וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא צריך את אור הלר וניר דבורי כדי לחבק חיילי מילואים. צריך שיתחילו להקשות על צה"ל

עודכן לאחרונה: 28.12.2023 / 9:32

אף אחד לא מצפה מהכתבים הצבאיים לדכא אותנו - הדיווחים היומיומיים מעזה עושים את זה יפה מאוד לבד - אלא שהציפייה הייתה שמשהו במוד הפעולה ישתנה אחרי האסון הגדול. זו בדיוק העת לשאול את השאלות שהכתבים האלו צריכים לשאול - גם אם הן לא ממש מתאימות לקו של צה"ל

פעילות הכוחות ברצועת עזה/דובר צה"ל

צופים שנקלעו ל"אזור מלחמה" של רביב דרוקר ביום שלישי האחרון, זכו לרגע טלוויזיוני ועיתונאי נדיר. הוא היה כזה בעיקר מפני שלא היה מתוכנן, ובכך גרם לאותנטיות שבו להיות חזקה הרבה יותר מאייטם מהונדס. באולפן התפתח דיון סביב התגייסות התקשורת הישראלית לנרטיב אוהד, ובמהלכו הודה המנחה שהוא עצמו חוטא בכך.

דרוקר, שנוא נפשם של צרכני ומהנדסי מכונת הרעל ומי שמביט על העולם עם נגיעה צינית תמידית, סיפר שמעולם לא היה זהיר ועדין יותר בתחקירים או במידת הביקורת שהוא משמיע בשידור כפי שהוא עושה היום. לדבריו, זה קורה מפני ש"גם אני אחראי, אפילו ברף התחתון, למורל של הצופים שלי". האם זהו מופת של עיתונות אידיאליסטית? לא, אבל זו אנושיות בסיסית מתבקשת.

לכאורה, מה טבעי יותר מזה? היינו מצפים מכל מי שמתווך לנו את המציאות להיות קודם כל בנאדם בעל טאקט ואינטליגנציה רגשית, שמקיים שיח פנימי לגבי התזמון והעוצמה של הדברים שהוא מציג ואומר. מנגד, כמה עיתונאים באמת מקיימים עם עצמם את השיח הזה או מסוגלים להיות כל כך מודעים אליו? התשובה לכך נמצאת בצד השני של עולם העיתונות: הכתבים הצבאיים.

ב-8 באוקטובר צייץ יניב קובוביץ', הכתב הצבאי של הארץ: "האחריות הייתה גם שלי וכשלתי. סליחה שלא חקרתי יותר, שלא שיקפתי את המציאות בשטח. שלעיתים לא רציתי לפגוע ברגשותיהם של קצינים בכירים על חשבונכם". הדברים האמיצים האלה היו חזקים כבר בזמן אמת, אבל רק ממרחק הזמן מתברר כמה ההסתכלות הזאת הייתה שונה בתוך הז'אנר שבו קובוביץ פועל.

כבר 83 ימים שהריטואל של דיווחי המלחמה נותר קבוע: קטעי הווידאו התורנים של דובר צה"ל רצים על המסך - לרוב בליל חסר נרטיב של ירי, פיצוצים וחיילים שנעים בשטח הבנוי - ועל הרקע שלהם מקריינים הכתבים הצבאיים את הישגי היום. אתמול הגדיל אור הלר לעשות ופתח את מהדורת חדשות 13 במונולוג שהצדיע לאנשי המילואים, ואותו חתם ב'"בפעם הבאה שאתם רואים אותם ברחוב, תנו להם חיבוק". אין שום מחלוקת על גודל ההקרבה והגבורה של חיילי המילואים, אבל מש"ק חיבוקים באולפן לא עוזר להם ובוודאי לא לנו.

בתחילת הדרך, התאים אופי הסיקור הזה למצב הרוח השבור ולתחושות הזעם וההשפלה. לא באמת נדרשנו לקונטקסט מעמיק, רק לידיעה שאנחנו משיבים מלחמה. אלא שמאז חלפו כמעט שלושה חודשים, ראינו ושמענו דברים נוראים, התחלנו לשאול שאלות ולנסות להבין לאן כל המהלך הזה מוביל אותנו. אבל באולפנים לא נראה זכר לחשבון הנפש של קובוביץ', והקו המנחה ממשיך להיות הדהוד כמעט אוטומטי של עמדות ורצונות הצבא.

אדוה דדון ספגה לא מעט לעג ברשתות בשבוע שעבר, לאחר שבנתה סיפור שלם מנעל ומזוודות שמצאה בהריסות ביתו של יחיא סינוואר, ללא כל יכולת לאמת את הדברים. אלא שבהסתכלות נוספת, במה שונה דדון מכל ביקור אחר של כתבים צבאיים בעזה בשבועות האחרונים? ניר דבורי הנלהב מצטלם בסלפי עם "יאללה עזה, לא חשבתי שאחזור", או אור הלר שמתנשף אחוז פליאה במנהרות החמאס.

הרוח הזו שורה גם על האולפנים עם דבורי שמטיף "לחרוק שיניים ולהמשיך בכל הכוח", עם דיווחים כבר לפני חודש על כך שצה"ל עומד לחסל את חמאס בצפון הרצועה, או עם חזרה על הדימויים של סינוואר ששומע את שרשראות הטנקים ועומד לפגוש את קני הרובים של צה"ל.

sheen-shitof

הכל מתחיל באבחון

בשורה לסובלים ממיגרנות: ככה תוכלו לחזור לחיים נורמליים

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין
ניר דבורי. חדשות 12, צילום מסך
יאללה עזה. דבורי/צילום מסך, חדשות 12

אף אחד לא מצפה מהכתבים הצבאיים לדכא אותנו - הדיווחים היומיומיים מעזה עושים את זה יפה מאוד לבד - אלא שהציפייה הייתה שמשהו במוד הפעולה ישתנה אחרי האסון הגדול. כדי להקריא את מספר המטרות שאותם תקף צה"ל ביממה האחרונה אין צורך באדם ייעודי באולפן, כנ"ל לגבי תיעוד של בית מופצץ.

בשבועיים האחרונים, כשעולים לכל הפחות סימני שאלה לדשדוש קטלני וחסר מטרות אמיתיות של צה"ל בעזה, עברו הכתבים להלל השמדה של מחרטה וספירת גופות מחבלים - על אף שאין שום דרך לאמת את המספר הזה. בכל אותו הזמן, עולות עוד ועוד שאלות נוספות שהאנשים האלה בדיוק אמורים היו לשאול עבורנו, גם אם הן לא ממש מתאימות לקו או לבכירים הצה"ליים.

איך ייתכן שהמודיעין לא רק כשל בהבנת כוונות טבח 7 באוקטובר, אלא גם בהיקף המנהרות והתחמושת שמדהימים מדי יום את הלוחמים? איך יכול להיות שאחרי כל הרהב על השליטה האבסולוטית של ישראל בכל תזוזה ברצועה, אנחנו מתקשים לאתר גם לאחר 83 יום את בכירי חמאס או את מקום הימצאם של החטופים? איך קורה שלוחמים שהגיעו לשטח שבו הייתה השערה שהוחזקו חטופים לא ידעו על כך?

אור הלר מתארח ב"תיק טוק", נובמבר2023. ראובן קסטרו
אור הלר/ראובן קסטרו

האם הפעלת הכוח של צה"ל בכמויות כוח האדם הנוכחיות מוצדקת, או שאולי מובילה ליותר הרוגים מירי דו"צ? האם צה"ל הפסיק להכיר וללמוד את האויב ברמת תפיסות העולם, והסתפק רק במידע קונקרטי על תזוזת מבוקשים או אמל"ח? האם מופעל תחכום באופי הפעולה של צה"ל, או שדרך הפעולה שלו מובילה ליותר אבדות? ייתכן שלכל השאלות הללו יש הסבר מקצועי מצוין, אבל אף אחד לא טורח לברר את התשובות עליהן.

הדאגה למורל שלנו מצדו של דרוקר, שונה בתכלית מזו של הלר, דבורי וחבריהם למקצוע. הוא ממשיך לשאול שאלות, לאתגר ולבחון את קבלת ההחלטות, גם אם הדברים נעשים בווליום צנוע יותר. כשכתבים צבאיים בוחרים להתכחש לאחריות הזו, הם לא עושים לנו טוב על הלב וגם לא ממש מסייעים לצה"ל.

למעשה, היעדר המידע הזה מייצר רק יותר דכדוך ותחושות תסכול ציבוריות, שמשפיעות גם על המשך הלחימה. מצד אחד, מציירים לנו תמונה ורודה ואידיאלית של מצב המלחמה, ומנגד שרשרת ההרוגים קורעת הלב, הקושי העצום להגיע אל החטופים והחסינות שמפגין חמאס, מתנפצים עלינו בעוצמה הרבה יותר גדולה מזו שהייתה מגיעה עם תיווך ראוי של המציאות.

דובר צה"ל על הפעילות בעזה: יש עוד הרבה עבודה, זה ייקח זמן
14.11.23. דובר צה"ל
ענווה. הגרי/דובר צה"ל

באופן מפתיע, דווקא דובר צה"ל מגלה במלחמה הזו מידת שקיפות וענווה גדולה יותר ממי שמסקרים את הארגון שלו. ממנו מצופה להציג את הדברים באופן טכני, קצר וחד משמעי כחייל. זו גם הסיבה שמדובר בדמות האהודה ביותר במלחמה הזו: הגרי פשוט עושה את העבודה שלו. חלק ממנה, אגב, היא לאשר לעיתונאים לדבר בשטח רק עם קצינים מסוימים ולהיכנס רק למקומות שצה"ל מעוניין להראות, ובכך להקשות עליהם את העבודה - אבל זה לא אומר שאין דרכים אחרות להשיג את המידע הזה.

מנגד, למיליוני ישראלים דואבים ודואגים, מגיע לקבל תמונה ברורה ומורכבת הרבה יותר של המתרחש. לא רק מה הפצצנו אלא איך הפיצוץ הזה מקדם אותנו למטרה הסופית, לא רק מה מטרות הפעולה אלא מה הסיכוי שנשיג אותן ובאיזה מחיר, לא רק חזרה על דברי קצינים בכירים אלא בדיקה של כמה הם קרובים למציאות.

בסופו של דבר, אי אפשר יהיה להסתיר את התשובות לכל השאלות האלה, אבל האחריות להשיג אותן לא יכולה להישאר לוועדת החקירה. לפעמים, בדו שיח הפנימי של עיתונאים יש דברים שלא כדאי להגיד, אבל במקרים אחרים יש דברים שחובה לומר - לפני שיהיה מאוחר מדי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully