וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא ימין ולא שמאל, מערכון הפתיחה ב"ארץ נהדרת" מגדיר את ישראל יותר מהכול

עודכן לאחרונה: 27.12.2023 / 11:11

הגרסה החדשה של "כמה טוב שבאת הביתה" היה אולי הרגע הכי מכאיב בעונה הזו של "ארץ נהדרת". זה גם אחד הרגעים הכי כנים בתולדות התכנית. הסאטירה פה לא הייתה נגד השלטון, היא לא הציעה פתרון פשוט או צחקה על צד אחד. המסר: כולנו טועים

מערכון הפתיחה של "ארץ נהדרת", 19 בדצמבר 2023/באדיבות קשת 12

יפה ירקוני שנאה את הכינוי שדבק בה, "זמרת המלחמות". בכל הזדמנות היא דרשה שיפסיקו לקרוא לה ככה, אך לשווא. ככה זה כנראה כשמזניקים קריירה דרך החושות של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות. ירקוני התפרסמה כאחת שמגיעה להופיע בפני חיילים גם באזורי קרבות מסכני חיים, והרוויחה את הדימוי אותו שנאה מכל. בערב שלאחר חתימת הסכם קמפ דיוויד, הוזמנה ירקוני להופיע בתל אביב מול עשרות אלפים שהגיעו לחגוג את השלום עם מצרים בכיכר מלכי ישראל. על הבמה היא הכריזה: "מהיום אני לא זמרת המלחמות, אני זמרת השלום!". ספוילר: הכינוי הזה פחות תפס.

זה די פשוט: שלום לא צריך שיר נושא. שקט לא צריך המנון. אנחנו לא מחפשים אסקפיזם כשטוב לנו. מלחמות לעומת זאת, מונצחות בזיכרון בצורה מניפולטיבית יותר. לא מספיק לזכור רק את מספר החללים. לא מספיק להכריז מי ניצח ומי הפסיד. התרבות לוקחת חלק פעיל בזה. אפשר להשתגע אם רק זוכרים את ההלוויות של יפי הבלורית והתואר, ולא את הרעות שלהם.

אנחנו זוכרים מ-1948 את הצ'יזבטרון ואת יפה ירקוני; שולי נתן הפכה לאייקון לאומי עם "ירושלים של זהב" במלחמת ששת הימים; ב-1973 "התגייס" לאונרד כהן למלחמת יום כיפור, ישן בשטח עם החיילים בשק שינה ובידר אותם במעמקי סיני, רגע לפני שחזרו להילחם במצרים; במלחמת לבנון דיוויד ברוזה הפך לגיבור לאומי, תפקיד שהוא היטיב לשחזר גם בסיקוול של מלחמת לבנון השנייה; אפילו מלחמת המפרץ זכתה לגיבורים תרבותיים עם פרלמנט זקני הספסל של "זהו זה" והנונסנס המופלא של ארז טל ואברי גלעד ב"העולם הערב".

ארץ נהדרת אודי כגן. קשת 12, צילום מסך
אודי כגן, ארץ נהדרת/צילום מסך, קשת 12

למלחמה הנוכחית בעזה עדיין אין שם מוסכם, אבל כבר יש גיבורי תרבות מובהקים: אנשי "ארץ נהדרת". חשוב להדגיש שאחרי 20 שנים על המסך, מולי שגב והטאלנטים שלו ממש לא היו צריכים מלחמה כדי להתברג בטופ של דברי הימים של הקומדיה הישראלית. אם היה מאונט ראשמור של הקומדיה הישראלית, אז השזירה הנצחית של שאולי הייתה נחקקת שם בהר לצד דמות "המעשן" של שייקה אופיר, "הקודח באלנבי" של בומבה צור, "ארבינקא" של חיים טופול והחיקוי של ישראל ישעיהו של רבקה מיכאלי.

אלא שבמשך 20 שנה "ארץ" זכתה ליחס מעט אמביוולנטי, ולעתים לא הוגן מהקהל שלה. מימין טענו שהיא שמאלנית. משמאל טענו שהיא לא תוקפת מספיק חזק את הימין. כמו יפה ירקוני בשעתה, גם היא נתקעה עם דימוי שהיא לא בחרה לעצמה, וכל ניסיון שלה לנסות לשנות אותו עלול היה להתפרש ככניעה, או פשוט פתטיות. ואז הגיע 7 באוקטובר, וכולנו חשבנו שלעולם לא נצחק שוב.

החזרה של ארץ נהדרת למסך נראתה בהתחלה מוקדמת מדי, אך מיד עם שידור התכנית הראשונה של מהדורת "ארץ נלחמת" היה ברור שמדובר בסרט אחר לגמרי. זה לא שמולי שגב נפל במלכודת של "אין יותר ימין שמאל" או שהחליט לנסות לעשות את הגרסה הקומית של הסיסמא "ביחד ננצח", אלא להפך - הוא הבליט את אחד הדברים שעזר לעם היהודי לשרוד במשך אלפי שנים - ההומור הייחודי שלנו. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, וגם לא מבדיחה שחורה.

אחרי שחברת החדשות של ערוץ 12 בנתה מחדש את מדורת השבט סביבה, הגיחה חזרה לחיינו המהדורה של אייל קיציס והפכה - אולי לראשונה מאז היווסדה - לקונצנזוס ישראלי. אלה לא רק החיקויים המושלמים או מחלקת האיפור שמזמן הייתה אמורה לקבל פרס נובל, אלא ההתאמה של התכנים למצב, בתוספת נגיעה אישית לטרגדיה שתמיד ברקע, הפכה אותה למנת האסקפיזם החשובה ביותר של מדינה שלמה. נתוני הרייטינג (המצוינים כשלעצמם) מרמים. כל מי שלא רואה בטלוויזיה משלים אחר כך ברשתות החברתיות.

את הפוקוס גונבים "מערכוני ההסברה", בטח כשהם מביאים תותחים כבדים מהוליווד כמו מייקל רפפורט או ברט גלמן. אלא שדווקא המערכונים האלה, שמותאמים מראש לקהל זר, לא מצליחים לזקק את הישראליות שהופכת את "ארץ נהדרת" למה שהיא. הנסיעות של נהג המונית אשר עם מפונים מהדרום, "סבא אורי" של תמיר בר עושה סשה ברון כהן בבסיס צה"ל או החתונה של המילואימניק באולפן שאמורה הייתה להרגיש כמו גימיק זול אבל הפכה לאחת מהתמונות היפות והטהורות של המלחמה - עושות את העבודה טוב בהרבה, ועוד בעברית.

קטעי הפתיח של התכנית היו תמיד המקום בו "ארץ" מחפשת לתת את הבוקס הקטן בבטן. זכור מערכון מפורסם עם גלעד שליט בשבי, או להבדיל את אלאור אזריה מבצע את "רפסודיה בוהמית". אלא שאם בפעמים קודמות הסאטירה של "ארץ נהדרת" חיפשה לנשוך צד אחד בשם האג'נדה הפוליטית של יוצריה, במלחמה נראה שלא מנסים יוצרי התכנית להכות למעלה או למטה, אלא פנימה.

עוד בוואלה!

"ארץ נהדרת" לעגה לפרשנות האיומה של צבי יחזקאלי. כמה דברים הרסו לה את הבדיחה

לכתבה המלאה
ברט גלמן מתארח במערכון של "ארץ נהדרת", 26 בדצמבר 2023. קשת 12,
ברט גלמן עם כוכבי ארץ נהדרת/קשת 12

הגרסה החדשה של "כמה טוב שבאת הביתה" של אריק איינשטיין, עם הלחן המוכר של שלום חנוך, היה אולי הרגע הכי מכאיב של העונה הנוכחית. זה גם אחד הרגעים הכי כנים בתולדות התכנית. הסאטירה פה לא הייתה נגד השלטון, היא לא הציעה פתרון פשוט או צחקה על צד אחד. המסר: כולנו טועים. זו לא פרשנות בדיעבד, אלא מחשבה צופנת פני עתיד.

המערכון, אם אפשר לקרוא לו ככה בכלל, הציג את אודי כגן כחייל מילואים שחוזר לראשונה מזה שבועות הביתה, רק כדי לגלות שהריבים הפוליטיים בארוחה המשפחתית נשארו אותו דבר בדיוק כמו לפני ה-7 באוקטובר. ההקרבה ההרואית של הלוחמים בשדה הקרב, הנופלים שאיבדו את חייהם למען ביטחון המדינה, בין אם הם מגיעים מהתנחלויות או מקיבוצים - כל אלה לא מצליחים לעצור את הקרע הפנימי.

כגן - קצת רזה, אך מה זה חשוב - מבצע על כל הקטע בטבעיות מצמררת. ב-2021 היללתי את חזרתו של אודי לקאסט של התכנית כ"אחד הדברים הטובים ביותר שקרו השנה לעם היושב בציון". בדיעבד, לא הגזמתי. הדברים נכתבו אז לאחר שהלוחם הלום הקרב איציק סעידיאן הצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון, ובתגובה פתח אודי כגן את "ארץ נהדרת" עם גרסה מעודכנת וכנה יותר לשיר הרעות. נזכור את כולם, חוץ מאת אלה שלא. זה היה אחד הרגעים החשובים והמצמררים בתולדות הטלוויזיה הישראלית, לא פחות.

ערן זרחוביץ' מגלם את יואב גלנט, "ארץ נהדרת". קשת 12, צילום מסך
גלנט, ארץ נהדרת/צילום מסך, קשת 12

אמש הגיע עוד רגע כזה. כגן, שממשיך להוכיח שהוא לא רק שחקן וקומיקאי ענק, אלא גם זמר בחסד - ביצע את הגרסה המעודכנת לשיר שכתב יענקל'ה רוטבליט, מעיניו של זה שחזר הביתה. אלא שאם במקור אפשר היה לזמר בחדווה "כמה שזה טוב, טוב", הפעם החייל שחזר הביתה רק מבקש לעזוב. בשדה הקרב האמיתי, בעזה, הקרבות הגיוניים יותר. טובים נגד רעים. בבית כבר שום דבר לא הגיוני.

הטייק של יוצרי "ארץ" על המצב לא היה שיפוטי. תומכי נתניהו נתפסים בו כאחראים למצב בדיוק כמו מתנגדיו. זה בית כמו כל הבתים. באופן חריג, אף אחד לא מוצג כנלעג. אף אחד גם לא טועה. ובדיוק כמו אצל יהודה עמיחי, המקום בו כולנו צודקים הוא רמוס וקשה. כגן, פוסט טראומטי בעצמו, מנצח על האירוע ביד אמן, במערכון שכולנו צריכים ללמוד ממנו ולהפיק ממנו לקחים. לא בעתיד, אלא ממש עכשיו. זה הקרב האמיתי על הבית. ובית, אתם יודעים, זה אומר כבר הכל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully