אלה היו לא יותר מכמה שניות ב"אולפן שישי", אבל בהן גלום כל הסיפור. "המכתש שאתם רואים מתחת זה מה שהיה פעם הבית של סינוואר", הצביעה אדוה דדון על ערימה של הריסות בחאן יונס. "הנה משמאל אפשר לראות את חדר הילדים, עדיין שרידים של מה שנשאר כאן".
עכשיו התחיל פענוח הזירה, אבל כל סימן מעיד בעיקר עד כמה אין בה כלום, לא סינוואר ולא שום דבר בעל ערך שהוא מעבר לסמלי, כפי שמודים בעצמם הכוחות בשטח. "אפשר לראות גם מזוודות שאולי מצביעות על רצון לעזוב", נשמע קול ברקע. נגיד. דדון יורדת לתחתית המכתש, מרימה בובה כחולה וגדולה (ומתוקה יש לומר) של דוב. דימוי נפלא של מחיר המלחמה - צעצוע שורד הפצצה, ואין מי שישחק בו. דדון רואה בו דבר מה אחר. "יש כאן בובת דובי שבה כנראה הוחבא אמל"ח", היא קובעת, יהיו מקורותיה אשר יהיו. "אתם יכולים לראות את החור שעשו כאן הלוחמים כדי לבדוק אם אין כאן איזשהו מטען או מלכודת בעצם לצה"ל". נראה שלא היה, למרבה המזל. אולי בכל זאת רק דובי.
דדון לא מוותרת, ומרימה נעל שנותרה שם. "עוד אפשר לראות כאן בעצם נעליים, כנראה של סינוואר עצמו". נעליים קונים מהר וגרביים לא חסר, אבל מעבר לזה המחבל המתועב לא השאיר אחריו עקבות. זאת תמונת הניצחון של "אולפן שישי": הנעל של סינוואר, כלומר: כנראה הנעל של סינוואר, בידינו. עוד נגיע גם למדרסים.
כל האירוע הזה, מה לעשות, נראה כמו פרודיה מגוחכת על התקשורת הישראלית בסיקור המבצע, ועד כמה דל המידע שהיא מביאה מתוך רצועת עזה. בין הדובי והנעל, ההריסות והמזוודות, אין למעשה כלום - אבל הכול נטווה ללא טיפה של ביקורת, עצמית או חיצונית, לקדם סיפור על ניצחון והישגים: כמה אנחנו יעילים, כמה אנחנו צודקים, כמה אנחנו מנצחים. בינתיים, במציאות: לא הגענו לסינוואר. ראשי חמאס מתנהלים מתחת לאדמה מבלי שנגיע אליהם, ואיתם יותר ממאה חטופים שאין לנו מושג איפה הם נמצאים. במרדף אחריהם, אנחנו נעים בין שאריות אשפה מחיים של אחרים. אבל צה"ל ודדון מנסים להרגיע אותנו: הגענו אל הנעל.
זה הרצון התת-מודע מדבר מתוך הגרון ומשליך על תפיסת המציאות: הגענו אליו, ריסקנו אותו, המזוודות מעידות שהוא ניסה לברוח, הנעליים רומזות שהוא לא יגיע רחוק ברגל, הדובי מוכיח שאין שום דבר תמים בעזה. אבל הביטו רגע בתמונה הזאת, בדדון מחזיקה דובי כחול ונעל בתוך בור מופצץ ומוחרב. אין פה כלום: לא ניצחון ולא הישג, לא תקווה ולא חשיפה. לא סינוואר ולא נעליים. מנסים למכור לנו תמונת ניצחון, אבל זוהי תמונה שכל כולה כישלון.
בבית של סינוואר: אדוה דדון במקום הכי מסוכן בעזה - ח'אן יונס@DadonAdva pic.twitter.com/TK15qNoMMu
— החדשות - N12 (@N12News) December 22, 2023
והאמת היא שזו אפילו לא שאלה של תמונה, אלא פשוט של ערך עיתונאי. התקשורת הישראלית מתגייסת, ואפשר להבין את זה עד גבול מסוים ("האויב לא שיער שנגיע לכאן", אומרת דדון). אבל בלי שהכתבים שנכנסים לרצועת עזה יביטו מחוץ למשקפת הזאת, ויהיו ביקורתיים כלפי מה שהם רואים, הם לא ידוגו הרבה יותר מנעליים. ואם כך, פשוט אין בשביל מה לצפות. כלומר: מעבר לאפקט הקומי.