בזמן שהמלחמה בעזה נכנסה ליום ה-30, קרו אתמול כמה דברים שהיו יכולים לאכלס לבדם תוכנית סאטירה. "גורם מדיני בכיר" טען בתדרוך שיועד בדיוק לשעה שמונה בערב, שצריך לבדוק את הקשר בין הסרבנות בצה"ל למוטיבציה של סינוואר לצאת למתקפה, רק כדי שראש הממשלה ימהר להגיב שמעולם לא טען זאת, יצייץ ציוץ מביך על אחדות ויקבל תמיכה מחבקת מהיריב הפוליטי שלעולם לא יפספס הזדמנות לעזור לו. במקביל, שר בממשלה טען בריאיון רדיו שפצצת אטום היא "אופציה אחת" לטיפול בעזה, ובתגובה ראש הממשלה החליט להשעות אותו מפעילות שבה השתתף כרגיל. לבסוף, חברת כנסת הכחישה את זוועות ה-7 באוקטובר, תוך שהיא מודה שלא טרחה לצפות בתיעוד שלהן.
סאטירה בזמן מלחמה היא נושא מסובך ורגיש, בוודאי על רקע האסון שקרה כאן רק לפני חודש, ולכן הבחירה המודעת של "ארץ נהדרת" (או יותר נכון של קשת) לחזור עכשיו, מצמצמת מאוד את ההנחות שמגיעות לה בהקשר הזה. כותביה וכוכביה מודעים למציאות המשתנה במהירות, לצורך להלך בין הטיפות ולהבנה שמאחורי המסכים יושבים מיליוני אנשים שעברו את החודש הנורא בחייהם. מצד שני, הדוגמאות למעלה מוכיחות כמה חומרים מעולים לסאטירה מסתובבים כאן עכשיו ומתחננים להנחתה.
מבין הדוגמאות, רק ההתבטאות האומללה של עמיחי אליהו קיבלה התייחסות עבשה במהדורה אתמול. "אני רוצה להטיל פצצה", אומר החיקוי של השר במערכון חסר כל השראה על כינוס של שרי קואליציה עם משרדים מיותרים. "כל הכבוד", קוראים חבריו בציפייה שיודיע על פירוק המשרד לענייני מורשת. "אני רוצה להטיל פצצת אטום על עזה", משיב השר במשחק מילים צפוי וחלש. השיא של חוסר הטעם הגיע כשדמותו של עמיחי שיקלי הגנה על משרד התפוצות בראשותה, כשהסבירה ש"יש תפוצה חדשה של ישראלים בתוך עזה עכשיו". זאת בדיחה שלא הייתה אמורה לעבור חדר כותבים, ובוודאי שלא להגיע לשידור.
כבר לא מעט שנים ש"ארץ נהדרת" מתקשה לדקור את המציאות המטורפת בישראל, ופשוט מעדיפה לחקות אותה. מערכון נאום נסראללה הוא דוגמה מצוינת להתנהלות הזאת. על פניו, זאת הזדמנות מעולה לעקוץ את ההאדרה המוגזמת של מנהיג חיזבאללה בתקשורת הישראלית. על הדהוד המסרים ושירות המלחמה הפסיכולוגית שלו בחברה הישראלית, כולל כשהמהדורות מתגאות בכך שהן לא משדרות את נאומו - אלא פשוט שולחות את הכתבים לענייני ערבים להאזין לו ולדווח מילה במילה גם כך. במקום זה, קיבלנו את החיקוי הישן של יובל סמו, שכולו מבוסס על גאג חוזר וחרוש על תוספת של "תותו" לכל מילה. הפעם היחידה שבה היה ניסיון קטן לחשוב על האירוע מעבר לחיקוי ("תודה למפקד חטיבת הפרומו, אבו טיזר"), הייתה גם הקטע המצחיק היחיד בו.
המערכון על העדכון היומי של דניאל הגרי היה כבר על גבול הנואש. כן, הגרי מדבר ביבשושיות צבאית, את זה הבנו בערך מהתדרוך הראשון. התובנה הזאת לא יכולה להחזיק מערכון שלם, שלא ממש ברור מה הרעיון הקומי שמאחוריו. האירוח של אליהו יוסיאן, מ"כוכביה" המסובבים יותר של המלחמה, דווקא יושב על תשתית מאוד סאטירית. השיקוף הכי מטורף של מחשבות הזעם והנקם שעברו כנראה לפחות פעם אחת במוחם של רבים מהצופים, לא רק שמבוטא באולפנים אלא נוספים עליו שלוש דרגות נוספות של טרלול. אלא שיוסיאן של "ארץ" הוא פשוט, מאוד לא נעים להודות, יוסף שילוח. אדם עם חיקוי פרסי מוגזם, שאפילו לא מסתיר את הקריצות לרס"ר המיתולוגי מסרטי אסקימו לימון. זה לא רק חיקוי שאינו ברמה לתוכנית, הוא לא ברמה למערכון בטיקטוק.
במהלך השבוע החולף, נהנו מאוד בקשת מהתפוצה הנרחבה שלה זכה מערכון הסיקור המוטה של ה-BBC בעולם, ובצדק. זאת הייתה סאטירה יעילה שפירקה בכישרון את ההתעקשות לירות את החץ ולצייר את המטרה סביבו. זה ייצוג מאוד אמין של המציאות של קשת בכלל: גוף שכבר שנים נושא עיניים לחו"ל ומכוון את עיקר הכישרון שלו לעשייה בינלאומית, בזמן שהוא משקיע את המינימום (ולעתים גם פחות ממנו) בזירה המקומית. קשה היה לברוח מהמחשבה הזאת כש"ארץ" סוף סוף תפסה תאוצה בחלקה האחרון.
מערכון "אולפני פאליווד" המעולה בכיכובו של המשפיען מספר אחת בעזה, אסי עזה, הקפיץ את הרמה כבר מהרגע הראשון. אלי פיניש במלוא כישרונו הפליא לגלם את השחקן הפלסטיני שהפך לכוכב רשת בחודש האחרון בתוך מערכת התעמולה של החמאס, כשהוא מגלם הכל ממפעיל רנטגן ועד פצוע אנוש. "אתם פה ביום שיגורים מיוחד", "תראה מה עשו לתיכון תלמה יסין", פילטר של שרק בוכה כי זרקו עליו פצצות כימיות. מעבר לצופים בעברית, ברור שהסרטון הזה מיועד גם לעיניים זרות, אלו שצורכות את התעמולה הרצחנית של חמאס ברשתות החברתיות וקונות אותה בלי שאלות, אפילו כששקי גופות מתיישבים לפתע וגוללים בטלפון. כל מה שצריך הוא להדביק עליו כתוביות באנגלית ולשגר אותו למרחבי הרשת.
אלא שגולת הכותרת, שצולמה כנראה בעיקר כדי להפוך לוויראלית בעולם, הייתה מערכון קולומביה יונטישמיטי על הטמטום הפרוגרסיבי והגזעני שמתפרץ בשבועות האחרונים באוניברסיטאות היוקרה של ארה"ב. קלסי (ליאת הר לב) ושותפה לשידור לייב ביוטיוב עם השם המבריק, וורדל (תמיר בר), מסבירים למה "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית" הוא נכון ("כי זה מתחרז"), מספרים על ההשכלה המתקדמת שלהם ("אני עושה תואר באסטרולוגיה קווירית פוסט קולוניאלית"; "אני לא אנטישמי, אני גזען פלואידי") ומארחים את אבו פטואה, טרוריסט במנהרות עזה ("אתה מוזמן לעזה בכל זמן, נזרוק אותך מהגג"; "שמעת? אחינו רוצה לערוך לי מסיבת גג"). פתאום, כל הכישרון של "ארץ" והכישורים הסאטיריים מתגלים, היכולת לפרק נושא ולזהות מה מוגזם ומצחיק בו, פשוט כי מישהו החליט שבמערכון הספציפי הזה כדאי להשקיע.
במובנים מסוימים, זאת יכולה להיות סוג של ברכה קטנה לישראל. בימים שבהם מסרים רגילים והגיוניים מתקשים לפרוץ את חומות השנאה והגזענות בעולם, הומור הוא נשק יעיל ואפקטיבי - בעיקר כשהוא מדויק וחד. אבל עם כל הכבוד למאמצי ההסברה העולמיים, יש גם בימים אלה בישראל תועפות של חומרים שראוי וצריך לייצר עליהם סאטירה איכותית ומדויקת, אפילו שהיא "רק" לעיניים ישראליות. אפשר רק לקוות שמתישהו, אחרי שתסיים להתבשם במחמאות מהעולם הגדול, "ארץ" תחזור להשקיע גם בנו ככה.