משהו חשוב נעלם מהשיר החדש של הביטלס. לנון לא היה מסכים לזה

האלבום החדש של הרולינג סטונס כובש את מצעדי המכירות בשני הצדדים של האוקיינוס, הביטלס מוציאים סינגל חדש ומרגש וישראל נמצאת במלחמה קשה במספר חזיתות. לוח השנה אמנם טוען שאנחנו במאה ה-21, אבל זה ממש מרגיש כאילו נתקענו על 1967.

במזרח התיכון התותחים רועמים, אבל בלונדון המוזות ממש לא שותקות. שיר חדש של הביטלס לא משנה את העובדה שאנחנו נמצאים באחת התקופות הקשות ביותר בתולדות האומה העברית, אבל מצד שני אי אפשר להתכחש לעובדה שצירוף המילים "שיר חדש של הביטלס" הוא סוג של נס. יותר מ-50 שנים אחרי שהלהקה התפרקה, יותר מ-20 שנים אחרי שג'ורג' מת, יותר מ-40 שנים אחרי שג'ון מת - והנה כולם ביחד תחת הטייטל של הלהקה הטובה בהיסטוריה. אחד הקונצנזוסים היחידים בהיסטוריה האנושית.

לאור העובדה שמחצית מחברי הלהקה אינם בין החיים, זה מרגיש די מגוחך לקרוא ל-"Now And Then" במילים "שיר חדש". למעשה, מעריצי ביטלס אדוקים בוודאי מכירים את השיר, שצף מאז שנות ה-90 בהקלטות פיראטיות של ג'ון לנון, תחת שם אחר: "I Don't Want To Lose You". זה גם היה שם השיר כשעבדו עליו חברי הלהקה החיים ב-1995, וזה גם היה שם השיר כשהוא הופיע במחזמר "לנון" שהפיקה יוקו אונו ב-2005, ששרד פחות משנה על הבמות בברודווי.

לא במקרה החליטו חברי הלהקה החיים להחליף את השם ל-"Now And Then". למרות שהמשמעות של המילים בשיר היא "מדי פעם", אפשר גם להבין את שם השיר כ"אז ועכשיו". בחירה טבעית, ודי מרגשת, לשיר שמחבר בין העבר, ההווה והנצח. סיבה נוספת שהם היו צריכים לשנות את שם השיר היא שהם בחרו להוריד קטע שלם מהשיר של לנון, שכלל את השורה שנתנה לו את שמו המקורי.

אבל קודם קצת רקע: את השיר המקורי כתב לנון בשנת 1977, והקליט דמו של עצמו מבצע את השיר על הפסנתר הביתי בבניין הדקוטה בניו יורק. באופן רשמי, לנון הכריז באותה שנה על פרישה מעולם המוזיקה כדי לגדל את בנו שון, אך בפועל הוא כתב לא מעט שירים באותה תקופה, לרובם הייתה תמה זהה: אהבה, או ליתר דיוק - התחדשות האהבה הנצחית שלו ושל יוקו. את "I'm Losing You", "Woman" ו-"Just Like Starting Over" הוא עוד הספיק לפרסם בחייו, ימים לפני שהוא נרצח. שירים אחרים כמו "Grow Old With Me" ו-"Real Love" יצאו אחרי מותו.

השיר "I Don't Want To Lose You" דומה לשאר השירים. ג'ון מספר על הגעגועים שלו ליוקו (שככל הנראה אכן הייתה רחוקה ממנו, בטוקיו ליתר דיוק, בזמן שהשיר נכתב) ועל הרצון שלו להתאחד איתה. ואז מגיע הגשר המוזיקלי, בו קולו של לנון מתנפץ לרסיסים כשהוא זועק את החרדה שלו: "אני לא רוצה לאבד אותך, לא לא, לנצל אותך או לבלבל אותך, אבל אם את צריכה לעזוב אז...". לנון לא סיים את המשפט, ואלתר הברות סתומות במקום. אלא שאיכשהו כשמדובר ביוצר כמו לנון, גם הברות סתומות יכולות לקרוע את הלב.

לימים הוא ישלים את כתיבת השיר, ויהפוך אותו לאופטימי. הגשר המוזיקלי יסתיים בכך ש"אם את צריכה לעזוב אותי אני לא אעצור אותך היום", כאשר הפזמון האחרון יסתיים ב"מדי פעם אני מתגעגע אלייך, אבל אני יודע שאת תחזרי אליי".

הבעיה היחידה היא שג'ון מעולם לא הקליט את השיר במלואו. בשנת 1995 פול, ג'ורג' ורינגו עבדו על השיר ועלתה האפשרות שפול יבצע את הקטע החסר, אך בשלב זה ג'ורג' איבד כל עניין בהקלטה. אחרי יומיים של עבודה ג'ורג' הודיע שמדובר ב"אשפה של שיר". לימים, בזמן שגסס מסרטן, הוא התבדח עם פול ואמר לו שבטח אחרי שהוא ימות הוא ימצא את כל השירים שהוא כתב וזרק לפח ויהפוך אותם ללהיטים.

עברו מספר שנים, ולעולם הגיחה טכנולוגיית בינה מלאכותית בשם MAL, שהבמאי פיטר ג'קסון השתמש בה לצורך הפרדת הצלילים בסרט הדוקו "Get Back". הטכנולוגיה הייחודית נושאת כביכול את השם MAL בגלל שמדובר בראשי התיבות של Machine Audio Learning - אך בפועל מדובר פשוט בהומאז' למל אוואנס, טכנאי הסאונד המהפכני שעבד עם הביטלס בכל ההקלטות המפורסמות שלהם.

בזכות MAL, הצליחו חברי הביטלס להפריד את קולו של ג'ון לנון מההקלטה הביתית ולנקות אותו מרעשי הרקע שהפריעו להקלטה. לפתע, הקול של ג'ון היה נקי, וניתן היה להשתמש בו להקלטה מסחרית. בשלב הזה חברי הלהקה היו צריכים להחליט האם הם משאירים בשיר את הגשר המוזיקלי הלא גמור, אפילו בצורה חלקית - והם החליטו שלא.

אין עוררין שהתוצאה מעולה. לא מדובר באחת מיצירות המופת הגדולות של לנון, אבל גם יצירה בינונית של לנון משנות השבעים מספיקה בשביל להפוך לאחד השירים המקסימים ששמענו בשנים האחרונות. ההפקה של פול מקרטני וג'יילס מרטין (בנו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס), שאחראי גם על התזמור המקורי שנותן תחושה של יצירה קלאסית של הביטלס, הופך את הטראק החדש ללהיט מיידי שקשה להפסיק להאזין לו. ועדיין, קשה שלא להרגיש שלא נעשה חסד ליצירה המקורית של ג'ון לנון.

הגרסה החדשה, שמשמיטה את הרגע הכי קודר וכואב בשיר, הופכת את השיר לבנאלי ורפטטיבי. בית, פזמון, בית, פזמון, סולו גיטרה, בית. זה די פשוט לשיר של הביטלס, בטח כזה שנכתב על ידי ג'ון לנון בשנותיו המאוחרות. השמטת הברידג' לא רק גורעת מוזיקלית מהשיר, אלא גם משנה לחלוטין את כל המשמעות שלו. משיר על אהבה כל כך חזקה ואובססיבית שמביאה את המשורר לחרדה, השיר הופך לבלדה קלילה על אהבה מתקתקה וחסרת דאגות. ספק אם זו הייתה כוונת המשורר.

בסרט הקצר שמלווה את יציאת השיר, מספר פול מקרטני בביטחון מוחלט שג'ון היה נותן את ברכתו לשיר החדש. קשה שלא להתרגש מזה. גבר בן 81 שמדבר בהתלהבות של ילד קטן שהוא מספר על הדיאלוג הפנימי שהוא ניהל עם חברו הטוב, שמת כמעט 43 שנים. הביטחון של מקרטני קצת מפתיע לאור היחסים הלא טובים (בלשון המעטה) שהיו לשניים בעשור שקדם לרצח.

ובכל מקרה, עם כל הכבוד לדעתו של סר פול, קשה לברוח מהתחושה שלא מדובר ביצירה שלמה של לנון. ספק אם הוא היה רוצה להיות חתום עליה בכלל. קשה להאמין שלנון היה רוצה לחתוך מהשיר דווקא את החלק הכי עמוק בו, את הקטע בו הוא חושף את הפגיעות והשבריריות של המשורר. השיר הוא לא רק על גבר שמפחד לאבד את האהבה שלו, אלא על גבר שרוצה שכל העולם יידע מזה. אין סיכוי שהוא היה מוותר על הקטע הזה, שהופך אותו משיר אהבה סטנדרטי לשיר אהבה של ג'ון לנון.

ברשתות החברתיות החלה לרוץ תיאוריה לפיה הקטע נחתך בגלל המילים "Abuse you" ("לנצל אותך"). התיאוריה, יש לציין, מאוד הגיונית. בעידן הפוסט #MeToo קשה להאמין שמילים כאלה היו יורדות לאנשים בקלות בגרון. ואתם יודעים בדיוק לאיזה אנשים אני מתכוון. אותם אנשים רגישים שמסירים פוסטרים של ילדים חטופים באוניברסיטאות יוקרה בארצות הברית וקוראים לשחרור פלסטין מהנהר ועד הים. אנשים שלא יודעים להכיל מורכבות, ומסדרים את העולם בין טובים ורעים. בפוליטיקת הזהויות הנוכחית, ג'ון לנון - האיש שכתב את ההמנון הפמיניסטי הקיצוני, "אישה היא הכושי של העולם" - היה נחשב למיזוגן. הגיוני שפול מקרטני לא רצה שמסע יחסי הציבור של "השיר האחרון של הביטלס" ייפגע בגלל שורה אחת שתעורר עליו גל של ביקורות חסרות ערך.

באופן אישי אני מקווה שהתיאוריה לא נכונה. זה יהיה עצוב לגלות שאמן-על כמו פול מקרטני בחר לצנזר שיר של ג'ון לנון רק בגלל שהוא לא רצה להתמודד עם אנשים עם תפיסה מעוותת של העולם והבנה לקויה בשירה ותרבות. אגב, סביר להניח שלנון עצמו היה בז לתרבות ה-WOKE. את הדעה על מהפכות שמבוססות על הרס הוא כבר כתב בשיר "Revolution".

בינתיים נותר לנו להתנחם בשתי גרסאות לשיר של מלחין הרוק הגדול בהיסטוריה: אחת מרגשת ומופקת לעילא בביצוע הביטלס, ואחת גולמית, קודרת ומלוכלכת במובן הכי טוב שיש בביצוע המקורי של לנון. ביוטיוב כבר יש גרסאות מעריצים שמחברות בין שתי הגרסאות. כל אחד יכול לבחור את הגרסה המועדפת עליו. אולי זאת המהפכה האמיתית.