ב-1977, אחרי קריירה מצליחה כבמאי פרסומות, הציג רידלי סקוט את סרטו העלילתי הארוך הראשון - "הדואליסטים". הסרט עסק ביריבות ארוכת שנים בין שני קצינים על רקע המלחמות הנפוליאוניות, וזכה להערכה רבה. הוא הציב את הקולנוען הבריטי במרכז הבמה העולמית, וב-46 השנה שעברו מאז, היוצר השכיל לשמר ואף לחזק את מעמדו, עם קלאסיקות כמו "הנוסע השמיני", "בלייד ראנר" ו"גלדיאטור".
בגיל 86, סקוט נמרץ ושאפתן כתמיד, ועכשיו הוא גם סוגר מעגל עם סרטו הראשון ומציג את "נפוליאון". הפעם, המצביא לא ניצב ברקע, אלא במרכז התמונה. האפוס הזה סוקר את חייו, על כל העליות והמורדות שהיו בהם, כולל כמובן התבוסה המפורסמת בווטרלו. סגירת מעגל נוספת: חואקין פיניקס, שקיבל את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר על תפקיד המשנה ב"גלדיאטור", משחק הפעם את התפקיד הראשי.
כרוח הימים, "נפוליאון" הוא סרט ארוך - פחות ארוך מ"רוצחי פרח הירח" של סקורסזה, אבל ארוך. הוא נמשך קצת יותר משעתיים וחצי, וזו עוד הגרסה המקוצרת: הגרסה המלאה, שאולי תעלה בעתיד בשירות הסטרימינג של אפל, נמשכת כארבע שעות וחצי.
כלומר, בין הצילומים למה שאנחנו רואים כעת על המסך הגדול, סקוט השאיר שעתיים של חומרים מצולמים על רצפת חדר העריכה, והדבר ניכר בזמן הצפייה. "נפוליאון" קופץ בזריזות ובשטחיות בין נקודות שונות בהיסטוריה. דמויות משנה באות ונעלמות, ולא ברור מה בעצם הסרט הזה רוצה.
האם זה סיפור על האהבה של נפוליאון לז'וספין, שלפי הנרטיב כאן היתה משוש חייו של הקיסר, הרבה יותר מכל הישג מדיני או כיבוש צבאי שלו, וחוסר היכולת שלה להביא לו ילד היה הטרגדיה הגדולה שלו, עוד יותר מתבוסותיו בשדה הקרב; האם, בדומה ל"הדואליסטים", זה סיפור על חוסר התוחלת במלחמה, ועל השלושה מיליון שנספו לשווא במלחמות הנפוליאוניות?; האם זה דיוקן של מצביא עם שיגעון גדלות, אותו פיניקס מציג כהרגלו כליצן לוזר שאיש לא מבין, וסקוט מנסה לטעון כי ככל שהחלומות של המגלומן גדולים יותר, כך גם גדל הסיכוי שיסיים את חייו בגלות, בודד ומושתק?; ואולי זה סתם רצף של סצינות קרב אפיות, והדיאלוגים הגיאו-פוליטיים והרומנטיים הם פילרים ביו יריית תותח אחת לשנייה?
רק דבר אחד ברור: כמו בפרק המפורסם של "נשואים פלוס", בו אל בנדי נעמד במרכז פינת הנאומים בהייד-פארק בלונדון ושואל "זה רק אני, או שגם אתם לא אוהבים צרפתים"?, גם סקוט משתמש ב"נפוליאון" כדי לפאר את בני עמו, ולבוז לצרפתים. לפי הסרט, הקיסר עצמו היה מוקיון ילדותי, יריביו מבית היו מגוחכים עוד יותר וקול ההיגיון ביבשת הקלאסית היה הבריטים שמעבר לתעלה. האפוס הולך ונבנה לקראת הקליימקס שבו הצבא הבריטי יכה את הצרפתים שוק על גבי ירך בעורמה ובנחישות. בריטי שיצפה בסרט לא יתחרט על הברקזיט. אולי זה גם לא מקרי שאת ז'וספין, כליל השלמות בסאגה הרומנטית הזו, לא מגלמת שחקנית צרפתייה ואפילו לא אמריקאית, אלא הבריטית ונסה קירבי.
לא פעם, הסרט גולש למחוזות הקומדיה המטורפת, ואחד מרגעי השיא שלו הוא ציטוט של נפוליאון על צלעות כבש, שקשה לא לחייך או להתפקע מולו. אם סקוט רצה לצחוק על צרפתים, הוא השיג את מבוקשו. בשאר התחומים, האפוס הזה מצטיין פחות. נכון, סצינות המלחמה מרשימות, אבל כשנותנים לבמאי 200 מיליון דולר לשחזר כמה מן הקרבות המיתולוגיים אי פעם, זה המינימום שאפשר לצפות לו.
למרות אורכו, הסרט פוסח על לא מעט ציוני דרך. כמובן שאין מילה על חשיבותו של נפוליאון בתולדות העם היהודי. גם אין מילה על כך כי הוא היה אחראי לחזרתה של העבדות בטריטוריות בשליטת צרפת, שמונה שנים לאחר ביטולה. בכך היא היתה למדינה הראשונה שביטלה את הביטול של העבדות.
תגידו, אתם יכולים לתאר לעצמכם סרט על מנהיג אמריקאי שלא יגיד מילה על הקשר שלו לעבדות? ברור שלא, אבל כשמדובר באיזה לוזר צרפתי, הכל מותר. אפשר להשתגע מהסטנדרטים הכפולים והצבועים של הוליווד.
הסרט לא מציג דברים שכן קרו, אבל כן מציג דברים שלא קרו. כבר בסצינת הפתיחה שלו הוא מתאר כיצד נפוליאון היה עד לעריפת ראשה של מרי אנטואנט - לא היה ולא נברא. רשימת אי-הדיוקים עוד ארוכה.
לפני כעשור וחצי ביימה קופולה סרט על מרי אנטואנט שהיה אנכרוניסטי בכוונה, כולל שימוש בשירי פופ עכשוויים, ואז היה ברור שאין לה יומרה להיצמד לעובדות ההיסטוריות. סקוט לא עושה דבר דומה. להיפך: בכל הקשור לעיצוב ההפקה, תלבושות וכדומה, הסרט דווקא מקפיד ליצור מקסם שווא כאילו שהוא מקים את העבר לתחייה. לכן, הוא יוצר את הרושם המופרך שמדובר בשיעור בהיסטוריה - אלא שמדובר בשיעור מפוקפק מאוד, בימים שבהם האמת וההגינות האינטלקטואלית גם ככה עומדות תחת מתקפה.
רידלי סקוט הוא אדם גס רוח. זה לא משתנה. מה שמשתנה זה חיצי הביקורת שלו. כש"הדו-קרב האחרון", אפוס היסטורי קודם שלו, נכשל בקופות לפני שנתיים, הוא תירץ זאת בכך שהקהל הצעיר לא מתעניין בהיסטוריה. כשמבקרים העזו להצביע על השגיאות ההיסטוריות ב"נפוליאון", הוא זלזל גם בהם. אז חשוב או לא חשוב ללמוד היסטוריה?
מה שבטוח: לרידלי סקוט לא אכפת. בגיל 86 ו-46 שנה אחרי סרטו הראשון כבמאי, מעמדו איתן. כמה במאים כבר יקבלו רישיון לעשות סרט באורך כזה ובתקציב כזה, ואפילו ש"נפוליאון" לא צפוי לזכות באוסקרים ולא מככב במצעדי סרטי השנה, הוא רשם הישגים קופתיים נאים ברחבי העולם, והקולנוען כבר עסוק בהשלמת העבודה על סרט ההמשך של "גלדיאטור".
סקוט צוחק על המבקרים, צוחק על הצרפתים, צוחק על נפוליאון וצוחק גם עלינו - כל הדרך אל הבנק.