדת בעיר דרך הרדיו, וכעבור זמן לא רב היא תשמש כבסיס לרומן ולסרט. אבל לפני כל זה, עדיין בימי המצור האפלים ביותר, בהשראתו של סמיילוביץ' התחילו מוזיקאים אחרים לצאת לרחובות כשבידיהם כלי נגינה. הם לא מנגנים מוזיקה צבאית שתעורר חיילים להילחם בצלפים ולא מנגינות פופ שישרו מצב רוח טוב בקרב אזרחים. הם מנגנים את האדג'ו של אלבינוני. למעשיהם של מי שזורעים הרס עם רובים ופצצות מגיבים המוזיקאים בנגינת היצירה הכי מתוקה־מרירה שהם מכירים.
אנחנו לא לוחמים, קוראים הכנרים, אנחנו גם לא קורבנות, מוסיפות הוויולות. אנחנו פשוט בני אדם, שר הצ'לו, פשוט בני אדם, עם פגמים ויופי וכמיהה לאהבה.

עוד בוואלה!

"הילד של לגיון הזרים": לאה איני מנסה להחזיר לחיים את בן זוגה המנוח במילים ומבט אוהב

לכתבה המלאה
seperator

עברו כמה חודשים. מלחמת האזרחים ממשיכה להשתולל והכתב הזר אלן ליטְל צופה בשיירה של ארבעים אלף אזרחים מגיחה מתוך יער. הם נמלטו מהתקפה והסתתרו ביער במשך ארבעים ושמונה שעות רצופות.
ביניהם גבר בן שמונים. הוא נראה נואש ותשוש. הוא ניגש לליטל ושואל אם ראה את אשתו. הם איבדו זה את זה במהלך הצעידה הארוכה.
ליטל לא ראה אותה, אך בהיותו עיתונאי, שאל את האיש אם יהיה מוכן לומר אם הוא מוסלמי או קרואטי. בקטע מרשים של הבי־בי־סי, שנים לאחר מכן, אומר ליטל שהוא מתבייש כשהוא נזכר בתשובתו של האיש, אפילו כעבור עשרות שנים.
"אני מוזיקאי," השיב האיש הזקן.

seperator

"מתיקות-מרירה: כיצד הנטייה לעצב וגעגוע מעשירה את חיינו ומקנה לנו חוסן" / סוזן קיין. מאנגלית: עפר קובר. מטר הוצאה לאור. 304 עמודים.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully