"ארץ טרוף ונביאים": גלי עטרי מחדשת את להיטה המרגש

גלי עטרי חוזרת אל אחד משיריה היפים, "ארץ טרוף ונביאים", מתוך אלבומה המצליח "צעד אחד לפני הנהר", שיצא בשנת 1988 והופך בגרסתו המחודשת לרלוונטי לימי מלחמה אלו, בעיסוקו בכאב ובקושי של החיים במדינת ישראל. השיר היה שיתוף פעולה נוסף בין עטרי למוזיקאי יצחק קלפטר, ששלשום מלאה שנה למותו, החתום גם על להיטיה "סוף העונה", "רק אתמול" ו"מה שאת אוהבת". את מילות "ארץ טירוף ונביאים" כתב ברוך פרידלנד ועל העיבוד וההפקה המוזיקלית חתום גלעד שמואלי. לשיר המקורי נוספו כעת שתי שורות חדשות שכתב פרידלנד: "החוזרים מן הכאב והדמעות, שולחים את היונים מן התיבות".

"בשנת 1988, בעודי אמן ויוצר צעיר שמאחוריו תקליט שדרים ראשון ('לראות את הפנים'), התבקשתי על ידי סולו יורמן ז"ל לכתוב ולהלחין שירים לאלבומה החדש של גלי עטרי 'צעד אחד לפני הנהר', אלבום שהפך במהרה לרב מכר ענק", מסר פרידלנד, "הייתי מאושר כשגלי הקליטה את שירי 'מקיץ אל החלום'. חשבתי שבזאת תמה מלאכתי. לא עלה בדעתי שזמן לא רב לאחר מכן אוזעק בבהילות לאולפן ההקלטות טריטון כדי לכתוב מילים ללחן של יצחק קלפטר ז"ל. היה זה השיר האחרון באלבום, שהעבודה עליו לא הושלמה. הימים ימי האינתיפאדה הראשונה, הארץ בערה, וממרחק הזמן ההשראה הגיעה אלי כנראה בקלות. היום, כשלושים וחמש שנים מאוחר יותר, לאחר האסון הגדול של ה-7 באוקטובר, כשילדים, נשים ומבוגרים נמקים במנהרות עזה והארץ בוערת שוב, אנחנו נלחמים במלחמה קשה על עצם חיינו וקיומנו בארץ הטובה, המתוקה והמרה הזאת. שוב התבקשתי (הפעם על ידי אסף דרעי), להתערב ולעדכן פזמון אחרון בשיקוף תמונת המצב ב'ארץ טירוף ונביאים' שבה אנו חיים. כמו אילן וירצברג בזמנו, גם גלעד שמואלי הפליא לעשות היום בעבוד ובהפקה המוסיקלית, וגלי חזרה והזכירה לנו את הקסם הטמון בקולה. שיר מתוק-חמוץ להזכיר לכולנו שהיינו פה מזמן, שכל עוד אנחנו פה ולמרות הכאב , נותרה התקווה שנהיה פה גם מחר".

האזינו לשיר (מעל).

בפרוייקט מיוחד של וואלה!, שפורסם במלאת חודשיים למלחמת עזה, כתבו אמנים ודמויות בולטות בחברה הישראלית ושיתפו בשינוי גרמה המלחמה להם ולמדינה. אחת מהם הייתה גלי עטרי, דודתה של שי-לי עטרי וינר מכפר עזה, שבעלה יהב וינר נרצח כשהגן על אשתו והתינוקת, שכתבה: "ב-7 לאוקטובר קרה אסון בעוטף עזה, שם גרה באושר ובכיף האחיינית שלי שי-לי עטרי וינר, בעלה יהב וינר ושייה התינוקת הבכורה שנולדה במזל טוב רק חודש לפני כן. אכן שמחה גדולה במשפחתנו ובמשפחת וינר, אחרי מאמצים גדולים של שי-לי ויהב להביא סוף סוף ילד לעולם. האזעקה העירה אותי בשבת בבוקר, בה בדרך כלל אני מתרפקת ומתפנקת במיטה עד שעה מאוחרת, וממלאת מצברים לקראת השבוע העמוס שבוודאי מחכה לי. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא מה קורה לשי-לי, ולא העליתי אז בדעתי שמחבלי חמאס נמצאים מעבר לחלון הממ"ד, והיא, יהב ושייה בסכנה אמיתית של מוות, הרי יש מכשול אדיר, תצפיתניות, מצלמות יורות, חיילי-צה"ל, כוחות קומנדו והליקופטרים בשמיים. מה כבר יכול היה להיות? התייחסתי לכך די באדישות, לדידי זו הייתה עוד חדירת מחבלים שעוד רגע יחוסלו, ועל כן אין צורך לדאוג, הכול יהיה בסדר. אני בדרך כלל לא חרדתית, ובטח לא היסטרית, אך מצד שני, אני לא מרגישה בנוח במצבים של אי-ודאות. אני רק רוצה להיות כל הזמן מעודכנת!

"כשהתחילו הידיעות העצובות להגיע, לא הרפיתי, כי שום דבר שהיה חשוב לי, כבר לא היה חשוב יותר. למרות ערפל הקרב, הסתבר שיהב הגן בגופו על משפחתו הרכה ונרצח, כדי לאפשר לשי-לי ולשייה להימלט בדרך נס, ולהינצל מגורל מר. ניעורו בי כוחות חבויים של חמלה, ורצון עז לעודד את שי לי, לחבק את שייה, ולעזור בכל דרך, כמעט בכל יום. ולא רק לשי-לי רציתי לעזור, הצטרפתי ברוח ההתנדבות האדירה בעם, והתגייסתי מייד להופעות בהתנדבות בפני המפונים, בקרב החיילים, בטקסים ועצרות הזדהות ותמיכה, שאני עושה עד היום, ולהרגיש שאני תורמת את חלקי הצנוע למאמץ המלחמתי, למען העם והמדינה. אין ספק שמשהו בי השתנה. סדרי העדיפות בחיים שלי השתנו, קיבלו פרופורציות, בצל המלחמה, משפחות החטופים בעזה, בצד המשך התמיכה הנפשית בשי-לי, ובהמשך חייה כאלמנה בת 34 עם תינוקת בת 3 חודשים".

"אבל אני 'לוקה' באופטימיות ומאמינה שיגיעו ימים טובים יותר, ושכולנו נצא מחושך לאור. לא עכשיו, אבל בקרוב, ושכולנו נחזור לשגרה, אולי חכמים יותר, אולי רגישים יותר, אולי מלוכדים יותר, אולי חומלים יותר, כי הרי אין לנו ארץ אחרת. ובעת קשה זו לישראל, כשחיילנו בסדיר ובמילואים מחרפים נפשם על הגנת העם והמולדת, אני נושאת תפלה לשלומם ומייחלת להשבת כל החטופים והנעדרים לחיק משפחותיהם. אמן כן יהי רצון".

אם בלילה ינצנץ כוכב
על שבעת פלאי תבל
עץ הזית כמו השיר עליו
הצמרת תתפלל.

דרך ארץ בעקבי הזמן
ארץ של יתמות ושכול
סלע מר וחוליות רכות
ומנגד ים כחול

שדות כלניות וסביונים
מתנוצצים על הגבעות, העמקים
ומבשרים את בוא עונת האוהבים
אל ארץ של טירוף ונביאים.

אם בלילה ינצנץ כוכב
על אדמת המריבה
זה סימן שעוד נותרה תקווה,
יש סיכוי, לאהבה.

צחוק הילד יצלצל מחר
מכסה את שאון הלב.
איש לאיש ייצא בהבטחה
קץ לבכי, לכאב.

שדות כלניות וסביונים...

חום ארץ חיטה וייסורים
והגפנים, עץ השיטה, הרימונים
והחוזרים מן הכאב והדמעות
שולחים את היונים מן התיבות

אם בלילה ינצנץ כוכב…