האמת היא שקשה, מאוד קשה, לצפות בחדשות בתקופה הזאת בלי להרגיש את כל הרגשות. כל בוקר נפתח עם הודעה רשמית של צה"ל על נפילה של מספר לוחמים, שמעבירים אותנו כל פעם מחדש את חמשת שלבי האבלות של קובלר-רוס. מאות פעמים שחזרנו את המודל האיום הזה מאז ה-7 באוקטובר. יותר מחודשיים של הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. שוב, ושוב. ובכל זאת, למוות אי אפשר באמת להתרגל.
במהדורה המרכזית של כאן 11 דיווחה יערה שפירא מחוץ לדלת הסגורה של ועדת החוץ והביטחון. בפנים, ראש הממשלה מסביר לח"כים מהאופוזיציה מה התוכנית שלו ליום שאחרי (ספוילר: אין תוכנית כזאת) ומסביר לח"כים מהקואליציה למה הוא מאפשר העברה של ציוד הומניטרי לעזה (ספוילר: במקרה הטוב הם מטומטמים, במקרה הרע הם כבר החלו בקמפיין בחירות ציני על הגב שלו).
מחוץ לדלתות הסגורות עמדו נציגים של משפחות החטופים. "בואו נזכיר לראש הממשלה שזו האחריות שלו, הזכות שלו והחובה שלו", אומרת נעם דן, בת משפחתו של החטוף עופר קלדרון. חרך קטן נפתח בדלת, ממנו האור יכול להיכנס ובבואתו האלוהית של נתניהו נגלית אל פשוטי העם שמתחננים שישמע את קולם. נעם זועקת בכאב אל החריץ שנפתח בדלת: "ראש הממשלה, אני רוצה לבקש ממך שתיזכר שאתה האבא והאמא שלנו!". כמה כאב היה בקול שלה. כמה אטימות הייתה בראש הממשלה שהצליח להתעלם מהזעקה שלה.
בתוך הישיבה, הפורשת הטרייה מרב מיכאלי מציעה להכניס את המשפחות לתוך הוועדה, ומזכירה לראש הממשלה שיש בעזה קשישים בגילו. חברת הכנסת טלי גוטליב החליטה להתעסק במה שחשוב וענתה לה שהיא צריכה להתבייש, מכיוון שראש הממשלה לא קשיש. בתמלול הוויזואלי שערכו בתאגיד השתמשו במילים הפשוטות: "הוא לא קשיש!", כאשר סימן הקריאה לא משאיר מקום לספקות לגבי הטון הנעים והשקול בו נאמרו הדברים מפיה של חברת הכנסת גוטליב.
בתגובה לטענות שעלו בוועדה, טען נתניהו כי מניין הקורבנות של הסכם אוסלו זהה למספר הנרצחים ב-7 באוקטובר. נראה שכדאי להזכיר שלא רק שמדובר בשקר, אלא שאולי כדאי להזכיר לנתניהו שהוא בעצמו מעולם לא טרח לבטל את הסכם אוסלו, ולמעשה המשיך בשיחות עם ערפאת (כולל חיבוק אינטימי והצהרה: "מצאתי חבר"), חתם על הסכם וואי, מסר שטחים ושחרר מחבלים. ואולי זה חלק מהקסם. תגידו מה שתגידו על נתניהו, אבל מדובר במאהב נדיב. כזה שגם אחרי עשרות שנות זוגיות מצליח להפתיע ולרגש אותנו מחדש. באמת, אחרי שחשבנו שאין שום שפל שהוא עוד לא התבוסס בו, שום תחתית שהוא עוד לא גירד - מגיעה הטענה המבחילה הזאת, שאלמלא הייתה כל כך פתטית, הייתה יכולה להיות מסוכנת. מצד שני, את רבין אי אפשר לרצוח שוב, אז אולי עדיף שימשיך להסית נגדו (שוב. כן, שוב) במקום נגד אנשים חיים.
לא שהיו לנו ציפיות. מדובר באותו שקרן פתולוגי שגיחך במסיבת עיתונאים מול שאלה של עיתונאי, וטען שהוא לא מתעסק בסקרים בזמן המלחמה - רק כדי להציג מספר ימים לאחר מכן "סקר עומק" (ספוילר: אין דבר כזה סקר עומק) בישיבת סיעת הליכוד, על פי דיווחים. אותו מגלומן שהבהיר באחד מנאומיו המפורסמים באנגלית שהוא "המגן של העם היהודי", והבטיח באחד מהקמפיינים המטונפים שלו שהוא "חזק מול החמאס", עם תשדיר בלתי נשכח בו מחבלים חמושים דוהרים בטנדר ושואלים לאיזה כיוון לנסוע כדי להגיע ללב ישראל, ושומעים את התשובה: "שמאלה".
חבר הכנסת רון כץ החליט להחמיא אתמול בישיבה לראש הממשלה ואמר שהיה מתחלף עם הבריאות והאנרגיות של נתניהו. רבים מכם בוודאי תופתעו לגלות מאיזו מפלגה מגיע חה"כ כץ אחרי שתחפשו את השם שלו בגוגל כדי לבדוק אם מדובר באיש אמיתי. בכל מקרה, כץ לא לגמרי טועה. נתניהו אינו איזה ישיש שלא מסוגל להתמודד עם לחצי המלחמה. המילים "לא כשיר" שנזרקות כלפיו בתקופה האחרונה לא קשורות למצבו הרפואי או המנטלי. להפך, ככל שהוא חד וצלול יותר, כך הוא מסוכן יותר.
האיש שלא מסוגל לקחת אחריות על הנוכחות הרעילה של הבן שלו ברשתות החברתיות (מזל טוב על הדרכון הדיפלומטי!), ובטח שלא יכול לקחת את האחריות על המחדל הביטחוני הגדול בתולדות ישראל - מנסה להסיט את האשמה אל כוחות הביטחון, האופוזיציה, ההתנתקות (בה הוא תמך) או אוסלו כדי לנסות להעביר את האשמה לכל אדם אחר. זו תצוגה מנהיגותית עלובה אפילו בשבילו. אם יש אנשים שעדיין מאמינים למילה שהוא מוציא מהפה, יש לי נסיך ניגרי שאני אשמח להכיר להם.
יש לציין שלאנשי הדרג הצבאי ממש אין פטור מאחריות למחדל - אבל לכולם יחד לא היה את המשקל הסגולי של האדם שעמד בראשות המדינה יותר מכל אדם אחר. האדם שאחראי על הקונספציה שהביאה אותנו לאן שאנחנו הרבה יותר מ"השמאל" הדימיוני שלא שלט פה מעל ל-20 שנה. האדם שטיפח את חמאס כדי להחליש את הרש"פ. האדם ששלח את השופרות שלו להסביר למה להעביר מזוודות של כסף לסינוואר זה מעשה גאונות אסטרטגי. האדם שהיה צריך שתתחולל טרגדיה אישית נוראית לאחד מחברי הקבינט שלו, כדי שיטרח סוף סוף לבקר בבית קברות במלחמה הזאת.
אם לא היו לנו 138 חטופים בעזה, ואם מספר החללים בקרב לוחמי צה"ל לא היה מטפס מדי יום, אפשר היה להמשיך להציג את הכשלים של נתניהו שהובילו למלחמה - אבל כרגע אין ברירה אלא להבין שהוא לא ייקח על עצמו את האחריות. זה האיש שימשיך להוביל את המערכה ואין לנו ברירה אלא לאחוז בתקווה שהאנשים שמנהלים את המערכה בפועל - צה"ל ושב"כ - יעשו את העבודה, למרות הדרג המדיני ומכונת הרעל שממשיכה לפעול עם קריאות "בארי על הזין", גם היום. לפטריוטים ישראלים אין ברירה אלא לתת גב לאותם אנשים שהסיתו נגדם בכל השנה האחרונה. למזלם של הסמוטריצ'ים, השמחה רוטמנים והיריב לוינים, אנחנו אוהבים את המדינה הזאת יותר משאנחנו בזים להם.
במקביל, התקשורת חייבת להגביר הילוך ולבחון כל תנועה של נתניהו בשבע עיניים. עדיף יותר. המניעים של נתניהו לא השתנו בזמן המלחמה מאלה שהיו לו ב-6 באוקטובר. מטרתו הייתה ונותרה לבצר את שלטונו, למרוח את משפטו ולנסות לטאטא כל ביקורת ציבורית מתחת לשטיח. בזמן שכולנו הולכים לישון עם תמונות החטופים בראשנו, הוא עדיין מתעורר מסיוטים על מעשיהו. המטרות הידועות האלה עלולות לעמוד בניגוד אינטרסים עם הפעולה הצבאית. לתקשורת יש תפקיד קריטי בלבחון את ניגוד העניינים הזה.
לא בפעם הראשונה, ולצערי גם כנראה לא בפעם האחרונה, אנחנו ניאלץ להיזכר במילותיו האלמותיות של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו על רה"מ אולמרט ב-2008, לפיהן "קיים חשש שראש הממשלה יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי". זה נכון היום יותר מאי פעם, ומסוכן יותר מתמיד. צריך לתת לנתניהו גב לחסל את החמאס כאילו אין משפט, וצריך לשמור על המדינה מפני האיש שמנצל אותה לצרכיו כאילו אין חמאס. זה לא יהיה קל, אבל המדינה שלנו שווה את המאבק הזה.