בין כל הדברים שאיבדנו ב-7 באוקטובר, היו גם המילים. נאלמנו דום. התקשינו להכיל, לתאר, לתפוס ולפענח את מה שקרה בעוטף. מושגים כמו ביטחון, ניצחון, לעולם לא עוד - איבדו ממשמעותם, ונראים עדיין ריקים כל כך, סתמיים כל כך. המבנים המשוכללים של השפה קרסו מול ברוטליות שרובנו לא ראינו בימי חיינו.
וכשהכול מתגמד מול הזוועה, גם האמנות נראית חיוורת. שירים נשמעו תפלים, אם בכלל מישהו הצליח להקשיב להם בימים ובשבועות שאחרי. אמנם, מוזיקאים תפסו תפקיד משמעותי בחברה הישראלית בחודש האחרון - מופיעים בעצרות, הלוויות, שטחי כינוס ובתי חולים, מנסים לנחם בצליל קולקטיבי כשאומה שלמה מנסה להתאחד בחיבוק. אבל אלה מנגינות ישנות, נוסטלגיות, מזכרות מעידנים תמימים יותר. מרבית השירים החדשים שיצאו מאז המלחמה נשמעים כמו שכפולים דהויים של נוסחאות עבר, חלשים בפני עצמם ובעיקר מול גודל השעה.
ויש את "עולם מופלא, איפה אתה", האלבום החדש של אביב גדג'. זו סימפוניה לקטסטרופה. אני שומע בו כל קולות האימה של היום ההוא.
מהאסון ועד לאלבום הזה לא הצלחתי להקשיב כמעט לכלום. אחריו, כבר כמעט אין טעם להקשיב למשהו אחר.
"עולם מופלא, איפה אתה", אלבום הסולו הרביעי במספר של גדג', יצא שבע שנים ארוכות אחרי "שרף אורנים", אלבומו הקודם. הוא אמור היה לצאת במהלך חודש אוקטובר, ואז קרה מה שקרה. גדג', במקור מהעוטף ועדיין תושב האזור, החליט להוציא אותו בכל זאת. למרבה הזעזוע, למרות ששיריו נכתבו זמן רב לפני כן, הוא נשמע אקטואלי להחריד, כאילו השירים בלעו את האירועים, או להיפך, עד שקשה מאוד להפריד ביניהם. הלב נקרע עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
גדג' תמיד ידע לצלול בשירים אל הכאבים העמוקים מכל, והפעם אלה פגשו את הכאבים של מדינה שלמה. כמעט בכל שיר מגיעה איזו שורה שמעלה באוב איזו סצינה מכאיבה במיוחד: אפשר לא לחשוב על המסיבה ברעים אחרי שורה כמו "יצאנו לרקוד והיה תוהו ובוהו, היה חושך גדול על פני תהום" ("צודק ושובר")? ומה לגבי "האמנתי לך כל כך, אבל הפנית לי עורף" ("אמון"), "מסך של מהומה ותופת" ("ארמון הדקלים"), או "גשם שוטף את צפון הנגב" ("כתם לידה מחדש")? ואלה רק דוגמאות אחדות. כל אלה עטופים במערכת הרוק האינטנסיבית הקבועה, שרק הולכת ומשתכללת, ויוצרת תחושת דריכות בלתי נגמרת. הכאוס טמון בצלילים לא פחות מאשר בטקסט, כל תוף, כולם סולו גיטרה, כל כלי מיתר חוברים ביחד לסערה.
השירים האלה, מיותר לציין, מצוינים בזכות עצמם, ללא קשר ל-7 באוקטובר. "עולם מופלא, איפה אתה" הוא אלבום ארוך וסוחט, בין למעלה משעה, שרץ מפינה לפינה. יש בו אהבה ואלימות, נחמה ואכזבה, אלוהים ואדם, פסנתר וגיטרה חשמלית. גדג' מעולם לא הוציא תחת ידיו אלבום שלא לוקח את המאזין למסע מורכב אך מרהיב, וזה המקרה גם הפעם. האם השירים האלה היו מכים כך לו השבת השחורה לא הייתה מתרחשת לעולם? השאלה הזו חסרת ערך. הקסם ששמו אמנות גדולה לא מתרחש ביצירה, אלא במפגש האינטראקטיבי שלה עם הקהל שחווה אותה. והשירים האלה פגשו אותנו עכשיו, והצליחו לפתוח לנו את הלב ולבטא את מה שכל כך התקשינו לומר. הם באו בדיוק בזמן, ואילולא היה בהם מפתח הזהב מלכתחילה, הם לא היו מצליחים להיכנס.
במילים אחרות, "עולם מופלא איפה אתה" הוא לא רק אלבום. הנסיבות הפכו אותו לדבר-מה גדול יותר, אירוע רגשי, אקססיבי וגדוש עד קשיי נשימה, לא פחות מאשר אירוע מוזיקלי. ולכן, בדומה לרוח הימים האלה, קשה לפרוט אותו לגורמים קטנים.
ובכל זאת, חובה לסמן בו שלוש נקודות מפתח. "הכוכב השקט", השיר היפה באלבום, וכנראה ההמנון הקליט ביותר שגדג' פרסם אי פעם, מציע רגע של נחמה בתוך הימים השחורים האלה, וארבע מילות תפילה כמו "קירות דקים, החזיקו מעמד", עם כל התמונה הדוקרת שהן מעלות איתן, פשוט הופכות את הבטן; "חסד מקרי", גם הוא בין השירים השקטים באלבום, רווי בקולות שמימיים אבל מתפקע בקטע סיום ארוך ודרמטי ללא מילים, שבו כלי מיתר אפיים ותופים הולמים מוכתמים בידי רעשים אלקטרוניים, ואלה מביעים ביחד רגש שמילים לא יכולות לבטא.
וכמובן, השיר הסוגר. "שבעת הגדיים", סיפור על אלימות שמסתתרת ותוקפת ללא רחמים, ואין מושיע, תוך ציטוט של המעשייה ההיא על הזאב שמפתה את הטרף לפתוח לו את הדלת. "הגדיים נבהלו והתחבאו בכל פינה בבית, מתחת לשולחן, מתחת למיטה, אך הזאב מצא אותם וטרף אותם", הוא אומר שם, "הזאב הרע עדיין צועד חסר בושה בינינו, מסתובב חופשי בתוכנו, ליד ילדינו ואי אפשר לעשות שום דבר". 13 דקות של יצירת מופת שמותירות אותך בלי יכולת לנשום, בכעס גדול ובייאוש נורא, מהול בזיכרונות שאיש מאיתנו לא יכול למחוק מראשו.
אמנות לא יכולה לעזור להחלים אם היא לא שורפת על הפצע. "עולם מופלא איפה אתה" שורף בעוצמה. המפגש שלו עם הזמן יצר רגע מוזיקלי נדיר, שלא היה בישראל כמותו כבר שנים.