וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מסע בזמן בעקבות סבתא: קראו שני פרקים מתוך "אבן האודם של הנסיך השחור"

14.1.2024 / 10:46

ליבי מקבלת מכתב מסתורי המיידע אותה שסבתה נחטפה. יחד עם אמה היא יוצאת לצרפת והשתיים נקלעות למסע בזמן בניסיון לחלץ את סבתא מהשבי. קראו שני פרקים ראשונים מתוך ספר הפנטזיה החדש לבני נוער, "אבן האודם של הנסיך השחור"

כריכת הספר "אבן האודם של הנסיך השחור" מאת מאיה דנק. הוצאת רימונים,
כריכת הספר "אבן האודם של הנסיך השחור" מאת מאיה דנק/הוצאת רימונים

פרק 1

צלצול האינטרקום העז הדהד בכל הבית. ליבי, שהייתה לבד, הרימה את השפופרת של האינטרקום.
"משפחת זמנהוף?"
"כן," ענתה ליבי.
"תרדי למטה כי אין לי כוח לעלות. יש לכם מכתב רשום."
ליבי ירדה. הדוורית, אישה בעלת פרצוף עגול, מנומש ואדום, שתלתלים שחורים ונפוחים עיטרו את ראשה כמו עלי כותרת, חיכתה לה. היא לבשה מכנסי בד כחולים וחולצה אדומה של רשות הדואר. כמה טיפות זיעה בהקו על מצחה. אחרי הכול, היה קיץ בגבעתיים.
"כמה זמן לוקח לך?! לא חשוב, כי כמה שאת קטנה בטח יש לך צרות גדולות יותר."
היא שלפה מתוך תיק הדואר האדום מכתב כחלחל עם אותיות בולטות מוזהבות. "יש לך פה מכתב מאיזה עורך דין חשוב. מוזר, כי כתוב פה שזה בשבילך ולא בשביל אבא ואמא."
ליבי הושיטה את ידה לקחת את המעטפה.
"את בטח ממש בצרות," הוסיפה הדוורית בטון נוזף.
היא שרבבה את צווארה האדמדם והמקומט לכיוון המעטפה שליבי אחזה בידה. הדוורית הזכירה לליבי תרנגול הודו.
"את פותחת?" קרקרה בתקווה.
"לא עכשיו. כשאחזור למעלה," ליבי אמרה. "תודה!"
הדוורית תלתה בליבי פרצוף מאוכזב. "ילדים..." סיננה, ומשכה בעגלת המכתבים במורד שביל הגישה, והלאה אל הרחוב.
רק לאחר שנכנסה בחזרה לדירה, קרעה ליבי את המעטפה הכחולה. בתוכה חיכתה לה מעטפה נוספת. זו הייתה מעטפה לבנה ופשוטה, שעליה נכתב בעט כחול: "לביבונת שלי", ומתחת ל"לביבונת" נכתב: "תפתחי!"
זאת חייבת להיות סבתא אוולין, רק היא קוראת לה ככה. סבתא אוולין, או ליתר דיוק, הפיזיקאית המכובדת, פרופסור אוולין זמנהוף, הייתה צאצאית גאה של ד"ר אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו. וכמו כל בני המשפחה שלה, היא ידעה המון שפות. חוץ מזה, היא הייתה קצת מוזרה. זה התבטא בין היתר, בכך ששיבשה את השמות של כל בני המשפחה, ורק במזל קראה לליבי בשם החיבה "לביבונת" ולא בהמצאות מוזרות בהרבה, כי כשיודעים המון שפות, האפשרות להמציא שמות חיבה משונים גדלה באופן משמעותי. כך גם קרה שבזכות סבתא ואבא שלה, ליבי, בת השלוש-עשרה כמעט, כבר דיברה באנגלית, בספרדית ובצרפתית שוטפת.
את עיקר זמנה מאז הפרישה מהאוניברסיטה, הקדישה סבתא אוולין לשלושה דברים: לחתול השחור שלה שנאוצר, לבניית מכונות מוזרות בחנייה של הבית שלה ולהמצאת בדיחות על היסטוריונים. היא פשוט לא הצליחה להבין איך כל המלומדים, שקוראים לעצמם בשיא הרצינות "היסטוריונים", באמת מאמינים שהם מסוגלים לדעת מה קרה לפני מאות ואלפי שנים.
"הרי בקושי אפשר להבין מה קרה פה לפני שבוע, אז איך אפשר לצפות מהחבר'ה האלה לדעת מה באמת קרה לפני ארבע-מאות וחמש-מאות שנה... זה שהאנשים האלה מוצאים מכתב שמישהו כתב למישהו, ומאמינים שמה שכתוב שם הוא אמיתי, או יותר גרוע, מאמינים לכל מיני דברים שמלכים ורוזנים עם מטרות די ברורות כתבו בספרים, אומר שאין להם מושג איך העולם עובד."
את עיקר הלעג ספגו הארכיאולוגים, שאת דעתה עליהם היא סיכמה בכך שמדובר באנשים שיש להם "חוש יוצא מגדר הרגיל לבנייה באבני לגו". בכל פעם שהייתה נחשפת תגלית ארכיאולוגית מרעישה, וארכיאולוג מפורסם היה מסביר ש"נמצאו כלים פולחניים", היא הייתה אומרת שאין מה לעשות, ושנראה ש"יכולת הדמיון של אנשי הלגו די מוגבלת, בסופו של דבר, אם בכל פעם שהם מוצאים משהו שהם לא מבינים מהו, הם ישר קוראים לו 'כלים פולחניים'."
סבתא אוולין גם תמיד אמרה ש"הדרך היחידה לחקור באמת את ההיסטוריה היא להשקיע את כל המאמצים הנחוצים כדי לגלות איך אפשר לנוע בזמן. כל עוד לא ימצאו את הדרך לעשות את זה, חבל על הנייר שמספרי הסיפורים האלה מבזבזים, ועדיף שילכו לחפש עבודה אחרת. אולי שיהפכו להיות סופרים או שרים בממשלה - האנשים האלה גם מספרים סיפורים מצוצים מהאצבע, אבל לפחות כולם יודעים שזה ככה."
היה לה תחביב נוסף, הרבה יותר ידידותי לזולת. המקום שפעם, לפני שסבא נפטר, היה סתם חנייה של בית פרטי, עבר בשנים שלאחר מכן הסבה למעין בית מלאכה קטן - היו בו רמפה וצמיגי מכוניות שאפשר למצוא במוסך, צנצנות, מבחנות ומבערי בונזן של מעבדה. לאף אחד, ובטח שלא לבני המשפחה שלה, אסור היה להיכנס. למעשה, אף אחד מהם לא היה יכול להיכנס גם אם רצה, כי לאחר שנאטמו כל הפתחים, סבתא התקינה בכניסה היחידה, שנפתחה מהסלון, דלת ברזל ש"אי אפשר לפרוץ, גם אם מאוד מאוד רוצים". אישור מיוחד להיכנס למוסך/מעבדה, שסבתא קראה לו בקיצור "הַמּוּסְבָּדָּה", ניתן רק לנדיה, עוזרת הבית החצי-חירשת, שאף אחד חוץ מסבתא לא הצליח מעולם להבין מה היא מלמלת, וגם זה תחת השגחה צמודה. מהמוסבדה יצאו במשך השנים שלל שואבי אבק רובוטיים בצורה של עכבישי טרנטולה עם ראש וחיישנים ושמונה רגליים פרוותיות ללכידת גרגרי חול ושערות. הם ידעו לנקות את הרצפה, אבל במידת הצורך גם ללכת על הקירות והתקרה. חוץ מזה, יחידת הראש שלהם יכלה להשמיע שירים. סבתא נהגה לשלוח דגמים שונים של הטרנטולות האלה (שנקראו "פרוונית 1.1", "פרוונית 1.2", וכו') לחברים ולקרובים לרגל ימי הולדת, בצירוף שיר מתאים.

סבתא אוולין הייתה אמא של אבא איתן, אבל היא אף פעם לא קראה לו איתן, אלא בכל מיני שמות חיבה, כמו "תנצ'וק", "תני" ו"טנטן". לאמא של ליבי היא תמיד קראה עמליה.
אחרי שאבא איתן מת, במשך כמה שבועות סבתא אוולין לא הייתה מוכנה לראות אף אחד. אבל חודש וחצי אחרי התאונה היא הופיעה בבית של ליבי ואמא שלה. "הוי, מילונת," היא אמרה וליטפה לאמא מילי את הלחי. אחר כך הלכה לחבק את ליבי, ואז שלושתן אכלו בשקט עוגה במטבח. העיניים של אמא מילי היו לחות מדמעות. מאז ליבי ואמא שלה נהגו להגיע לסבתא אוולין בשבתות.
אבל בערך שלושה חודשים אחרי התאונה, סבתא אוולין התחילה להתנהג בצורה משונה. בכל פעם שליבי ואמא מילי דוממו את המנוע בכניסה לבית, נשמעו בבירור צלילם של פטישים, מסורים ומתכות מרותכות מהמוסבדה. מהקולות, כמו גם מבגדי העבודה הכחולים שסבתא לבשה כשפתחה את הדלת, היה ברור שהיא עובדת על משהו במרץ. אך כשליבי שאלה אותה "מה את מכינה?" היא ענתה שעוד מוקדם מדי לספר, וש"לא, זו לא עוד פרוונית."
והיה גם העניין של ההיעדרויות המסתוריות. סבתא אוולין אהבה מאוד את הבית שלה. היא השתייכה בבירור לאותם אנשים שמעדיפים לישון רק בבית שלהם, אלא אם כן ממש אין ברירה אחרת. ופתאום, בתא הקולי של אמא מילי התחילו להופיע כל כמה ימים הודעות בנוסח "הי, מילנֶזָה, זאת שוב אוולין. נתקעתי ואני לא מספיקה לחזור הביתה. את וליבי תוכלו להאכיל את שנאוצר ולשחק איתו קצת בחמישי-שישי הקרובים? ואם ליבי יוצאת איתו לטיול, שתדאג לא לעבור ליד משפחת כץ. יש להם כלב חדש. לא נראה לי שהוא חובב חתולים."
סבתא אוולין המשיכה בנסיעות התכופות והמסתוריות, ובינתיים, החודשים חלפו והקיץ הגיע, ויחד איתו גם החופשה מבית הספר.
ממש לקראת סוף הקיץ, כשבליבי חלחלה ההכרה שעוד מעט החופש הגדול מסתיים, הדוורית, זו שהזכירה לה תרנגולת הודו, צלצלה באינטרקום והביאה לה את המכתב. אמא מילי בדיוק יצאה לקניות ולא הייתה אמורה לחזור בשעה הקרובה, וליבי תהתה, למה סבתא שולחת לה מכתב דרך משרד עורכי דין?
היא פתחה את המעטפה הלבנה בזהירות. בתוכה היה מכתב מודפס על דף נייר.

לביבונת יקרה שלי,
אם קיבלת את המכתב הזה דרך משרד עורכי הדין היוקרתי והיקר באופן שערורייתי שבחרתי (ראית איזה יופי של לוגו מוזהב יש להם?!), סימן שכבר ארבעים ושמונה שעות לא שלחתי להם אות חיים, ולכן, כפי שהוריתי להם מבעוד-מועד, הם שלחו אלייך את המכתב. בקיצור, קרה מה שחששתי ממנו בחודשים האחרונים, וקבוצה של אנשים, שיש לי סיבה להניח שמחפשים אותי כבר כמה מאות שנים, הצליחה לתפוס אותי. כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זאת האמת לאמיתה.
את זוכרת את הנסיעות של התקופה האחרונה? לא אוכל להרחיב כעת בגלל הצורך לשמור על סודיות מרבית, אבל כפי שאת בוודאי מסיקה מהיעלמותי הפתאומית, הצורך קיים בהחלט. אני סומכת עלייך שתצליחי להוציא אותי מהצרה הצרורה שאליה נקלעתי, אבל מבקשת ממך דבר אחד - אל תקראי למשטרה (כפי שתגלי עוד מעט, צעד כזה יהיה חסר תועלת), אבל גם בשום פנים ואופן אל תחפשי אותי לבד! ספרי לאמך על המצב ובקשי ממנה להתלוות אלייך. יכול להיות שהיא לא תאמין לך בהתחלה (אני מודה שהמכתב הזה באמת נשמע קצת מוזר למישהו מבחוץ), אבל את זקוקה לעזרתה, ואני - ללא ספק - צריכה את שתיכן.
יש לי את כל הסיבות להיות בטוחה שלמרות מה שקרה, יטפלו בי באופן מלכותי של ממש (מה שנקרא: בכפפות של משי), אבל זה יקרה אך ורק אם תעשי כדבריי. אם לא, אני חוששת שזה כבר לא יהיה המצב.
זוכרת שהסתגרתי בחודשים האחרונים במוסבדה? עסקתי במה שתמיד חלמתי לבנות ועד לא מזמן לא ידעתי איך - אני מתכוונת למכונת זמן, כזו שיכולה לקחת אותנו לתקופות שונות. כזו שתאפשר לנו לדעת (ולא סתם לנחש) איך הדברים קרו באמת. את מבינה מה זה אומר?!
ברגע שהגעתי לפריצת הדרך (וזה קרה לא הרבה זמן אחרי ש... את יודעת למה אני מתכוונת), ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהם יגיעו אליי. יש להם קשרים בכל מקום ועושה רושם שהם יודעים על כל דבר שקורה.
בכל אופן, יצרתי מכונה שתאפשר לך ולאמא שלך לנוע בזמן. אי אפשר להבטיח מאה אחוזי הצלחה, כמובן, אבל אני מבטיחה לך שבדקתי שהמכונה עובדת כמו שצריך.
אני עדיין לא יכולה להסביר לך איך אני יודעת את זה (את תגלי בהמשך, אני מבטיחה), אבל ידוע לי מה אתן צריכות לעשות כדי לחלץ אותי. החוטפים האלה לא יודעים על המסע שאתן הולכות לעבור (לא הייתי מכניסה אתכן לצרה שכזאת!), אבל תוצאות השליחות שלכן תקבע גורלות רבים, ואני חוששת שגם את שלי...
מכיוון שהמכתב הראשון מגיע אליכן בדואר, החלטתי לשלוח את ההוראות בצורת חידה. לא ארצה שאיזה דוור חטטן יפתח את המכתב ויחבל בכל מאמציי.
הושיבי את אמא שלך, הסבירי לה מה קרה והגיעו מהר ככל הניתן אל העיר שסמלה הוא דגל דנלניפ. היא מצויה בליבה של הארץ שנכבשה מחדש, והייתה הראשונה להחזיק בתואר שנשאה הודו, מאות שנים אחר כך. גברת רמת מעלה בשם "וודקה ומיץ עגבניות" טענה שאם יפתחו את גופתה, ימצאו את העיר הזו בליבה. שם, ביצירתו של החודש העריץ המפורסם, תמצאו את המפתח להמשך.
אני סומכת עליכן שתחלצו אותי במהרה. גם אני וגם עתיד המסע בזמן, תלויים בכן.
נשיקות, ובלי לחץ,
סבתא אוולין
נ.ב.
בהנחה שעורכי הדין לא פישלו, אמור לחכות לכן מחר בבוקר באימייל של אמא, כרטיס טיסה פתוח לכיוון אחד תחת השם שלכן. נצלו אותו בתבונה.

נ.נ.ב.
אם הם פישלו, תצעקו עליהם בשמי, ותגידו שזאת רק המנה הראשונה, כי כשאחזור אראה להם מה זה...

נ. X 3+ב.
אל תדאגו אם לא תראו את שנאוצר, כי עורכי הדין היו אמורים לקחת אותו לחופשה חלומית בבית מלון חמישה עכברים לחתולי שמנת.

נ. X (10-6)+ב.
במחשבה שנייה, תבדקו שהוא באמת לא בבית. אני לא סומכת על הכלב של משפחת כץ.

נ. X +ב.
קחו איתכן בשקית פשוטה את הדרכונים שלכן, זוג תחתונים לכל אחת, מברשת שיניים (שתיים, אלא אם כן בא לכן לחלוק), משחת שיניים (אחת) ומברשת שיער (כנ"ל). שום דבר מעבר לזה. אני אדאג לכל השאר.
*
ליבי סיימה לקרוא את המכתב, הניחה אותו על השולחן והישירה מבט אל החלון הפתוח. בכיו של התינוק מהקומה הראשונה התערבב בקולות הפטישים של הבנאים ששיפצו את הבית ממול.
אחרי חמש דקות בערך היא ניגשה אל המקרר, שלפה ממנו מיץ תפוזים ומזגה לתוך כוס. נשפך לה קצת. כשסיימה לנגב עם מטלית, הלכה אל חדר האמבטיה. בראי השתקפו פניה - אף ולחיים עם קצת יותר נמשים ממה שהייתה רוצה, עיניים חומות ושיער, לכאורה חום וחלק, אבל במציאות - עם נטייה קיצונית לאי-סדר. היום הוא היה ממושמע למדי, ולכן הסכים להיאסף בגומייה ולהישאר משוטח ומתוח. היא פתחה את הברז. שטפה את ידיה וקצת את פניה וניגבה אותם במגבת הקטנה.
אחר כך הלכה לחפש את הטלפון.

פרק 2

מילי, אמא של ליבי, הגיעה הביתה עם שקיות עמוסות מצרכים מהסופר. ליבי, זינקה ברגע שנשמע רחש המעלית שנעצרה בקומה ונעמדה ליד הדלת, החזיקה את המכתב בידה, ונופפה בו מול עיניה של אמא שלה.
"אמא, בואי תראי מה סבתא כתבה!" קראה בהתרגשות מהולה בדאגה. מילי הניחה את השקיות על הרצפה, ולקחה את המכתב.
היא קראה אותו באיטיות. אחר קיפלה את המכתב והחזיקה אותו כמה שניות, מהורהרת. הבזק חיוך שעלה על שפתותיה ומייד נמחק.
"טוב, נראה לי שהדבר הכי נכון לעשות יהיה להגיע לבית של סבתא." היא לא נראתה מודאגת.
למען ההגינות, חייבים לציין שעמליה זמנהוף לא הייתה טיפוס דאגני במיוחד. ליתר דיוק, היא לא הייתה טיפוס דאגני בעבר, אך הדברים קצת השתנו, ולמרות השינוי המסוים, היא בהחלט ניסתה לשמר הבעות פנים נטולות דאגות, כך שאת החששות שעלו בראשה היא הסתירה ככל יכולתה. זה לא היה קשה כמו שהיה ניתן אולי לצפות; היו לה שנים רבות של אימון באיפוק ובארשת פנים של שלוות נפש הודות לאוולין זמנהוף.
כמו כן, מילי זמנהוף הייתה מומחית לתולדות האמנות בימי הביניים. נכון שזה לא בדיוק כמו להיות היסטוריונית, כי בעבודה שלה היא הסתמכה על ציורים, פסלים ובניינים שהשתמרו מאותה תקופה (בניגוד, נניח, למצב שבו היא הייתה מסתמכת על מכתבים של אנשים שכתבו שיש להם בארמון ציור או פסל יפים מאוד), אבל זה היה קרוב מספיק כדי שבפגישות שלה עם אוולין היא תתאמן שעות נוספות על שמירת ארשת של פני פוקר.
מילי החנתה את המכונית בכניסה לבית של אוולין. המכונית הכחולה של סבתא הייתה שם, מנוקדת בכתמי בוץ ועקבות של חתולים, כרגיל. שביל הכניסה היה מרופד בחצץ, תחום באבנים קטנות ומסודרות. בצידו האחד צמח עץ תות גדול שנדנדה נמתחה מענפיו, ובצד השני - חלקת צמחי תבלין עם שיח הנענע שאיים להשתלט על כולה. עציץ לבן גדול מעוטר בשלושה עיגולים כחולים ותפרחת צהובה שופעת, עמד על האדן החיצוני של חלון המטבח.
ליבי מיהרה אל העציץ ולחצה על העיגול האמצעי. מתוך נדנדת העץ נפתחה מגירה. מילי ניגשה בינתיים אל הנדנדה, שלפה את המפתח שהיה מונח בתוכה, ופנתה אל דלת הכניסה.
היא הכניסה את המפתח לתוך חור המנעול, אבל לא היה לאן לסובב אותו. הדלת לא הייתה נעולה. ליבי פערה את פיה מרוב תדהמה, אך מילי סימנה לה שתשמור על שקט ושתחכה בחוץ.
לאחר כחצי דקה, שמעה ליבי את אמא שלה קוראת, "אין פה אף אחד. את יכולה להיכנס."
בגדים נקיים שהוצאו ממכונת הכביסה קידמו את פניהן על הספה ועל רצפת הסלון. זה כמובן היה לא רגיל בעליל, כי סבתא הקפידה להשליך על הכורסה הגדולה, את הבגדים הנקיים שלה שהיא התעצלה לקפל. שנאוצר, למרות שפע הכביסה שבה אהב להתכרבל, לא נמצא שם. הוא גם לא היה בשאר חלקי הבית. על שולחן הסלון הכבד בעל משטח הזכוכית נחה קופסת השלטים והתחתיות הדמשקאית שסבתא קנתה שנתיים קודם לכן יחד עם ליבי בשוק של העיר העתיקה. הקופסה הייתה פתוחה, כרגיל, והתחתיות היו מפוזרות. על אחת מהן עמדה כוס הקפה של סבתא אוולין עם הכיתוב "חצי הכוס המלאה" כשהיא מרוקנת למחצה. היא כנראה עזבה בחופזה, ליבי שיערה, כי סבתא הקפידה לשתות את המשקאות החמים שלה עד הסוף. ארון הבגדים הגדול שבחדר השינה היה פתוח. על פי הבגדים והקולבים הפזורים על המיטה ניכר היה שנערך בו חיפוש. המיטה עצמה הייתה מכוסה בכיסוי שלה. ליבי ידעה שסבתא שלה לא טורחת להשתמש בו, אלא אם כן עמדה לנסוע לכמה ימים. המזוודה הישנה והחומה שלה לא נראתה בשום מקום. גם לא המנשא של שנאוצר לווטרינר וגם לא חללית הפיפי שלו שעמדה בדרך כלל ליד הארון - היו אלה שירותים עתידניים מבית היוצר של המוסבדה. הם הופעלו באמצעות חיישן והשמיעו לחתול המשתין קולות גרגור מרגיעים וליטפו לו את הגב באמצעות גלגל נוצות.
ומה באמת עם המוסבדה? הדלת אליה הייתה נעולה, כרגיל. עכשיו, כמו בעבר, לליבי לא היה מושג איך נכנסים פנימה.
ליבי נכנסה לחדר האמבטיה. כל מי שקרא אי-פעם ספר בלשים יודע שהדבר הראשון שצריך לבדוק במקרה של חשד להיעלמות זה אם מברשת השיניים ומשחת השיניים נלקחו. במקרה של סבתא לא היה הגיוני לבדוק את זה בתור דבר ראשון, ובטח שלא רק בחדר האמבטיה, כי היו לה כמה מברשות שיניים ומשחות שיניים. הייתה לה נטייה לצחצח שיניים במקומות שונים בבית, ולא היה לה חשק לחפש איפה היא השאירה את מברשת השיניים בפעם האחרונה. ליבי מצאה מברשת אחת בתוך הכוס ומשחה בטעם מסטיק לידה. אבל לא מצאה אף מברשת שיניים אחרת ברחבי הבית. היא גם לא מצאה את תיק היד של סבתא ולא את מברשת השיער, וסבתא מעולם לא עזבה את הבית בלעדיהם.
נראה שלפני שהחוטפים המסתוריים ערכו בבית חיפוש, סבתא ידעה שהם יגיעו והתכוננה בהתאם. כל זה היה מבלבל מאוד, וגם מפחיד. לא מפחיד מהסוג של רותי המורה לחשבון שהיא גם האחראית לענייני משמעת, או חדר המתנה של בית חולים עם רופאה שלוקחת את אמא וסבתא לצד ואחות שחוזרת ומלמלת לליבי "ילדונת מסכנה שלי", אלא יותר כמו רוחות רפאים וסמטאות חשוכות בלילה בלי ירח.
יד הונחה על ראשה, והחלה ללטפו בעדינות.
"אמא, את חושבת שקרה לסבתא משהו נורא?" שאלה והסתובבה אליה.
"לא," ענתה מילי בנימה החלטית שהייתה עשויה להתפרש, להפתעתה של ליבי, ככועסת, "אבל אני חושבת שסבתא שלך רוצה שנעקוב אחרי מי שחטף אותה, נכון?"
"כן, אבל..."
אותות אזהרה זרחניים של סכנות צפויות הסתחררו בראשה, כמו צ'קלקה של ניידת משטרה. אבל סבתא סומכת עליה, ואמא שלה הרי נמצאת איתה.
"בואי נקרא את המכתב, בסדר?" אמרה אמא מילי. הן הזיזו את הכביסה לפינה והתיישבו על הספה, המכתב לפניהן.
"אמא, מה זה דנלניפ?" שאלה כשסיימו לקרוא אותו.
"אני לא יודעת, אבל אני יודעת מה המשמעות של ההמשך."
כמובן. תמיד אפשר לסמוך על אמא שלה שתדע דברים. חייבים להודות שלפעמים זה היה מעצבן. עכשיו לא הייתה אחת הפעמים האלה.
"וודקה ומיץ עגבניות מתובלות זה שם של משקה שקוראים לו בלאדי מרי. את יודעת על שם מי נקרא המשקה הזה?"
"לא."
"בלאדי מרי, או 'מרי העקובה מדם', היא מן הסתם מרי הראשונה, מלכת אנגליה, הבת של הנרי השמיני. עליו שמעת, נכון?"
ליבי הנהנה. "זה לא המלך שהיו לו שמונה נשים והוא הרג שתיים מהן?"
"היו לו שש, אבל מי סופר... בכל מקרה, כן, זה הוא. טיפוס אגואיסטי אפילו יחסית למלך. הבת שלו כונתה 'מרי העקובה מדם'. את בטח מצליחה להבין מזה שלא היה מדובר בבחורה חייכנית ושוחרת שלום."
בעיני רוחה של ליבי עלתה תמונה של מלכת הלבבות האדומים מהספר "אליס בארץ הפלאות" כשהיא מחזיקה חרב וצועקת "ערפו את ראשם!" היא מחקה את המחשבה כאילו העבירה עליה סמרטוט רטוב, ופנתה אל אמא שלה, "אבל מה זאת העיר שהיא מדברת עליה? ואיך זה קשור לחודש עריץ?"
"אנגליה שוכנת על אי, ובינה לבין יבשת אירופה יש רצועת מים צרה."
"קוראים לה תעלת... " ליבי ניסתה להיזכר. "שכחתי את השם."
"לא נורא. תעלת למאנש."
"נכון, למאנש!" (אוף! אמרה לעצמה, דווקא ידעתי את זה.)
"והמדינה שנמצאת בצד השני היא...?" מילי המשיכה.
"צרפת?" ליבי שאלה בתקווה.
"נכון מאוד!" קראה מילי. "באותם ימים חלק מצרפת, זה שנמצא כיום בצד הצרפתי של התעלה, היה שייך לאנגליה, והעיר הכי חשובה שהייתה שם נקראה קאלה. זאת הייתה עיר מאוד חשובה לאנגלים, אבל הצרפתים כבשו אותה מהם."
"טוב, זה לגמרי הגיוני שהיא תהיה חלק מצרפת, ולא מאנגליה."
"למה?" מילי שאלה, וחייכה.
"בגלל המקום שהיא נמצאת בו. האי שייך לאנגלים והחלק השני, ביבשת, שייך לצרפתים."
"אבל מי אמר שהים צריך לקבוע את הגבולות?" אם לא היינו לוקחים בחשבון את הנסיבות, אפשר היה להעז ולומר שמילי נהנית. "בכל מקרה, העובדה היא שקאלה נכבשה מהאנגלים, ומרי אמרה לקראת סוף חייה שאם יפתחו את ליבה לאחר מותה, יימצאו שם את העיר."
"איך אף פעם לא שמעתי על המקום הזה..." ליבי אמרה.
"יש בוודאי עוד הרבה מקומות שעדיין לא שמעת עליהם, לא?"
ליבי חשבה על זה רגע. "איך אני יכולה לדעת על מקומות שלא שמעתי עליהם?"
"צודקת," מילי השיבה.
ליבי הביטה בה כמנצחת.
"למה כתוב שהסמל של העיר הוא דגל דנלניפ?"
"אין לי מושג," מילי הודתה.
"והיצירה של החודש העריץ המפורסם? מה זה?"
"שאלה טובה," מילי אמרה. "בואי נחשוב על זה קצת."
ליבי לא ידעה מה בדיוק הטעם ב"לחשוב על זה". מאיפה לה לדעת דברים כאלה? כדי להעביר את הזמן היא התחילה לעבור על שמות החודשים בקול רם -
"ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי -"
"אני יודעת!" מילי קראה.
היא שלפה את הטלפון שלה מהתיק, כתבה בו משהו והפנתה לליבי את המסך. ראו שם פסל של איש רוכן, שקוע במחשבות.
"מכירה את זה?"
"אני חושבת שכן," ליבי אמרה בהיסוס. היא כבר נתקלה בפסל בעבר, אבל לא זכרה מתי ואיפה.
"זוכרת שכשנסענו לטיול בפריז בשנה שעברה הלכנו למוזיאון של אוגוסט רודן, הפסל המפורסם? אני זוכרת שמאוד אהבת אותו..."
עקבותיו של אותו טיול החלו לצוף בזיכרונה של ליבי. היא זכרה טיול בגן של פסלים, אבל יותר משזכרה את הפסלים שגרמו לאמא שלה לחפור בלי סוף ולהיראות קצת כמו שנועה החברה שלה נראתה כשהיא דיברה על עידו מהשכבה, היא זכרה את הטעם של קרואסון השוקולד. כמה שהוא היה טעים!
החיוך שעלה על פניה הסגיר את אותה מתיקות.
"נזכרת?"
"כן, אני זוכרת שאכלתי שם -"
פתאום הבינה לאן אמא שלה חותרת, וקראה בחדווה, "פתרתי! אוגוסט זה השם של החודש, ורודן זו מילה אחרת לעריץ. הכוונה היא לפסל אוגוסט רודן!"
"דוז פואה, זאת אומרת עשר נקודות!" מילי מחאה כפיים.
"אמא, אל תבלבלי אותי - דוז פואה זה שתים עשרה ולא עשר נקודות! זה היה בפריז, לא? ובכלל, יש מוזיאון של אוגוסט רודן בקאלה?"
"לא, אבל - "
ליבי עצרה אותה.
"אל תגידי לי! תני לי לנסות! את יכולה לתת לי את הטלפון שלך?"
ליבי הקלידה "אוגוסט רודן" ו"קאלה". זה יכול להיות פשוט עד כדי כך?

השורה הראשונה בתוצאות החיפוש הייתה "שועי העיר קאלה" בוויקיפדיה. היה כתוב שם -


"שועי העיר קאלה" הוא אחד הפסלים המפורסמים ביותר של אוגוסט רודן. הפסל הושלם בשנת 1888 ומתאר את כניעת העיר קאלה בשנת 1347 לאדוארד השלישי לאחר מצור. אדוארד השלישי הציע לא להרוס את העיר אם ששת החשובים בנכבדי העיר יגיעו כשחבלים לצווארם, ויתנו לו את מפתחות העיר ואת חייהם. שישה מאנשי העיר הגיעו אל אדוארד השלישי במחשבה שהם יוצאו להורג, אבל לאחר שכנוע רב מצד מלכת אנגליה פיליפה מהאיינו, הסכים אדוארד השלישי לא להוציאם להורג. הפסל מציג את אופייה השונה של כל אחת משש הדמויות. הפסל המקורי נמצא בקאלה.

"אני יודעת לאן צריך לנסוע!" ליבי צהלה, "לקאלה! לראות את הפסל של אוגוסט רודן, שועי העיר קאלה."
מילי חיבקה אותה. "איזו ילדה חכמה את! מחר בבוקר אכנס לאימייל שלי למצוא את הכרטיסים שסבתא השאירה לנו, ונטוס לקאלה."
בבת אחת נקטעה השמחה וליבי נזכרה בסיבה לנסיעה. סבתא אוולין החטופה סומכת עליה.
"את חושבת שאפשר לחכות עד מחר בבוקר?" שאלה בדאגה.
"אני משוכנעת שסבתא ידעה טוב מאוד למה היא נכנסת." ואז הוסיפה, "בואי, נלך הביתה. אין לנו יותר מה לעשות כאן."
ליבי הנהנה ויצאה יחד עם אמה. מילי נעלה את הדלת וליבי החזירה את המפתח למגירת הנדנדה, וסגרה אותה.
בדרך הביתה ליבי אמרה, "אני עדיין לא מבינה למה הסמל של קאלה הוא דגל דנלניפ."
גם למילי לא היה מושג.
אוולין הגזימה הפעם, אפילו יחסית לעצמה, חשבה מילי בחיוך. היא רקחה לנכדתה הרפתקה נחמדה, אבל לנסוע לחו"ל בעקבות חטיפה ומכונת זמן דמיונית?
"אמא," ליבי קטעה את חוט מחשבתה.
"מה?"
"איזה מזל שאת יודעת את כל הדברים האלה!"
"זה לא מזל" מילי התכוונה לענות, אך עצרה. כי מי לא אוהבת לקבל מחמאות?

עוד בוואלה!

"ופתאום בוקר": הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור

לכתבה המלאה
seperator

"אבן האודם של הנסיך השחור" / מאיה דנק. 308 עמודים, הוצאת רימונים.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully