כלניות סגולות

כמה ימים אחרי שהכל התחיל שכבתי מעורפל חושים בבית החולים ומעבר לווילון הלבן שרעד מעט מהאוויר של המזגן, שמעתי קול נשי רך ועדין, אומר: "תע'ל תע'ל" (בוא. בוא), ואחות אחת יפה כל כך, עם שיער שחור, מבריק, נכנסה כמו מלאך ושחררה אותי מכל המכשירים שהייתי מחובר אליהם. עדיין מעורפל מעט מהבדיקה, חשבתי על הגלגול של המילה "תע'ל. תע'ל."

באחד הקיבוצים בעוטף (מה הייתה המילה "עוטף" עד לפני כמה ימים או שבועות - איך התרוקנה בשנייה מכל הרכות שטמונה בה) סיפרו שמישהו קרא מבחוץ "תע'ל. תע'ל", ואחר כך רצח באכזריות את כל מי שיצא החוצה. אותה מילה, פעם בנגינה מלאכית, רכה כל כך, ופעם בגרגור של חיה טורפת. וחשבתי, עדיין מעורפל וקצת הלום מסמי הטשטוש וגם מהיופי של האחות, איך במהירות כזאת אנחנו יכולים להתגלגל מצד לצד - מלאך או חיה טורפת, ונזכרתי במה שכתב פעם הסופר האירי קולום מק'קאן בספר הכל כך יפה "יסתובב לו העולם הגדול", על הרגע הזה שבו הלוליין הצרפתי פיליפ פטי הלך על כבל מתוח בין שני מגדלי התאומים (ואחר כך גם כאן, מעל גיא בן הינום), הרגע הזה שבו המציאות מנערת את נשמתה וחושפת אותה, תוקפת אותך בדימוי או ביופי "שהמחשבה מתקשה להתלפף סביבו, עד שאין לך אלא לנוד בראשך בתדהמה...". תע'ל, תע'ל. עלה עלה. נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד! מה למעלה? מה למטה?

אחר כך שוב שקעתי בשינה חטופה ומישהי עם שדיים חשופים ניגשה וחיבקה אותי מאחור, ואמרה לי: "אתה יכול להיות רגוע. יהיה טוב, אני אומרת לך, יהיה טוב". יצאנו לתוך שדה גדול מלא כלניות סגולות וממש קרוב יכולתי לראות את נהר הירמוך נשפך לתוך נהר הירדן כמו בילדות. אבא עמד שם עם סוס לבן בלי אוכף ואמר לי: אני יוצא למלחמה. הפעם אנחנו חייבים לנצח בבחירות. הסוס רקע פעם או פעמיים באוויר ואחר כך זינק בדהרה לתוך השדה הסגול שליד הסכר הגדול.

ברמקולים נשמע פתאום קול: "הרכבת לאמריקה יוצאת עוד כמה דקות מרציף מספר שלוש" והתחלנו לרוץ ולרוץ בשדות - אני, הבחורה עם השדיים החשופים והסוס הלבן של אבא. "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת ומכל הבחורים אותך אני אוהבת". הבחורה עם השדיים החשופים התחילה פתאום לשיר לי ולרגע התלבטתי אם לכתוב קודם "לשיר לי" או קודם לשים את המילה "פתאום". עדיין לא היו לי מספיק מילים בראש בשביל סיפור קצר אז אמרתי: "תמשיכי, תמשיכי, זה עושה לי טוב. אנחנו רק צריכים לעקוב אחרי הסוס של אבא ואנחנו ניחלץ מכאן בשלום. בטח ישלחו תכף מישהו משייטת 13, או מחטיבה שבע או מהצוות של יוני שאחיו הגדול הוא מג"ד בשריון".

באוויר הרוטט יכולתי כבר לראות את הרציף ואת התחנה של רכבת העמק שאיתה אפשר היה פעם בימים הטובים להגיע עד וושינגטון אחרי שעוצרים בערך לעשר דקות. שותים קפה ואוכלים לחמנייה עם נקניקייה בתחנה המרכזית של עפולה.
"I am senior citizen", צעקתי להם. "תנו לי לעבור".
ליתר ביטחון בדקתי בגוגל טרנסלייט שאני כותב את זה נכון בלי שגיאות.
"How can I help you", מישהי מבוגרת עם שיער סגול אמרה לי, וישר הראיתי לה את הרב-קו עם התמונה שלי וצעקתי עליה כמו מטורף: "את לא רואה? כתוב על זה 'אזרח ותיק'. אם את מחזיקה אותי פה עוד שנייה ישחטו גם אותי ואני אפספס את הרכבת האחרונה לוושינגטון".
"מצטערת" היא אמרה בקול אפור וכבוי. "בדקתי עכשיו בגוגל ואין דבר כזה כלניות סגולות".
"אצלנו בעמק היו!" צעקתי לה והוספתי סימן קריאה למרות שכל עוד בלבב פנימה, ידעתי שהיא לא מדברת אפילו מילה אחת בעברית.
"תע'ל. תע'ל", שמעתי שוב את הקולות. כמו מישהו שמשליך חבל ארוך לתוך באר.

"תע'ל. תע'ל". צפירה ארוכה של רכבת ואחר כך מראות שהולכים ומסתחררים. אורות בוהקים שכבים ושוב נדלקים. נערה צעירה שפעם אהבתי. עגל רך שראיתי פעם נפלט לפנות בוקר מוקדם מתוך רחם אמו. עגל רך קשור בחבל על העגלה מוטל ולמעלה בשמיים עפרוני ממריא אל על. חבילות חציר שנערמות זו על זו. תור לחליבה בארבע בבוקר. ירידה במדרגות אין סופיות למקלט. טרקטור צהוב שנוסע שוב ושוב על ערמות התחמיץ. דב אוליאנוב התופר, שנולד בעיר דיסנה בפולין, למד ב"חדר" ובשיעורי ערב למד את מלאכת התפירה בבית המלאכה לתפירה של אביו, לוקח סנטימטר ומודד את המרחק מהמותניים עד לברכיים ומהברכיים עד כפות הרגליים ואחר כך אומר: "לא ראיתי אף פעם ילד שצומח כל כך מהר. בסוף אתה תגיע לשמיים".

"תע'ל תע'ל". אני בחדר של ההורים. מנסה לנגן על הצ'לו את "כל נדרי" של ארנסט בלוך. האצבעות מחליקות ואני רוקע ברגל. ארנסט בלוך נפטר ארבע שנים אחרי שנולדתי. יו יו מה וביל גייטס נולדו בשנה שלי. יו יו מה אני כבר לא אהיה כנראה.
"תע'ל. תע'ל". אני כבר בן עשרים ומשהו. עוד רגע ישחררו את כל החטופים מאנטבה, יהורם גאון עומד על כבש המטוס ואומר לחיילים של הסיירת: אנחנו יוצאים למבצע במרחק של מאות קילומטרים.
ארבע שנים קודם אהוד ברק עומד על כנף המטוס עם סרבל לבן. מרדכי רחמים יורה במחבלים מטווח אפס.
"תע'ל. תע'ל". צא מתוך הבאר. צה"ל. צה"ל כבר באים. אנו הולכים ברגל הופה היי. הופה היי. נוסעים ברכבת. זוחלים על הגחון. מתפללים לרחמי שמיים. קודקוד האם שומע? אנחנו מוקפים. אומר שנית. אנחנו מוקפים. שלח במהירות עוד כוחות לחילוץ.
כל הילדים עומדים על הבמה. תכף תתחיל חגיגת שבועות. מקצות הארץ באנו הבאנו ביכורים. מיהודה ומשומרון. מהעמק ומהגליל.
"תע'ל. תע'ל". אל תירא עבדי יעקב, בני אבשלום. מי ייתן מותי תחתיך. עוד רגע קוראים לי לעלות לבמה ולברך ביחד עם אבא:
"תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה." וכולם מסביב מתחילים לרקוד.
ראש הממשלה. שר הפנים. שר החוץ. השר לשיתוף פעולה אזורי. כולם נותנים ידיים ופורצים במחול סוער ומעל המיטה שלי נפרשת כילה לבנה וגדולה שמעליה נוצצים כל הכוכבים בשמיים. זיקוקים נדלקים באוויר ואחר כך חושך גדול. חושך מצרים.
כולם עוזבים ומתפוגגים -
פיליפ פטי. הסוס של אבא. הבחורה עם השדיים החשופים. מגדלי התאומים. האישה עם השיער הסגול. מנחם גולן. מקהלת צדיקוב. זיקו גרציאני. כל החטופים מאנטבה. אידי אמין דאדא.
נשארתי לבד בעולם ואני שוקע ושוקע למטה כמו עליסה בארץ הפלאות.
בראש הדף אני כותב את שם הסיפור:
"הרכבת לוושינגטון", ואחר כך מוחק וכותב "כלניות סגולות" ואחר כך שוב מוחק הכל ומתחיל לבכות כמו תינוק.
אבא. אמא. לא נשארו לי מספיק מילים בשביל לסיים את הסיפור.
אבא, אני צריך שתזכיר לי את שיר השירים כולו, מנוקד ומותאם לטלפון סלולרי.
אני זוכר שידעת את הכל בעל פה.
האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. יתגדל ויתקדש שמי רבא.
דבר אלי. ספר לי חדשות טובות. תגיד לי משהו שירגיע.

בראיון עיתונאי אחד אמר פיליפ פטי, הלוליין הצרפתי, שהעיקר הוא לא לחשוב על האיזון או על שיווי המשקל או על הנפילה, אלא רק להביט קדימה. להביט אל האופק ולהמשיך ללכת, אבל פתאום גם האופק נמחק לי בראש, ובמקומו מופיע על המסך קו ארוך ושחור.

"אתה יכול לקום מהמיטה", אומרת לי האחות, ומדליקה את האור.