סדרות כמו "שנות ה-90" אמורות לייתר את מוסד הביקורות. הרי יש את הצד של הקהל ואת הצד של המבקרים - הקהל אמור ליהנות מסדרות שרק רוצות לשמח אותו. המבקר, לכאורה, אמור לרצות את האיכות, ודברים רבים אפשר לומר על "שנות ה-90", אבל איכותית היא לא. וזה באמת בסדר גמור, כי בכנות, מולה אני מעדיף לקחת את הצד של הקהל. איזו סדרה כיפית.
מי שפספס - זהו סיפורה האוטוביוגרפיה של משפחת אסייג, זו שהצמיחה את שלום, אחד הקומיקאים המצליחים של המדינה, ואת מני, מגדול הסלבים של הימין הישראלי החדש. פרנצ'ייז "שנות ה-80" (שהמשיך בשנים שעברו ל"שנות ה-90") שלהם תיאר את קורות המשפחה מטירת הכרמל בכזאת הצלחה, שהפך בשנה שעברה גם לסרט עם "ההילולה", אחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון. המותג הזה הוא העסק המשפחתי של משפחת אסייג כששלום ודניאל כותבים ומככבים בה.
זאת קומדיה עדתית-שכונתית מהסוג שחשדנו שייצא מהאופנה אחרי "זגורי אימפריה": האבא המרוקאי נזכר במלך, האמא המרוקאית מבשלת כמו גיבורת על, הגרוזיני מדבר מצחיק, האשכנזי משכיל וקר. אפשר להגיד שמיצינו, אבל מה לעשות - הקהל מת על זה. והקהל לא באמת טועה (למעשה, הוא לעיתים נדירות באמת יטעה). בניגוד לסרטים וסדרות אחרים שמנסים לשמר את ההצלחה של סרטי הבורקס, ב"שנות ה-90" יש משהו חשוב יותר מלב רחב - יש שכל של מי שלוקח את הקומדיה שלו ברצינות.
העונה החדשה, השנייה במספר, תופסת את תושבי טירת הכרמל בעצם באותו המקום שבו עזבנו אותם. פרוספר עדיין מתגעגע למרוקו, ליליאן עדיין מנסה לשמור על הסדר, שלום מנסה לפרוץ כקומיקאי, פריזר עדיין חננה וממוקה עדיין דביל. יש משהו מאוד מנחם בעולם שנוהג כמנהגו, וזאת נחמה שרבים מאיתנו צריכים עכשיו.
"שנות ה-90" היא קומדיה עדתית מהסוג שאנחנו רואים בארץ כבר 50 שנה, אבל היא לא נעשית בחפיפניקיות מהסוג שבו סיטקומים ישראלים אחרים נעשים לאחרונה. ניכר שמאחורי המצלמה עומד צוות שחשוב לו לתת עבודה. ועל התסריט? במידה מסוימת, גם - אף דמות לא זוכה לפיתוח רלוונטי כלשהו בפרק הזה, אבל הסיפור, במקרה הזה על מאמציו של ממוקה להעמיד פנים שהוא עשיר לשלושה ימים, ועל מאמציו של פרוספר להעלות את עצמות סבו ממרוקו לקבורה בישראל, זורם.
למעשה, האס העיקרי של "שנות ה-90" הוא צוות השחקנים שלו, רובם המוחץ ותיקים, מנוסים ומוצלחים. שלום אסייג נכנס לנעלי אביו בדמותו של פרוספר, ומגלם אותו כמי שהכיר אותו כל חייו, באנרגיה קומית, מבטא מדויק והמון אהבה. בשנים האחרונות אסייג מלמד אותנו מחדש איזה שחקן דרמטי כביר הוא ב"מנאייכ", אבל ב"שנות ה-90" הוא מזכיר למי שהתאהב באיזי בכר שהוא קודם כל קומיקאי נהדר. לצדו אוולין הגואל בתפקיד ליליאן גם מתייחסת לתפקיד המאמא בכבוד של שחקנית גדולה. עדי אלון מקסים כמני אסייג, עפר שכטר יעיל כפריזר האשכנזי הקר. ושחקנים כמו חיים זנאתי, דובר קוסאשווילי, מוריס כהן ובעיקר יגאל עדיקא בתפקידי משנה של סצנה וחצי בכלל גונבים את ההצגה, ומתייחסים לתפקידים הקטנטנים שלהם פה כאל חימום לקראת תפקידים גדולים יותר שהם אמורים לגלם.
פרק הבכורה ששודר אתמול נתן המון זמן מסך לגרא סנדלר בתפקיד ממוקה הגרוזיני, מהדמויות האהובות בסדרה. מודה שאני עוד צריך להחליט מה אני חושב עליו - בעוד בני משפחת אסייג הטלוויזיונית מוצגים כמי שיודעים לחבר מילה למשפט, בני משפחת ממוקה הגרוזינים מוצגים כמי שהעברית בפיהם לא מספיקה כדי להבדיל בין גוף ראשון לשני ובין זכר לנקבה. וזה לא מפריע לי בגלל שהתקינות הפוליטית היא נר לרגלי או משהו, זה פשוט לא עד כדי כך מצחיק. סנדלר קומיקאי טוב מספיק כדי להוביל את הגאגים על חשבונו בהצלחה, אבל צריך להיות ערוכים לסבב של בדיחות על חשבון הגרוזיני הדביל כדי באמת להנות ממה שיש לו להציע. בעיה אחרת של "שנות ה-90" היא דמותו של שלום אסייג הצעיר בגילומו של דניאל, בנו. הדמיון שלו לאביו בלתי נתפס, אבל הנוכחות והכריזמה שלו לא מספיקים כדי להוביל סדרה. הסיפור כולו בנוי על הידיעה שבעתיד, אסייג יגדל להיות אחד האנשים הכי מצחיקים בישראל, אבל לדניאל אין את האנרגיה הקומית כדי לגרום לנו להאמין לזה.
העונה השנייה של "שנות ה-90" באה אחרי שהסרט "ההילולה" קיבע את מקומו של המותג הזה כאחד המצליחים שידעה המדינה. אם לא ניתקל באיזשהן הפתעות בהמשך, מסתמן שהוא עומד ללוות אותנו עוד שנים קדימה. ובהתחשב בעובדה שהקהל נהנה מכל רגע, אין סיבה להתלונן. זו לא סדרה מושלמת, אבל יש בה תועפות של חן, והדינמיקה המשפחתית עובדת - במיוחד כשמצליחים לראות, בין השורות, כיצד האחים והבן אסייג מצליחים לתפוס רגעים שבבירור התרחשו בחיים האמיתיים. אין לי מושג איך התנהג השכן הגרוזיני של משפחת אסייג לפני שלושים שנה, ויתכן שהוא נשמע בדיוק כמו ממוקה המגומגם. לעומת זאת, כשפרוספר מתקשה להקליט פתיח לקלטת הסטנדאפ של בנו בשעה שאשתו ליליאן עושה זאת בלי בעיות, קשה שלא להרגיש שמגיע למסך הקטן שלנו זוג הורים שהיה באמת, והסיפור שלהם מסופר באהבה על ידי ילדיהם. זו אולי לא סוגה עילית, אבל זה מתוק מאוד.