אלמוג כהן רוצה שנשכח שהוא חבר כנסת מטעם מפלגת "עוצמה יהודית". אלמוג כהן, בצדק, רוצה שלא נזהה אותו עם בן גביר שהורשע בטרור, וצה"ל סרב לגייס אותו. אלמוג כהן, מאוד בצדק מצדו, לא רוצה שנזכור שהוא דר בכפיפה אחת עם עמיחי אליהו, השר להטלת פצצות אטום על אזורים מיושבים. אלמוג כהן, הכי בצדק שאפשר, מקווה שנשכח שהוא חבר במפלגה של לימור סון הר מלך, שהתרימה כסף לרוצח תינוקות.
כשהוא מגיע לאולפן חדשות 12 כדי להגן על ההתקפה המכוערת שלו בכנסת על משפחות החטופים, אלמוג כהן מבקש להזכיר את הגבורה שהוא הוכיח בקרב על אופקים ב-7 באוקטובר. הוא מספר על הכאב שלו על מות חבריו, ועל חטופים שהוא קשור אליהם אישית. הכאב שלו אותנטי, והגבורה שהוא הציג בשבת השחורה ההיא ראויה לציון - מאוד יכול להיות שהוא יזכה עליה בצל"ש בעתיד - אך היא לא מבטלת את הגועל שעולה מהמסך ברגע שרואים אותו נוזף במשפחות שיקיריהם נמצאים כרגע בעזה.
חברי הפאנל שישבו באולפן לא פצו פה, והשאירו את הבמה לירון אברהם להתווכח לבד עם חבר הכנסת כהן. לזכותו של אברהם, הוא סירב לבלוע את הספין שהאכיל אותו כהן, ובאנושיות הגיש לחבר הכנסת מספר סולמות לרדת מהעץ עליו הוא טיפס. כל מה שאלמוג כהן היה צריך לעשות זה להתנצל, בהבנה שהוא חי במציאות בה אין שום תירוץ שמאפשר לנציג ציבור לנזוף במשפחות החטופים ברגע הזה.
ירון אברהם אפילו נתן דוגמה אישית, והתנצל בפני חה"כ כהן על כך שהוא לא נתן לו במה לספר את סיפור הגבורה שלו ב-7 באוקטובר - אך חבר הכנסת המשיך להתעקש שמותר לו לנזוף באנשים שהילדים שלהם הפכו לבני ערובה בעזה. כהן לא רק סירב להתנצל, אלא המשיך לצייר את משפחות החטופים כיפי נפש שמתנגדים למוות של ערבים, בלי להתייחס לקונטקסט בו הדברים נאמרו, בדיון על החוק הפופוליסטי של "עונש מוות למחבלים", שעלול להביא לפגיעה בישראלים שנמצאים כרגע בידי חמאס.
צופים תמימים שהצטרפו למשדר בוודאי נדהמו לראות נציג ציבור תוקף ככה את האנשים שכל המדינה מחבקת כרגע. ירון אברהם ניסה עוד לעשות סדר ולהסביר את מה שהוביל לאירוע המכוער הזה, אלא שאלמוג כהן החליט לקפוץ על הרימון ולהגן על אנשי מפלגתו הקיצונית בעצמו. "נעים מאוד, אני אלמוג", אמר לירון אברהם, והבהיר שהוא לא מדבר בשם המפלגה או בשם בן גביר. ההחלטה הנבזית הזאת לתקוף כחבר כנסת את חן אביגדורי - שאשתו ובתו נמצאות כרגע בשבי חמאס יחד עם עוד 8 בני משפחתם - היא כולה עליו. במציאות בה קשה למצוא פוליטיקאים שלוקחים אחריות, זה כמעט מבורך.
ועדיין, אם אפשר לפחות להבין את האמוציות של אלמוג כהן, שהציג כאב אמיתי באולפן ואין ספק שהטבח באופקים פגע בו באופן אישי ונפשי - אין שום תירוץ להתנהגות של איתמר בן גביר. האמת היא שזה לא חדשות. "איתמר בן גביר רוקד על דם בצורה פופוליסטית וילדותית" זו כבר מזמן לא כותרת מרגשת. "איתמר בן גביר מפרסם תמונה כדי לגרוף לייקים" זו ידיעה ברמת "כלב נשך אדם". אלא שגם מפוליטיקאי ציני וחסר גבולות כמו בן גביר לא ציפינו שיפרסם צילום שלו "מחבק" אדם, שרגע לפני זה צעק מספר פעמים "אל תחבק אותי".
מה הפסיכולוגיה המעוותת מאחורי מעשה כל כך אלים ודוחה? מה זורם לבן גביר בוורידים שגורם לו לפגוע ככה באנשים שנפגעו מספיק ממנו ומהמפלגה שלו בתקופה הזאת? כמה שונא אדם אתה צריך להיות בשביל לחגוג ברשת ולקושש לייקים על חשבונם של אנשים שזקוקים כרגע למנהיגות אמיתית? כמה חוסר אנושיות צריך בשביל להקשיב לבקשות של משפחות החטופים, להתעלם מהן לחלוטין, ואז עוד לנסות לגרוף על חשבונם אתנן פוליטי?
אין דרך אחרת להציג את זה: מדובר במעשה אלים. אדם שנוגע באדם כנגד רצונו, בזמן שהוא צועק את חוסר הרצון שלו מהמעשה, ואז עוד רץ לאינטרנט כדי לפרסם תמונה של המעשה תחת הכותרת "אוהב ומחבק את משפחות החטופים". נראה שהשר בן גביר מתבלבל בין אהבה לניצול. בין חיבוק לכוחניות.
זה לא חיבוק, זו אחיזה. לפיתה. תפיסה. בכוח, בהפתעה, בלי קבלת רשות. בניגוד לכל אינסטינקט אנושי. איתמר בן גביר לא אוהב את משפחות החטופים. במקרה הטוב הוא מתעלם מסבלם, במקרה הרע הוא מנצל אותם לצרכיו האישיים והפוליטיים. אם היה לו אכפת, אפילו קצת, מהמשפחות - הוא פשוט היה סותם את הפה הגזעני שלו עד שאחרון החטופים היה חוזר הביתה.