מייקל ווינטרבוטום הוא אחד הבמאים הבריטיים הפוריים, המוכשרים והמגוונים של העשורים האחרונים. הוא יצר סרטים על כל נושא אפשרי: "אנשי המסיבות" המופתי עסק בסצינה המוזיקלית של מנצ'סטר; "תשעה שירים" פורץ הדרך עסק גם כן במוזיקה, אבל בעיקר בסקס; "בעולם הזה" המטלטל עקב אחר מהגרים אפגניים לא חוקיים ו"בכוח הלב" הציג את אנג'לינה ג'ולי כזוגתו של דניאל פרל, העיתונאי היהודי שנרצח בידי טרוריסטים בפקיסטן. הרשימה עוד ארוכה וכוללת גם את המותג "The Trip", שהוליד סדרת טלוויזיה וגרסאות קולנועיות שהפכו לפולחן.
לאורך כל הדרך, בזמן שהוא מביים בקצב של סרט אחד לשנה, ווינטרבוטום חלם על פרויקט אחר: סרט על המנדט הבריטי, נושא שהקולנוע של מדינתו כמעט לא עסק בו. הבמאי הצהיר על רצונו לעשות זאת עוד במהלך ביקורו בפסטיבל ירושלים לפני כעשור וחצי, אבל רק עכשיו הסרט קרם עור וגידים ומגיע למסכים. אחרי הקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו בסתיו האחרון, הוא עולה באולמות הקולנוע בישראל בסוף השבוע, ובהמשך יעלה גם בשאר העולם.
הסרט נקרא "שושנה", כשם הגיבורה שלו, שכמו הדמויות האחרות בעלילה, מבוססת על אישה שהיתה באמת - שושנה בורוכוב, בתו של המנהיג הציוני דב בר בורכוב, שהיתה עיתונאית ופעילה בארגון ההגנה, וניהלה רומן עם הקצין הבריטי תומאס וילקין.
ווילקין נוקט בגישה פייסנית כלפי היישוב היהודי, אך אז ממנים מעליו שוטר בריטי אחר בשם ג'פרי מורטון, שבתחילה דיכא את הפלסטינים ואז מבקש לעשות אותו דבר ליהודים, ובעיקר רודף אחרי הקרקפת של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן ("יאיר").
ביקורת שהתפרסמה באתר Ynet טענה כי הסרט מציג את שטרן ואת שאר חברי הלח"י כטרוריסטים רצחניים, מקביל ביניהם לטרוריסטים פלסטינים בימינו ומוכיח כי אנחנו "עם סגולה רק בעיני עצמנו". לעומת זאת, צופה פרו-פלסטינית כתבה באתר הבינלאומי הפופולרי לטרבוקס כי "שושנה" הוא לא פחות מאשר "זבל ציוני, שמוחק את הפלסטינים מן ההיסטוריה של האזור". הנה עוד הוכחה שקולנוע הוא מבחן רורשך, שכל אחד מגיב לו לפי הפוזיציה והקליק-בייט שמתאים לו.
"אני לא אוהב סרטים שאומרים לך מי הטוב ומי הרע וקובעים לך איך להרגיש", מגיב לכך ווינטרבוטום בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות, שמתקיים בזום. "נקודתית, אני יכול להגיב רק על דבר אחד. הרבה אנשים שואלים 'איפה הפלסטינים?' נכון, הם כמעט לא קיימים בסרט. אני מספר אותו מנקודת מבט מסוימת, דרך הסיפור של שושנה ותומאס, והפלסטינים לא היו מעורבים בסיפור הזה בצורה אקטיבית, אז הם לא פה. הסרט לא מתיימר להיות שיעור בהיסטוריה, והוא לא דוקו על איך ישראל נולדה".
אני מניח שהיה לך ברור שסרט על נושא כזה יוליד תגובות מתלהמות. למה מלכתחילה רצית להתעסק בנושא כל כך נפיץ?
"בעיקרון, יש בי משהו שאוהב לעשות דווקא, תמיד אהבתי לעשות סרטים שאנשים אחרים לא אוהבים לעשות. זה נכון לגבי רוב הקריירה שלי, אבל זה לאו דווקא נכון הפעם. לא רציתי לעשות דווקא. המוטיבציה שלי היתה פשוטה: קראתי חומרים היסטוריים מרתקים, למשל הספרים של תום שגב, ועניין אותי לחקור את התקופה שבה בריטניה היתה הכוח הכובש בפלשתינה. זו תקופה מעניינת, שלא יודעים עליה מספיק וכמעט לא זכתה לייצוג קולנועי".
יש מריבות ברשת האם הסרט יותר אנטי-ישראלי או אנטי-פלסטיני. תסכים איתי שהוא בעיקר אנטי-בריטי? הוא מציג את הבריטים כמי שלא מסוגלים לנהל את האזור, מאבדים שליטה ויוצרים בלגן.
"הסיפור של המנדט מזכיר לי את החוויה האמריקאית בעיראק. הם נכנסו פנימה וכבשו מדינה אבל לא היתה להם מדיניות לגבי מה לעשות איתה. כשקוראים מסמכים על דיונים פנימיים של המנהל הבריטי, רואים שלא היה להם מושג מה לעשות".
"הבריטים דיכאו גם את הפלסטינים וגם את היהודים. ככה זה: בדרך כלל, כוח כובש מדכא את התושבים המקומיים. הסרט מראה איך הבריטים משתמשים ב'ווטרבורדינג' כדי לענות את פעיל הלח"י בנימין זרעוני. זו לא המצאה שלי. זה מבוסס על עדויות היסטוריות, כולל של קצינים בריטיים בעצמם. אני חושב שצריך ללכת צעד אחורה ולשאול - באיזה זכות הבריטים חשבו שמותר להם לחלק מחדש את המזרח התיכון, ולמה מלכתחילה איזשהו כוח קולוניאליסטי חושב שיש לו זכות לכבוש ולשלוט?".
בתחילת העבודה על הפרויקט, קולין פירת' היה אמור לככב בו בצד מתיו מקפיידן. בסופו של דבר, "שושנה" מסתפק בשמות זוהרים פחות, אם כי מכובדים. אורי אלבי מגלם את שטרן, שהתפקיד שלו בעלילה מינורי יותר ממה שהתפרסם בהתחלה, והצוות הישראלי כולל גם את עפר סקר (שהיה העורך של המדור הזה!). את ווילקין מגלם דאגלס בות' ואת השוטר הרע, מורטון, מגלם הארי מלינג, שגילם את דאדלי דרסלי בסרטי "הארי פוטר". את שושנה מגלמת שחקנית רוסייה, אירינה שטרסנבאום.
"ישראלים היום לא נראים כמו מי שחיו כאן בשנות השלושים. כולם היו בצבא, ונראים אחרת", מסביר הבמאי הבריטי למה לא ליהק שחקנית ישראלית לתפקיד של שושנה. "בזמנו, רוב היהודים ביישוב היו מהגרים מזרח-אירופאים, ולכן היה הגיוני לבחור לתפקיד שחקנית רוסייה. גם תל אביב לא נראית כיום כמו שנראתה בשנות השלושים, ולכן צילמנו בדרום איטליה, שדומה יותר לתל אביב של פעם. השחקנים התלאביבים התרשמו והשתכנעו מן הדימיון, ואני מקווה שגם הקהל בישראל ירגיש ככה".
רצה הגורל, והקרנת הבכורה הבריטית של הסרט התקיימה בשבעה באוקטובר. "הייתי בלונדון עם השחקנים הישראלים, הם היו עסוקים בטלפונים ורק התחילו לעכל את מה שקרה. זו היתה זוועה נוראית", אומר ווינטרבוטום, בלי רצון מיוחד לפרט מעבר לכך או להיכנס לפוליטיקה עכשווית, אז אני ממשיך לכמה שאלות על קולנוע.
אתה אוהב לצלם בתאורה טבעית ועם מעט טייקים. כך עשית גם הפעם?
"אני בדרך כלל מנסה לצלם בסגנון פשוט ומשוחרר. אני מכניס דמויות וסיפורים לעולם שכבר קיים ולא מנסה לשלוט בו. הפעם זה היה קשה יותר, כי 'שושנה' הוא סרט תקופתי, והייתי צריך לגרום לו להיראות כמו בשנות השלושים. זה הציב מגבלות שהקשו עליי, וחייבו אותי להיות צמוד יותר לתסריט מאשר בדרך כלל".
יצרת את "אנשי המסיבות", אחד הסרטים הכי טובים על מוזיקה, אז אני חייב לשאול איך עבדת על המוזיקה ב"שושנה".
"מוזיקה זה קשה. זה אחד הדברים שהכי משפיעים על הסרט שלך, ואתה מתחיל לעבוד עליו רק בסוף ההפקה, ויכול רק לקוות שזה יצליח. תל אביב של שנות השלושים היתה עיר מודרנית, צעירה ותוססת, אז רציתי שמוזיקה תהיה כזו. לא רציתי מוזיקה אנכרוניסטית, אז לא השתמשתי בשירים שיצאו אחרי שנות השלושים. האתגר היה למצוא מוזיקה מהתקופה שתרגיש מודרנית ורעננה".
תמיד אמרתי שאם אתבקש לקחת סרט אחד לאי בודד, אקח את "אנשי המסיבות". האם הסרט הזה חשוב לך כפי שהוא חשוב לי, ולהרבה אנשים אחרים שאני מכיר?
"היה כיף לעשות אותו. מה שאהבתי בעולם שהוא מתאר זה את האופי הכאוטי שלו. הסצינה המוזיקלית של מנצ'סטר של אותם ימים היתה ההפך מעולם העסקים התאגידי. היה בלגן, ונתנו לאנשים לעשות מה שהם רוצים, ועדיין יצאו מזה דברים נהדרים. זו היתה הרוח של הסרט, וגם חוויית הצילומים היתה כזו".