לפני כמה שנים צלצל הטלפון של הבמאי הגרמני אדוארד ברגר. מן העבר השני של הקו הגיעה הצעה מפתיעה - לעבד מחדש את "במערב אין כל חדש", ספרו הקאנוני של אריך מריה רמרק על חיילים גרמניים מלחמת העולם הראשונה, שכבר היה בסיס בתחילת שנות השלושים לאחד הסרטים האנטי-מלחמתיים הגדולים בכל הזמנים. "היתה לי דילמה גדולה", אומר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות. "הרי הסרט המקורי הוא קלאסיקה על-זמנית, שמככבת במצעדים למיניהם. כריסטופר נולאן ('אופנהיימר') בחר אותו לאחד הסרטים הטובים בכל הזמנים. אמרתי לעצמי שעיבוד מחודש זה לא רעיון טוב, ובכל זאת השתכנעתי".
למה?
"סיפרתי על זה לבת שלי, שהיתה אז בת 17. היא סיפרה לי שהם בדיוק קראו את הספר בכיתה, והוסיפה שזה הספר הכי טוב שקראה בחייה. זיהיתי את עצמי בתגובה שלה - ככה בדיוק הגבתי לספר לפני שלושים שנה. אמרתי לעצמי - אם יש לספר כזה אימפקט על בחורה צעירה בימינו, אם הוא שומר על הכוח שלו בכזו מידה במשך מאה שנה, אז הוא נשאר רלוונטי. הזמן הנוכחי הרגיש לי כמו הזמן הנכון לסרט כזה - אחרי שנים של שקט יחסי, אירופה שוב עדה לעליית הימין הקיצוני, ומוסדות כמו האו"ם ונאט"ו עומדים במבחן. הרגשתי שליחות, בטח כמישהו שגדל בגרמניה".
ההחלטה התגלה כנכונה, בלשון המעטה. "במערב אין כל חדש" של ברגר הפך לאחד הסרטים הבולטים של השנים האחרונות. הוא כיכב בנטפליקס, גם אצלנו, וזכה בארבעה אוסקרים - הישג יוצא דופן לסרט שאינו דובר אנגלית. ההצלחה הזו הפכה את הקולנוען הגרמני לאחד הלוהטים והעסוקים בעולם - הוא משלים כעת עיבוד ל"עד שייצא עשן לבן", מותחן של רוברט האריס על בחירת האפיפיור, ולאחרונה פורסם כי בחרו בו לבימוי הסרט החדש בסדרת ג'ייסון בורן.
ובכל זאת, ברגר מוצא זמן להתארח בחממה של סם שפיגל לקולנוע בינלאומי. זו המהדורה ה-12 של האירוע, שמכנס יוצרים ויוצרות בתחילת דרכם מרחבי העולם ומאפשר להם לפתח ולטפח פרויקטים שלהם. בעבר, בין השאר, נולד מתוך החממה הזו "הבן של שאול" ההונגרי, שבדומה ל"במערב אין כל חדש", זכה באוסקר לסרט הבינלאומי. היוצר הגרמני ינחה כיתת אמן בהשתתפות הקולנוענים והקולנועניות, וינסה לחלק להם מניסיונו. בשל המלחמה, זה יקרה בזום.
"החממה הזו היא רעיון נהדר. אני אוהב את הרעיון שאנשים מכל העולם מתאספים בירושלים לחשוב ביחד איך לעשות קולנוע", אומר על כך ברגר. "לצערי, זה יהיה בזום. הייתי שמח לבוא לארץ, כי האינטרקציה האישית כל כך חשובה. השתתפתי באירועים כאלה כתלמיד קולנוע, מהצד של מי שמקשיב, ותמיד למדתי מזה משהו".
ההשתתפות בחממה של סם שפיגל היא לא הזיקה הראשונה של ברגר ליצירה הישראלית. לפני כמה שניים הוא ביים את הגרסה האמריקאית לסדרה הישראלית "כבודו", הפעם עם בריאן קרנסטון בתפקיד השופט.
"הטלוויזיה הישראלית יודעת איך לספר סיפורים", הוא עונה בתשובה לשאלה הקלאסית על כוחה של היצירה הכחולה-לבנה. "יש מקומות בהם היוצרים בורחים מסיפורים דרמטיים. בישראל, לטוב ולרע, זה לא אפשרי. האיכות של הטלוויזיה הישראלית תמיד מדהימה אותי, וגם של הקולנוע הישראלי. אני מניח שזה בא מן הצורך להתמודד עם אי-הוודאות בחיי היומיום. דבר נוסף: בגרמניה, היוצרים נרתעים מן ההשפעה של התרבות האמריקאית, ומחפשים את האינטלקט ולא את הרגש. בישראל, הטלוויזיה לא מפחדת לרגש".
מה רמרק היה אומר על המלחמות שמתנהלות כרגע?
"זה היה שובר את לבו. רמרק היה חלק מדור שחזר מן המלחמה שבור ומרוסק. הוא קיווה שזה לא יקרה שוב, אבל הוא לא היה נאיבי, וגם ראה בימי חייו את מלחמת העולם השנייה, שהביאה לעולם זוועות גדולות ובלתי נתפסות עוד יותר. לא למדנו מההיסטוריה. אנחנו נופלים באותן טעויות שוב ושוב. לרמרק, ולבני הדור שלו, היה נותר רק להיאנח ולהצטער".
הזכרת קודם את הבת שלך. מה היחס של הדורות השונים בגרמניה להיסטוריה.
"אני מרגיש שליחות ואחריות, וגם הבת שלי כך. התחושות הללו עוברות בירושה, וטוב שכך. קל לשכוח, אבל חשוב שלא נשכח. הזיכרון והאחריות היא חלק מן המורשת הלאומית שלנו, ואני מקווה שתמיד נזכור להרגיש אחריות".
אם הילדים שלך ירצו לעשות קולנוע, איך תגיב?
"אתמוך בילדים שלי במה שלא ירצו לעשות, בין אם זה להיות אופים, רופאים או במאי קולנוע. מה שכן, עשיית סרטים זו עשייה שצריך תשוקה מיוחדת לגביה. איזה סרט שלא תרצה לעשות, תמיד יהיו אנשים שימצאו לך סיבות למה לא לעשות אותו. בדרך כלל אלה יהיו המשקיעים שנותנים את הכסף, והם תמיד יסבירו לך למה לא כדאי לעשות את הסרט הזה, אז אתה חייב שתהיה לך נחישות רבה לגלגל את הסלע במעלה ההר".
ברגר הוא הבמאי הגרמני הרביעי שזוכה באוסקר לסרט הבינלאומי, אבל היחיד שהסרט שלו זכה נוסף לכך בשלושה פסלונים נוספים - בקטגוריות הצילום, עיצוב ההפקה והמוזיקה המקורית. "במהלך הטקס עצמו, לא עיכלתי את גודל ההישג", אומר ברגר. "כולנו התנהלנו כמו רובוטים באותו לילה. קראו לנו לבמה, דחפנו לנו את האוסקר ליד, הוליכו אותנו מאחורי הקלעים וכיוצא בכך. אחרי הטקס, הסתובבנו בין מסיבה אחת לאחרת, עד שהסלקטור בכניסה למסיבה של מדונה לא נתן לנו להיכנס. הראינו לו את האוסקר שלנו, אבל הוא לא התרשם. הוא אמר - 'ראיתי כבר הרבה כאלה הלילה'. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור למלון. התיישבנו בלובי בחמש לפנות בוקר, הנחנו את הפסלונים על השולחן, ורק כשהסתכלתי בהם, התחלתי להבין את גודל הרגע".
"במערב אין כל חדש" כבש את הוליווד, אבל הוא סרט גרמני/אירופאי לחלוטין. מה לדעתך היה שונה בו אם היית עושה בו הוליווד?
"בסרטים הוליוודיים, תמיד יש מישהו שמציל מישהו אחר וחוזר הביתה כגיבור, אבל התבנית הזו לא מתאימה לסיפור הגרמני במלחמת העולם הראשונה. בחנתי הרבה שחקנים לתפקיד הראשי. רובם לא התאימו לי, כי הם נראו כמו בראד פיט, הם נראו לי הירואים מדי. בחרתי בפליקס קאמרר לתפקיד החייל, בגלל שהיתה בהבעת הפנים שלו משהו הרבה יותר מורכב מהירואיות. בסרט אמריקאי היו מלהקים שחקן אחר. גם המוזיקה שכתב פולקר ברטלמן שונה ואפלה יותר ממה שהיו עושים בהוליווד. כל העמדת ותנועת מצלמה שונה, ומושפעת מכך שעשינו את הסרט בגרמניה".
השאלה הכי בנאלית שיש, ובכל זאת - באיזו מידה הזכייה באוסקר שינתה את חייך?
"בעיקרון, הם לא השתנו. הם אותו דבר, ואני אותו אדם - ואישאר אותו אדם. מה שכן, אני צריך לרוץ יותר. יש הרבה אנשים שצריך לפגוש ולשתות איתם יין, אז החיים כאוטיים יותר".
איפה הפסלון שלך?
"הוא בבית של אמא שלי, שגרה לא רחוק ממני, בסביבות ברלין. אני אוהב לראות אותה עם הפסלון, וככה תמיד יש לי תירוץ לבקר אותה. אני מניח שבשלב מסוים הפסלון יגיע למשרד שלי".
אתה ידוע כאדם נחמד מאוד. איך המזג הנוח שלך משתלב עם המיתוס של הבמאי הדיקטטור, ואיך אפשר לשמור עליו בהפקת ענק כמו "במערב אין כל חדש"?
"אני לא מאמין במיתוס של הגאון הבודד. אני מאמין בצוות שעובד יחד. חשוב להוקיר תודה לשותפים שלך על כך שהם טובים במה שהם עושים. הצלם שאתה עובד איתו, המאפר, מעצב ההפקה - הם טובים יותר ממני במלאכה שלהם, אז זה האינטרס שלי לקבל מהם את המיטב. הסרט שלי טוב יותר בזכותם ואני זה שמרוויח מזה".
"קולנוע זה דבר כאוטי ומלחיץ. לא תמיד קל להיות נחמד. לפעמים צריך לנהל קרבות מול מי שמעליך, אבל חובה להיות אדיב למי שמתחתיך. צריך להיות זהיר ולשמור על שליטה, ואם במקרה אני מאבד שליטה מתוך מקום של תשוקה, אני מתנצל. צוות טוב זה הדבר הכי חשוב בשביל לעשות סרט טוב".