1. בערב יחסית חלש של "ארץ נהדרת", ההצגה נגנבה, שוב, בידי יניב ביטון. החקיין המבריק קיבל לידיו את צבי יחזקאלי, הפרשן לענייני ערבים של חדשות 13, ולידו אמיר שורוש כאיש ההסברה הערבי-ישראלי יוסף חדאד. ביטון לכד את כל המניירות של יחזקאלי ואת האוריינטליזם המיליטנטי שלו, כמי ש"מכיר את חוקי השכונה", שהם בעצם פולקלור ופתגמים גסים ובוטים בערבית, ומשליך את הגיאו-פוליטיקה על "חוקי השבט הקדומים" שכביכול עדיין קובעים הכול. כשהפרשנות הזאת מתנגשת במציאות, מסתבר כמובן שהחמאסניקים הם שלא מבינים את עצמם.
ביטון הוא באמת אחד מהגדולים, אבל גם הוא לא יכול היה לדעת שזמן לא רב לפני זה תירשם אחת מנקודות השפל העלובות ביותר של יחזקאלי האמיתי, שנראה לו הגיוני להצטער שהמלחמה לא התחילה במכת פתיחה של מאה אלף הרוגים בעזה, כולל הדיסקליימר "אני לא יודע מה זה מעורבים ומה זה לא מעורבים ומה זה חפים מפשע". אין מה לטרוח להיכנס לדיון על מה המשמעות של תקיפה כזאת, שברורה מה הכוונה: הרג חסר הבחנה כנקמה. כל הטענות שמופנות נגד ישראל. נכון לכתיבת שורות אלה, לא ננקט שום צעד נגד יחזקאלי, שבוודאי גם הערב יישב וידבר על הפרימיטיביות של חוקי השבט. שוב המציאות הביסה את הסאטירה.
2. ומנגד, הביטו על החות'ים של "ארץ נהדרת", בגילומם של אלי ומריאנו. הם יוצאים למסע לאילת, כדי "לרגל אחרי הישות הציונית". בסאטירה כולם מעוצבים כטיפשים, אבל כאן הטמטום הוא המאפיין המרכזי, לצד פרימיטיביות ומבטא תימני. השעון שלהם הוא שעון החול, הקורקינט מזכיר להם גמל. כשהם נכנסים למעלית הם חושבים שהיא חדר, וכשהם רואים את עצמם בראי, הם לא מבינים את זה. כשהם יושבים לאכול עם מוש בן ארי, הם לא יודעים להסביר מה בעצם הבעיה שלהם עם ישראל, וגם מתגלים כקמצנים ועניים.
אין לי צורך להגן על דמותה של ישות עויינת שמטילה אימה על אילת ועל שלל ספינות סחר ששואפות לשוט דרך תעלת סואץ. אבל מעבר לעובדה שזה פשוט לא מצחיק, כדאי להצביע על המבט הזה על האויב התימני. האם הוא באמת כל כך שונה מהיהירות האוריינטליסטית של "צבי יחזקאלי" מהמערכון הקודם?
3. מי ששוב הציל את הערב היא כיתת הכוננות, סדרת המערכונים הטובה של "ארץ" מאז הרצח בריקודי העם. אוסף הקומיקאים שמשתתפים בו נדיר באיכות ובכימיה שלו, ומצליח להפיל פאנץ' אחרי פאנץ'. הפער בין הלוחמנות לנעבעכיות, בין הפטרול המדומיין לבין הקרב הכי גדול של החבורה - משחק "ארץ עיר" - הוא מופת של קומדיה טובת לב על אנטי-גיבורים. מעל כולם זורח אודי כגן, מנהיג החבורה, שמשכלל כאן דמות לפנתיאון.