וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"ופתאום בוקר": הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור

עודכן לאחרונה: 10.1.2024 / 10:51

נעמה דעי מצליחה ביד אמן ליצור לא רק "סיפור אהבה", כזה שמגשר על פני התהומות בנפש בין ה"אני" לזולת, ובין החללים והתהומות שנקובים בנפש היחיד, אלא גם לדבר על היכולת להתעמת, או להתגושש או להתפייס עם העבר - המשפחתי והאישי. כאב חתום בקופסה של בדולח

כריכת הספר "ופתאום בוקר" מאת נעמה דעי. עם עובד,
כריכת הספר "ופתאום בוקר" מאת נעמה דעי/עם עובד

ממש בסוף "ופתאום בוקר", הספר החדש, העצוב והיפה של הסופרת נעמה דעי, בפרק התודות, היא מקדישה מספר מילים לסופרת וחוקרת הספרות נורית גרץ, שכנתה לשעבר בישוב מוצא בפאתי ירושלים, ומודה לה על טיול ערב אחד ועל עצה טובה שנתנה לה, "כשקצוות הסיפור סירבו להיקשר". באופן משונה הייתי רוצה להיות שם, באותו טיול של ערב, כשהצללים מהבתים סביב הולכים ומתארכים והאורות של ירושלים ממול הולכים ונדלקים, במין שעת בין ערביים כזאת, כשהאור והתקווה נמהלים בחושך ובפחד, ולהגיד לה בקול לא קול, "זה יתחבר", את תראי, יצליח לך, אל תחששי. ובאותה עת אני גם חושב: טוב לו לסופר או לסופרת שעד הרגע האחרון ממש, יהיה דרוך ונרעד ופוחד אפילו, ולא ידע אם כל הדבר הזה יתרקם, כי החיות הזאת של החיבור או היעדר החיבור, הרעד הזה שעובר אצל סופר צעיר, לא כזה שכבר יש לו ביטחון מלא במה שהוא עושה, גם אם הוא מעמיד פנים שלא - הרעד הזה מזין את הספר ומוליך איזה זרם סמוי שמגיע עד ללב של הקורא.

זה סיפור על בחור בשם רועי ("ה' רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", תהילים כ"ג), כמעט בן ארבעים, שמיד אחרי השירות הצבאי ניתק כל קשר עם הוריו ועם אחיו במושב, ונסע רחוק מעבר לים ומאז הוא נודד עם הטנדר שלו ברחבי אמריקה בין עבודות ריתוך מזדמנות, ופעם בשנה מגיע בקיץ לבקר את אחותו התאומה - היחידה שאליה הוא נשאר קשור מכל המשפחה.

וזה סיפור על בחורה בשם עדן, שגרה יחד עם בנה טמיר ועם השותפה שלה מיקה בבניין שבו רועי שוכר דירה, ואחוזה בסבך של קשרים מסועפים עם בני המשפחה שלה; וגם עם מאור, האבא של הילד שלה שעומד להתחתן עכשיו עם אישה אחרת בשם הילה.

כלומר אפשר לומר שכבר על ההתחלה ה"מפה" כאילו ברורה - מצד אחד רועי, שכל רשת הקשרים המשפחתיים שלו (וגם החיבור שלו לארץ) כמעט מנותצת וקרועה לגמרי, ומצד שני עדן שמחוברת ו"מוברגת" כמעט לחלוטין (היא מורה לתנ"ך ולמחשבת ישראל) בתוך ההוויה הישראלית, במין מערכת סימביוטית ובלתי ניתנת לניתוק והפרדה, אבל די מהר אנחנו מגלים שהתמונה הפנימית היא הרבה יותר מורכבת ומסובכת: ה"גיא צלמוות" שמוטמן ומסומן בתוך החיים של רועי, שוכן במידה רבה גם בתוך החיים של עדן. האור מתערבב בחושך והחושך מתערבב באור.

הסופרת נעמה דעי. חן ביטון,
הייתי רוצה להיות שם. נעמה דעי/חן ביטון

מעל הכל מרחף כבר מההתחלה השיר "ערב מוזר" של המשוררת זלדה, שמופיע כמוטו לרומן כולו:
"באותו ערב מוזר מישהו שאל:
האם ניתן לשנות את העבר?
והאישה החולנית ענתה בזעף:
העבר איננו תכשיט
חתום בתוך קופסה של בדולח..."

כלומר כבר על ההתחלה מתבהר מה שדעי מצליחה לעשות ביד אמן ממש: לא רק "סיפור אהבה", כלומר סיפור על היכולת לגשר על פני התהומות בנפש בין ה"אני" לזולת, ובין החללים והתהומות שנקובים בנפש היחיד, אלא גם לדבר על היכולת להתעמת, או להתגושש או להתפייס עם העבר - המשפחתי והאישי. מה שהצליח לצלק את הנפש של הגיבורים ולהעיף אותם רחוק רחוק מפה עד לכבישים המתפתלים והחשוכים במערב אמריקה.

בסוג כזה של כתיבה ובסוג כזה של רומנים, נבחנת בין השאר היכולת של הכותב לתפעל ביד מיומנת ולא גסה מדי את כל החיבורים - את כל הריתוכים בין החומרים הסיפוריים השונים. איך לא לשהות במקום אחד יותר מדי זמן, עד שהאלקטרודה עלולה לנקב חור בברזל המולחם, ולהציף אותנו ברגש. או כמו שדעי עצמה כותבת לקראת סוף הספר:

"...קווים ישרים מדבר לדבר כמו בציורי הילדים האלה בעיתון שעשויים מנקודות...". כלומר סימן ההיכר של כתיבה בשלה וחכמה כמו של דעי היא גם היכולת לא למעוד ולא לספק את כל ההסברים ואת כל המפתחות ("קווים ישרים מדבר לדבר..."). היכולת להתגבר על הפיתוי לדעת הכל. הידיעה וההכרה שנפש הגיבורים נהירה לכותבת, ובכל זאת (כמו החיים. "כמו בחיים") גם עבורה יש חדרי לב חסומים ודלתות שנשארות לפעמים טרוקות.

עוד בוואלה!

מכונת זמן, תעלומת רצח ומבט חריף על האנושות. במותחן הזה יש יותר ממה שנדמה

לכתבה המלאה

זה רומן שנוגע כל הזמן באפשרות לריפוי. לקשירת קשר - עם נפש אחרת. עם בית. עם אדמה. עם שורש. עם השמש והנפש שחוזרות ממגע המוות של הלילה. יקיצה. שקיעה. יקיצה. שקיעה. אבל ה"סוד" של כתיבה מוצלחת כזאת, היא שהצל אף פעם לא נעלם. ממש עד השורות האחרונות של הספר. יותר מדי כאב וצלקות יש בנפש של רועי (ואולי גם של כולנו. בטח עכשיו) ולכן החיבור המחודש עם הארץ לא יכול להיות אף פעם קל ופשוט מדי, כמו גם החיבור בין כל הנפשות הפועלות שממש נאחזות זו בזו.

במובן הזה המוטו מתוך השיר של זלדה הולך ומתרחב ומתפשט בתוך דפי הספר גם בדרכים עקלקלות וסמויות. כלומר היכולת לדבר על כאב "חתום בתוך קופסה של בדולח...", לרתך את הנורא והעצוב והמכלה בתוך "בדולח" ובתוך יופי שאין לו שיעור.

באופן אישי, כבר הרבה זמן ספר כתוב לא מילא אותי בשתי התחושות המנוגדות והלא מנוגדות האלה: יופי ועצב שאין לו שיעור. באופן משונה ומפתיע, ומבלי שהתכוונה מן הסתם להיות "הצופה לבית ישראל", הספר של דעי, מלבד היותו כתוב כל כך טוב, נותן ביטוי עדין ונוגע ללב לרוח התקופה.

seperator

"ופתאום בוקר" / נעמה דעי. הוצאת עם עובד. 358 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully