זו כבר כמעט קלישאה, אבל היא בלתי נמנעת: כמעט כל דבר שאנחנו נתקלים בו ביום יום, במישרין ובעקיפין, נראה עדיין דרך הפילטר של 7 באוקטובר. מילים תמימות של שירים, ציורים של ילדים, סרטים ופרסומות - כמעט כל דימוי מגרד איזה טריגר. במציאות הזאת, דווקא סדרת פשע אפלה כמו "מנאייכ" נראית כמו גלויה אסקפיסטית ונוסטלגית מישראל אחרת. אח, הימים היפים ההם! השגרה המתוקה ההיא של משטרה מושחתת, פוליטיקה פנימית וריקבון הפושה בכל! ביחס לחדשות, זאת כמעט סדרה מנחמת.
סדרת הלהיט של התאגיד, אחרי שתי עונות ראשונות מופלאות שהצטיינו במשחק נהדר, פיתולי עלילה סוחפים ומבט מריר אך פרודי על עולם הפלילים הישראלי ומערכת אכיפת החוק, שבה אמש לעונה שלישית, ובאמתחתה החבילה הוותיקה של הבלש איזי בכר (שלום אסייג) ושות'. בכר, דמות שכבר עכשיו נמצאת בפנתיאון הטלוויזיה הישראלי, הוא האיש להביט עליו עכשיו: זה שמתעקש על הצדק, בז לצביעות והתקרנפות, שנופל וקם ונופל וקם ובכל זאת ממשיך להיאבק כל עוד יש בו כוח מול עולם מסואב וציני. זאת סחורה שיש לה ביקוש כרגע, אולי יותר מתמיד.
העונה השלישית מוצאת אותנו אחרי שברק הראל (עמוס תמם) נאלץ לשמש סוכן משטרתי/עד מדינה, ולכפר על חטאיו באמצעות הפללה של ראש הממשלה. בינתיים, השוטרים המושחתים שהוא הוביל מסתבכים ברצח עבריין ובטיוח שלו, מה שמכניס מחדש לתמונה את טל בן הרוש (לירז חממי), שנחושה להילחם במי שפגע בה בעונה הקודמת. בינתיים היא השתקמה, נגמלה ממשככי הכאבים ופתחה בזוגיות חדשה, אבל משקעים ישנים ממשיכים לצוף גם אצלה. כמה דמויות בולטות מהעונות הקודמות חסרות כאן, למשל ירושלמי, החוקר המסור מרשות המסים, נעלם בינתיים לבלי שוב. לעומת זאת, השוטרת יוליה צוקרמן (דיאנה גולבי), מקבלת נפח רב יותר.
עוד מוקדם להבין לאן כל זה הולך משני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים. על פניו, הדינמיקה הקבועה של חתול ועכבר בין מח"ש לשוטרים המושחתים, כמו גם משחקי התביעה בתיקי ראש הממשלה, ימשיכו להתנהל על לוח השחמט הגדול של "מנאייכ". שגרתי, אבל עדיין מרתק, אלים ומקורי, וברמה גבוהה מאוד. ובכל זאת, יש הבדל משמעותי אחד בעונה השלישית ששווה להתעכב עליו: זו כבר לא האודיסיאה של איזי בכר, אלא סיפור נפילתו ונפילתו של ברק הראל.
בעונות הקודמות, עיקר הפוקוס של הסדרה נגע במאבק הסיזיפי של איזי במערכות ובחבריו לשעבר. בשני הפרקים הראשונים של העונה החדשה, הוא רק עוד דמות מן המניין, ואת הפוקוס מקבל ברק, שהכול סוגר עליו - ועמוס תמם בעוד הופעה גדולה. בניסיון לתמרן את כל העולם, הוא נדחק עוד ועוד לפינה, מסתבך יותר ויותר עם כל הצדדים, עד כדי התמוטטות נפשית. זו צלילה עמוקה, שבסופה אין ממש מוצא - ונראה שאפילו הוא, מי שתמיד מצליח להתחמק ולסובב את המציאות לטובתו, לא יצליח בכך הפעם. יהיה מעניין לראות בהקשר זה איך יתפתח הציר הרגשי המופנם והמעניין ביותר של הסדרה - הקשר המסובך בין איזי וברק.
המעבר בפוקוס בין השניים תואם את שינוי מצב הרוח של ישראל - מחברה כועסת הנלחמת על דמותה, למדינה בדיכאון שמבקשת למצוא מוצא מפלונטר בלתי אפשרי ולא רואה את האור. נו, אז אולי זאת בכל זאת לא לגמרי סדרה אסקפיסטית.