את הלילות האחרונים ביליתי במחיצת עטלפים.
הפלגתי בדמיוני באמצעות ספינה גדולה של הצי המקסיקני עד לאי פרטידה בים קורטז במזרח מקסיקו - אי שאין בו חשמל ואין בו מים זורמים - שם באופן חריג לא מתגוררים העטלפים במערות אלא על הקרקע, מתחת לסלעים. עשיתי את כל זה המסע הזה באמצעות הספר המרתק "עטלפים" של ד"ר יוסי יובל, מרצה וחוקר בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב וראש המעבדה לתפיסה חושית וקוגניציה במחלקה לזואולוגיה (גילוי נאות: לפני שנים ערכתי את ספר הפרוזה של יובל "להינשא לגברת אייכמן", ומאז אנחנו עומדים בקשר, אם כי לא רציף).
חוקרי העטלפים הם כנראה זן יחיד ומיוחד. כך למשל מספר יובל בפתיחת הספר על חוקר אמריקני בשם ווילקינסון, ששכב על הגב כמעט 400 שעות בניסיון לחקור את קהילת העטלפים של קוסטה ריקה. גם יובל עצמו יצא לפני קצת יותר מעשר שנים למקום בשם למנאי במרכז אמריקה כדי לחקור עטלפים צמאי דם שזוכים לשם ההולם "ערפדים". במסגרת המחקר הוא מילא כפפות לטקס בדם, ניקב חור קטן בכפפה ודחף אותה לפה של הערפד.
העטלפים, כותב יובל, הם יצורים חברתיים, אבל לחברתיות שלהם יש גוונים רבים. יש מיני עטלפים ששוכנים במושבות עצומות, במערות שבהן מיליוני עטלפים מתגודדים בצפיפות, ויש מינים ששוכנים בעצים חלולים, בקבוצות קטנות של פחות מ-20. יש אפילו מינים שמתבודדים במושבות נפרדות, וישנם מינים שבהם העטלפים מחליפים את מקום הלינה שלהם מדי לילה, ובוחרים בכל לילה מחדש עם מי לישון.
אבל לא רק במפרץ מקסיקו הרחוק מתרחש המחקר של יובל. כך, למשל, הוא מוצא את עצמו בקיץ בשש בבוקר בעמק החולה שבצפון ישראל, בחום שמטפס בקלות מעבר ל-40 מעלות. הוא ושאר התלמידים ואנשי המעבדה שלו הצמידו מכשירי GPS זעירים לגבם של שמונה עטלפים שהם חלק מן "האורחים" שמגיעים לעמק החם בכל קיץ בהמוניהם ממקום לא ידוע כדי לעשות שם את הקיץ ולהשמין מנחת לקראת החורף.
העטלפים שהם עוקבים אחריהם באמצעות אנטנה גדולה הולכים לאיבוד, ובשלב מסוים החוקרים נאלצים לטפס על המדרון בחום הכבד עד שהם מגיעים נוטפי זיעה וקצרי נשימה לעץ חרוב גבוה, אבל שום עטלף לא נראה בסביבה. רק אחרי שעה ומשהו של סריקה הם מבחינים בגוש לבן וקטן למרגלות העץ, ומתברר שזה המשדר, שנפל כנראה בשעה שהעטלף עופף שם למעלה במהלך הלילה. הם מתמוגגים מנחת, משום שבערב הם מגלים שיש נתונים על המכשיר, ושהם יכולים לצפות במסלול שעשה העטלף וללמוד ממנו הרבה על מסעו הלילי ועל דרך הפעולה שלו.
מהתיאור של החלק הזה, נדמה לי שאפשר ללמוד הרבה על אופיו של הספר הזה, או לפחות על רגעיו המוצלחים, שיש מהם כאן בשפע. מלבד היותו ספר עיון מלא ידע ופרטים, שבו מספר יובל בין השאר על כ-20 חוקרים משוגעים לדבר כמוהו, הוא מעניק לנו הצצה לעולמם המרתק של היונקים המעופפים ושופך אור גם על החוויות הבלתי שגרתיות של עמיתיו למקצוע, שרודפים אחרי העטלפים לכל קצוות תבל. הוא כתוב לעיתים כמו ספר מתח, כלומר: מתאר את הקשיים בדרך, את הרגעים בו מחקר יקר וחשוב עומד מכל מיני סיבות לרדת לטמיון (למשל: סופת הוריקן מתקרבת אל האי בו נמצאים החוקרים) ואת הרגעים שבהם משתררת אצלם אנחת רווחה, כאשר המחקר או הניסוי מניב תוצאות מעניינות או מפתיעות.
לצד החובה אגיד שלא תמיד המבנה הזה נשמר. לא מעט פעמים בספר, יובל מתחיל איזה סיפור, קופץ משם להרבה אינפורמציה מדעית חשובה אמנם, אבל כזאת שהמיקום שלה באותו פרק גורם לנו לאבד את קשר העין עם הסיפור שסופר.
כתיבה של ספר מדע פופולארי היא לא תמיד משימה פשוטה. לא פשוט להנגיש לפעמים מושגים מדעיים מסובכים בדרך נהירה ובהירה, אבל דווקא בגלל שיש קטעים סיפוריים מוצלחים מאוד (למשל: שני סטודנטים שהספינה שלהם כמעט טובעת והקשר איתם אובד בדרך לאותו אי במפרץ מקסיקו), הקטיעה הזאת בכל פעם, לי לפחות, הפריעה. לתת עצות עריכה בדיעבד זה תמיד עניין קצת מפוקפק, אבל אני לפחות הייתי מעדיף שיהיו עוד קטעים סיפוריים מוצלחים ברצף, גם אם יבואו על חשבון קצת פחות אינפורמציה מדעית טהורה.
מצד שני, לפעמים גם לא כל המונחים המדעיים מוסברים, מתוך הנחה שהם מוכרים וידועים לנו (בהנחה שהנמען של הספר הוא בעל ידע מוקדם כלשהו). כך למשל על מושג מדעי כמו אקולוקציה - איכון הד, שהוא מעין סונאר ביולוגי שבעלי חיים שונים משתמשים בו כדי להתמצא במרחב, הייתי צריך לקרוא במקום אחר כדי להבין (יובל מסביר את המושגים האלה בהמשך, אבל נראה כאמור שהוא מסתמך גם על ידע מוקדם של הקורא).
כך או כך קשה אני חושב להחמיץ את החיבה ואת ההתלהבות הגדולה שמגלה יובל למושא המחקר שלו. היא נוכחת בכל משפט כמעט בספר, כאילו שהוא עדיין אותו ילד שגדל בבאר שבע וכבר מגיל צעיר היה סקרן לגלות את כל החיות הקטנות והגדולות שהסתתרו בחצר ביתו. יובל הוא כותב מחונן והידע שלו באמת מרשים.
ולסיום סיפור אישי: לפני כמה שנים, הגיע יובל לצפות באחת ההצגות שלי במקום קטן בדרום העיר. עוד לא הספקתי להגיד לו שלום, והוא כבר קפץ וטיפס על אחת מגדרות הפח שניצבו מול התיאטרון. אחרי דקה וקצת הוא חזר נלהב כולו, לספר לי על מושבת העטלפים הגדולה ששוכנת שם. לטפס יחד איתו על הגדר עם גופי הגמלוני לא יכולתי כמובן, אבל עכשיו לפחות הייתה לי הזכות לקבל הצצה לעולם המרתק הזה שאותו הוא חוקר כבר כל כך הרבה שנים.
"עטלפים" / יוסי יובל. כנרת זמורה דביר. 320 עמודים.