יו"ר חבר השופטים של פסטיבל ברלין בפברואר האחרון היתה קריסטן סטיוארט. הכוכבת עשתה את הפריצה שלה בסרטי "דמדומים" ואמנם עם הזמן מצאה את דרכה לעבר מחוזות האינדי, אבל עדיין נחשבת לאייקון הוליוודי. את דב הזהב, הפרס החשוב בפסטיבל, השחקנית ההוליוודית העניקה דווקא לסרט מן הצד השני של הסקאלה - "אי של שפיות", סרטו התיעודי הפיוטי של הבמאי הצרפתי ניקולה פיליבר.
"זה נגע בי וריגש אותי, וקריסטן דיברה על הסרט כל כך יפה", אומר פיליבר בראיון לוואלה תרבות. "עצם העובדה שהתקבלנו לתחרות שימחה אותי. בדרך כלל, פסטיבלים משאירים סרטים תיעודיים במסגרות מחוץ לתחרות. לא ציפיתי שנזכה, והזכייה היתה מבחינתי מתנה נהדרת. שמחתי בשביל עצמי, בשביל כל מי שעושה קולנוע כמוני, ובשביל האנשים שעומדים במרכז הסרט - פסיכיאטרים שמנסים להישאר אנושיים והוגנים".
פיליבר מתעד בסרטו הדוקומנטרי את המתרחש במקום ייחודי: מעון יום הצף על המים בנהר הסיין, בלבה של פריז, שמעניק תמיכה לפגועי נפש, ועושה זאת בחמלה ובהכלה, בהקשבה ובאהבה. זה לא סרט סוחף - הבמאי נמנע בכוונה מבניית סיפור עם התחלה, אמצע סוף ויצירת מתח וקונפליקטים, אבל יש בו הרבה רגעים יפהפיים ובלתי נשכחים.
המרכז היומי נקרא "האדמנט", ובמקור נקרא הסרט "על האדמנט". כך גם הקרינו אותו בקיץ האחרון בפסטיבל הקולנוע ירושלים. בסוף השבוע הוא עולה לאקרנים בישראל, והפעם בשם שונה - "אי של שפיות". כשהבמאי שומע זאת, הוא קצת מופתע - "שפיות, מה זה בעצם אומר? זו לא מילה שמשתמשים בה הרבה בצרפתית, זו בטח לא מילה שאני משתמש בה, אבל אם קוראים לסרט ככה בעברית, שיהיה. לא נורא".
מה לגבי המילה "שיגעון"?
"אני משתמש בה לפעמים. יש אנשים בעולם הפסיכיאטריה שקצת מתעצבנים כשאני עושה זאת. הם רואים בזו מילה שלילית, מילת גנאי. מבחינתי זה לא כך. הם חושבים שזו מילה אלימה. אני אומר אותה ברכות, וזה לא משהו רע מבחינתי".
פיליבר הוא מיוצרי הדוקו הפוריים והבולטים באירופה. סרטו המוכר ביותר, "פעלים למתחילים", זכה לשלל פרסים לפני כעשרים שנה ונהנה גם מהצלחה מסחרית - כולל אצלנו. למעשה, הוא מן הסרטים התיעודיים הראשונים שהפכו לשוברי קופות בארץ. כשאני שואל אותו מה השתנה בגישה שלו לקולנוע תיעודי במשך השנים, הצרפתי פוצח במונולוג ארוך ויפה:
"ככל שחולפות השנים, כך האלתור הופך להכרח מבחינתי - הכרח מוסרי, מעל הכל. אני לא עושה תחקיר לפני יצירת סרט. אני עושה סרטים מתוך הבורות שלי, מאי הידיעה שלי, מסקרנות. אני לא מחליט מה אני רוצה להגיד ואז מחפש איך להגיד אותו. אני רוצה לפגוש אחרים וללמוד. מבחינתי, עשיית סרט היא מפגש, וכדי שהמפגש יהיה אפשרי, אני צריך לבוא מתוך מקום של זמינות ופתיחות. אני בכוונה לא רוצה לדעת יותר מדי לפני העשייה, כדי שהתיאבון והסקרנות שלי יהיו מוחלטים. אם אני יודע יותר מדי, אין לי רצון לעשות את הסרט. התחקיר לא קודם לסרט - הוא הסרט".
וכך היה גם בסרט הזה.
"כמובן. לא הגעתי לאדמנט עם איזו אמירה שהיתה לי על פסיכיאטריה ועל סכיזופרניה. באתי לשם עם רצון לקבל את מה שירצו לתת לי. האדמנט הוא מקום תוסס, שקורים בו הרבה דברים, ואיפשרתי לעצמי להיסחף בתוכם. לא היה לי מושג איזה מן סרט הולך לצאת. הוא נוצר מעצמו יום אחרי יום לאורך הצילומים".
מה למדת מעשיית הסרט.
"למדתי שהגבול בין 'נורמלים' ו'לא נורמלים', וחשוב לי שנזכור לשים את המושגים האלה במרכאות - הגבול הזה מטושטש מאוד. יש לכולנו הרבה מן המשותף עם אנשים שמקטלגים אותם כחולים בנפשם. אלה פשוט אנשים רגישים מאוד. חלק מאיתנו מיטיבים להתגונן מן הקשיים והזוועות בעולם, אבל להם אין את מנגנוני ההגנה הללו, ולכן הם רגישים יותר למה שקורה בעולם".
"האנשים שפגשתי באדמנט הם אנשים צלולים, שמדברים בלי פילטרים, ולכן הם מערערים את האמיתות שלנו ומציבים בפנינו סימני שאלה".
האדמנט נמצא במרכז פריז, אבל רוב הפריזאים לא נכנסים אליו. איך היתה החוויה של לשהות שם כמה חודשים?
"זה מקום מרכזי, ועם זאת התחושה היא שזה עולם אחר. אנחנו חיים בעולם שנהיה יותר ויותר אינדיבידואלי. אנשים מדברים, אבל לא מקשיבים אחד לשני. באדמנט מקשיבים - וזה יפה. ביליתי שם ימים יפים, וכשחציתי את העיר בדרך חזרה הביתה, פריז נראתה לי אגרסיבית ורועשת מתמיד".
"אי של שפיות" הוא אחד מן הסרטים האמנותיים הראשונים שיוצא לאקרנים בישראל אחרי השבעה באוקטובר. מה לדעתך התפקיד של הקולנוע בימים אפלים כאלה?
"איך אמר פעם גודאר? המסך הגדול גורם לנו להרים את הראש למעלה. אולי הקולנוע יכול לעזור לנו להרים את הראש. אני יודע שהמצב בישראל בלתי נסבל. אנשים צריכים לדבר, צריכים תרפיה. אני חושב שסרטים יכולים לעזור לנו לחשוב על העולם, ולהקל עלינו".