באחת העבודות הראשונות שלי בתקשורת הזדמן לי להגיע לביתו של אחד השפים הכי מוכרים ואהובים במדינה שהתגורר בבית פרטי רחב ידיים עם מטבח ענק - בהתאם למעמדו. מעבר להתרגשות של מפגש ראשון עם "סלב", היה לאירוע משמעות גדולה יותר עבורי - אותו השף היה אורח קבוע בסלון של סבי וסבתי ז"ל בערך מאז שאני זוכר את עצמי. עוד הרבה לפני שלמדתי להעריך את השלמות שנקראת טחינה הוא כבר בישל על המסך שלהם מדי שישי והפך למישהו שהשם שלו נאמר לפחות פעם אחת בארוחת שבת ותמיד כמחמאה. הביקור בביתו של השף היה קצר, בסך הכל נשלחתי כדי לעשות השלמת סאונד לפרויקט לא חשוב במיוחד אבל בראש שלי כבר בניתי הרים וגבעות על הסלפי שאעשה איתו ואיך סבתא תתרגש. בכל זאת, מדובר בשף האהוב עליה שהתפרסם לא רק בזכות הבישולים שלו אלא גם בזכות הנטייה שלו לחבק ולנשק. המציאות הייתה שונה לגמרי, האירוח הסתכם בקופסת תותים (טעימים מאוד) ונפתח בשאלה: "תזכיר לי מה אתה צריך?". סלפי לא היה שם, גם לא הקדשה לסבתא. שיהיה ברור, אין לי דבר רע לומר על האיש, המפגש לא ייזכר כטראומה אבל כן כפעם הראשונה בה נתקלתי בפער שקיים בין האנשים שאני חושב שאני מכיר מהמסך ובין מי שהם במציאות.
הפרק הראשון בעונתה השנייה של "הַטַּבָּח" שעלתה השבוע ב-yes, שלוש שנים אחרי העונה הראשונה והמוצלחת, הזכיר לי את אותו מפגש עם השף המפורסם. עם תחילת העונה אנחנו פוגשים את דורי (גל תורן) כשהוא כבר עמוק בתפקיד שהוצע לו בסוף העונה הקודמת - שף בתוכנית ריאליטי, כשהצרות שהיו לו אז, בין היתר איומים בתביעה על הטרדה מינית מצד מלצרית וגם מצד הקונדיטורית סאני (גיתית פישר), הרחק מאחוריו. כמוהם גם מסעדת "סופיה" שבה התרחשה רוב העונה ואותה הוא השאיר לשפית שרה (יעל אלקנה) ולשותפתו אוסי (רותם סלע שלא חזרה לעונה נוספת). למרות השינויים שקרו בחייו נראה שדורי לא השתנה - נהג המונית שאוסף אותו ומציע לו לשכב עם אשתו שמעריצה אותו, זוכה בתחילה לזלזול שכל כך מאפיין אותו שמתחלף בהתעניינות חרמנית שמאפיינת אותו אף יותר; גם שליח שפוגש אותו ומנסה לקבל קצת תשומת לב מתאכזב לגלות שדורי לא בדיוק נותן יחס למעריצים. בניגוד לדמותו בריאליטי שבתוך הסדרה, דורי של החיים האמיתיים הוא גבר שמונע רק מדבר אחד - אגו.
נראה שהנכות הרגשית של דורי מאפיינת לא רק אותו אלא גם רבים מהאנשים סביבו, כמו מיה (דנה פרידר) - יזמית ובתו של איש עסקים עשיר (מוטי רייף) שמציעה לו לפתוח מספר מסעדות במלונות בוטיק שבבעלותה ובסוף נכנסת איתו כשותפה במסעדה חדשה בשדרות רוטשילד (כזאת שגם רותי ברודו רוצה). כמו דורי, גם מיה מדברת אך ורק אינטרסים ולמרות שנראה שההתנהגות הזחוחה שלו דוחה אותה בתחילה, מהר מאוד היא מוצאת את עצמה נמשכת אליו כמו פרפר לאש. נמרוד (גורי אלפי) מי שאמור להוות גם העונה את הקונטרה השקולה והרגישה לדמות של דורי, גם שינה פאזה מאז הפעם האחרונה שפגשנו אותו, עכשיו הוא עובד אצל השף שרון כהן ב"שילה" ונאבק לשמור על מערכת היחסים עם אישתו מול כמות הפיתויים האינסופית שמציעים לו חיי הלילה של תל אביב. זאת אחת הבעיות המרכזיות שעולות משלושת הפרקים הראשונים - לכאורה היוצר ארז קו-אל הזיז את הזמן קדימה והכניס אותנו לקווי עלילה חדשים אבל בפועל מרגיש שלא הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שעזבנו את "הַטַּבָּח". באנלוגיה מתבקשת - העונה השנייה מרגישה כמו מסעדה טובה שחזרתם אליה אחרי מספר שנים והבנתם שהיא לא השתנתה אבל היא גם לא טובה כמו שזכרתם.
"הַטַּבָּח" היא הדרמה הישראלית הראשונה שעולה מאז אירועי 7 באוקטובר ובהתאם גם ניתן דגש רב לניקוד שם הסדרה - שחלילה לא נחשוב שמדובר במילה אחרת שנכתבת בדיוק עם אותן אותיות וקיימת בתודעה המשותפת של כולנו. בכל מקרה, הצפייה בה רחוקה שנות אור משידורי החדשות. העונה צולמה לפני המלחמה והאירועים שקרו בחברה הישראלית לא זוכים בה להתייחסות. באופן כללי נראה שהאג'נדה שלה הוא הניתוק המופגן מכל מה שהוא לא תל אביבי, מעודכן ופלצני. כמויות הניימדרופינג והופעות האורח של פרצופים מוכרים מסצנת המסעדנות וחיי הלילה התל אביבים מתעלה אפילו על העונה הקודמת עם אזכורים למסעדת "אייבי", השף מושיקו גמליאלי ואושיית הלחם דניאל קיציס (וזה רק בשלושת הפרקים הראשונים). יש כאן עדיין פסקול שהוא התגלמות המגניבות הלא מתאמצת סטייל מסעדות של אייל שני והדמויות עדיין עושות שורות בשירותים. מבחינת אמירה כנראה שמסתתרת כאן ביקורת על תקיעות או ריקבון מוסרי אבל כצופים שחוזרים אליה בפעם השנייה זה כבר לא יוצר את אותו האפקט.
כבר בעונה הקודמת הבנו שהאוכל וההתעסקות האובססיבית בתמחור שלו (דרמה מוגזמת סביב בשר מיושן בשווי אלפי שקלים), בצלחות שלו ובמושגים כמו ה"ביס המושלם" הם לא באמת מרכז הסדרה. אם כבר, מדובר במשל מודרני על גבריות רעילה ואיך היא מתבטאת אצל שני גברים שונים מאוד זה מזה. יחד עם זאת, מרגיש ש"הַטַּבָּח" מתקשה למצוא איזשהו עוגן רגשי שימנע ממנה להיראות כמו אוסף של סצנות אלגנטיות מתוך תרגיל של סטודנט מוכשר מאוד לקולנוע. הצילום הנהדר של גיא רז שזכה לשבחים בעונה הקודמת מרים אותה גם הפעם וכמוהו גם תצוגות המשחק המצוינות של גל תורן וגורי אלפי ששומרים על סגנון המשחק הריאליסטי של העונה הקודמת (גם אם הדושיות של דמותו של תורן אולי תגרום להירתע ממנו בפעם הבאה שתיתקלו בו ברחוב). דווקא בגלל שמדובר בסדרה גברית כל כך, היו אלה הדמויות הנשיות שבלטו כל כך בעונה הקודמת - אוסי של רותם סלע סיפקה קונטרה רגישה ושקולה לקפריזיות של דורי ואלונה של רומי אבולעפיה שהייתה מושא התשוקה של דורי והכניסה לא מעט רוך לסצנות שבהן הופיעה והתאזנו עם הסביבה הכמעט צבאית של המטבח. על סמך הפרקים הראשונים, מיה של דנה פרידר לא מצליחה להיכנס לנעליים האלה, היא דומה מדי לדורי ומרגישה כמו הגרסה הנשית שלו, מה שבוודאי ייצור פיצוצים מעניינים בהמשך אבל בינתיים זה פשוט עוד מאותה פוזה מלאה בעצמה.
כמו "הַטַּבָּח", גם "הדוב" עוסקת ביחסים המורכבים שמתקיימים במרחב הצר מדי של מטבח במסעדה. גם היא מובלת על ידי דמות פגומה מאוד שמוקפת בשלל דמויות פגומות אחרות וגם בה האוכל הוא בסך הכל קישוט (גם אם קישוט מגרה במיוחד) שעוטף סדרה על אנשים. בשונה מ"הדוב" מה שחסר ל"הטבח" הוא לב, כמו זה שיזכיר לשף למה הוא התחיל לבשל מלכתחילה. בפרק הראשון זה מרגיש שזה הולך לשם עם סצנה בה דורי עסוק מדי בלנסות להרשים בחורות עד שהוא מפספס הזדמנות להציל את אימו שעומדת למות וננזף על ידי אחיו (בגילומו של תום אבני), אבל כמו שדורי נשאב מהר מדי להתמודדות בדרך היחידה שהוא מכיר - סקס וסמים - כך גם "הַטַּבָּח" חוזרת מהר מאוד למעגל של סביבת עבודה רעילה במטבח, זובור בטבחים צעירים ומאבקי אגו על למי יש את המסעדה הכי שווה בעיר. סליחה על הקלישאה אבל בימים כאלה אנחנו מחפשים לא רק אוכל שינחם אותנו אלא גם סדרות עם קמצוץ של נשמה.