וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הרוח האנושית מנצחת גם במצוקות הכי קשות: קראו פרק מתוך רב המכר "ציידת היתומים"

31.1.2024 / 8:00

בסתיו 1918 חרב עולמה של מהגרת בת 13 מגרמניה. אמה מתה, אביה בחזית, אחיה התינוקות נעלמו ומשפחה זרה מתגוררת בביתה. היא יוצאת למסע בפילדלפיה מוכת המגפה כדי להתאחד עם בני משפחתה ומראה את היכולת המופלאה לצמוח ולהתגבר מעומק הייאוש. קראו פרק מתוך "ציידת היתומים"

כריכת הספר "ציידת היתומים" מאת אלן מארי וייזמן. מטר,
כריכת הספר "ציידת היתומים" מאת אלן מארי וייזמן/מטר

בֶּרניס

11 באוקטובר 1918

אולי בפעם האלף בימים האחרונים, השקיפה בֶּרניס גְרוֹבס בת העשרים מבעד לחלון הקומה הרביעית של בניין הרכבת בסמטת שאנק ברובע החמישי, שבו התגוררה, וחשבה איך להתאבד. היא חשבה לקפוץ מהחלון, אבל פחדה שהנפילה רק תשבור את רגליה ולא תסיים את חייה. היתה לה אפשרות לחתוך את הוורידים בסכין מטבח, אבל היא לא יכלה לשאת מראה של דם. היא יכלה לבלוע את רעל העכברים שבעלה הביא הביתה לפני שגויס, אבל לא רצתה לפרפר בייסורים עד שתמות. היא צריכה למות מהר ובלי כאבים במידת האפשר. אולי זה הפך אותה לפחדנית, אבל לא היה לה אכפת. לא היה מי שיראה אותה בפחדנותה. ואז נדדו עיניה אל חבלי הכביסה שנמתחו בין הבניינים וחצו את הסמטה כמו קורים של עכביש ענקי. אם תקלע כמה חבלי כביסה יחד יהיה לה חבל חזק שיחזיק את משקלה, והיא תוכל לתלות את עצמה. אבל מאין תשיג חבלים רבים כל כך? הרי היא לא יכולה לעבור מדלת לדלת ולבקש משכניה שישאילו לה את חבלי הכביסה שלהם. ומכל מקום, הם גם לא יפתחו את הדלתות. מאז החלה המגפה — כמה זה, שבוע? עשרה ימים? ארבעה-עשר? — איש לא העז להכניס אנשים זרים הביתה, רק את בני המשפחה, וגם אותם לא תמיד.

ילדים לא שיחקו בסמטה למטה, נשים לא מיהרו לסידורים, גברים לא שרקו ולא עישנו בדרך חזרה מהעבודה. אפילו חבלי הכביסה היו ריקים. היצורים החיים היחידים שראתה בימים האחרונים היו מטאטא רחובות, שפיזר אבקה כלשהי על אבני הרחוב, וכלב חום שרחרח את שתי הגופות העטופות בסדינים שהיו מוטלות בדרכו והמשיך לרוץ בסמטה באף כבוש באדמה. לא פעם ולא פעמיים תהתה אם אפשר שהיא הברייה החיה האחרונה עלי אדמות.
לא היה קשה לברניס להבין למה מר וֶרקנֶר, שהתגורר מעליה, ירה באשתו ובשני ילדיו והצמיד אקדח לראשו במקום להניח לשפעת לגזור את גורלם. בזמן שהעיר כולה המתינה בפחד, וגופות נערמו ליד חדרי המתים ובתי הקברות, הוא לקח את העניינים לידיים. היא היתה עושה כמותו אילו ידעה לפני שבוע מה שידעה עכשיו. ואילו היה לה אקדח.
לא נותר לה אלא לקוות שהיא נדבקה בשפעת ובקרוב תמות בכל מקרה. ואז תהיה עם בעלה ועם בנה. ברניס רק לא רצתה לחכות הרבה זמן. היא רצתה למות עכשיו, לברוח מהצער האיום הזה, מהכאב המעיק והנורא בחזה. היא לא יכלה לעמוד בסבל הזה עוד רגע אחד נוסף. בכתבי הקודש כתוב שזה חטא לאדם לשלוח יד בנפשו, אבל אלוהים ודאי יבין שאמא לא יכולה לחיות בלי הילד שלה. אלוהים יבין למה היא כמהה להתאחד עם בנה בגן עדן. כל מה שהיא הכירה כטוב — נעלם. כל מה שידעה שהוא אמיתי והוגן ומוחלט בעולם — הושחת.
אולי היא צריכה להפסיק לאכול. ובכל מקרה היא לא אכלה הרבה. איך היא יכלה לחשוב על אוכל אחרי שהתינוק שלה מת? איך היא יכולה לבלוע נגיסה אחת של לחם לבן עם ריבה מתוקה או להרגיע את גרונה הצחיח בתה חם ודבש? איך היא יכלה לעשות משהו מהדברים האלה בעוד ווֹליס לא יטעם לעולם תות או ביצה, לא יאכל תפוח ולא לביבת תירס חמימה? דומה היה שאפילו המחשבה על אכילה, בלי שהוא יוכל לאכול, היא בבחינת חילול הקודש, כאילו בגדה בו.

כיכר לחם עטופה במלמלה היתה מונחת בלי שנגעו בה במגירה של הכוננית, ולידה חצי קילו שומן חזיר וכמה רצועות של בייקון מבושל. במזווה היו תריסר ביצים, ועל המדפים במטבח היו מונחות שלוש קופסאות של דגנים, כמה צנצנות של אגסים ועגבניות וחצי תריסר קופסאות של שעועית וגזר. היא חשבה להשאיר את האוכל ליד הדלתות של השכנים, אבל לא מצאה את הכוחות ואת הרצון לארוז את האוכל ולצאת איתו מהבית. ולמרות הסלידה שלה מהמחשבה על אכילה, הכרסום המייאש של הרעב נעשה בלתי נסבל מדי פעם, כאילו קיבתה אכלה את עצמה מבפנים. היא ניסתה להתעלם מהרעב ולשכב בתקווה שתתעלף או תרעב למוות, אבל נראה שהרצון לחיות ניצח אותה בעל כורחה, והיא התנפלה על קופסת קורנפלקס ודחסה את הפתיתים לפה במיאוס ובבכי ושנאה את עצמה. לאחר מכן, כשהרעב שכך, היא נדרה שוב להתחיל להרעיב את עצמה והתחננה לפני ווליס שיסלח לה על חולשתה.
כשחשבה על תינוקה היפה, התמלאו עיניה הצורבות דמעות, והיא הפנתה אליו את מבטה. רק לפני שבוע הוא היה התגלמות הבריאות, הוא צחק ומלמל והושיט אליה את ידיו הקטנות והשמנמנות. אבל יום אחד התעורר עם חום ועם שיעול וסירב לינוק. אחרי יומיים שבהם ניסתה ברניס כל תרופה מומלצת נגד שפעת — סירופ בצל, סיד כלורי, ויסקי, טיפות מ"הסירופ המרגיע של גברת וינסלו" — היא עטפה אותו היטב ורצה המון, מי-יודע-כמה, עד בית החולים הסמוך — בית המחסה לעניים המקומי, שהומר לבית חולים עם תחילת המגפה. היא בכתה כל הדרך, היא התפללה שהאל הטוב יציל את ילדה היחיד. היא כבר איבדה את בעלה במלחמה. כמה אומללות אמור אדם אחד לסבול?
אבל ברגע שברניס הגיעה לבית החולים, היא האטה. כל סוגי כלי הרכב שרק יכלה להעלות בדעתה הצטופפו ברחוב — משאיות ואוטומובילים ועגלות למיניהן, פתוחות וסגורות, וכולם הביאו חולים, גוססים ומתים. אפילו ניידות משטרה הביאו קורבנות. אלפי בני אדם, נראה לה, נהרו אל הבניין וניסו להיכנס — היו שם גברים עם כיפות על הראש ובגדים כהים, היו נשים עם מטפחות ראש וחצאיות צבעוניות. היו שישבו או שכבו על האדמה עטופים בשמיכות, אחרים היו עירומים למחצה וספוגים בזיעה, אנשים גנחו, השתעלו ונשמו במאמץ. היו ביניהם גם כאלה שכבר מתו, ופניהם היו סגולים כמו שזיפים, והפיות, האפים והעיניים היו מצופים בדם כהה. גבר שחור שהתקשה ללכת עקף אותה, התקדם לעבר בית החולים והתחנן שיכניסו אותו, וגבר לבן דחף אותו לאחור ואמר לו ללכת למקום אחר. הגבר השחור התמוטט על המדרכה והמשיך לשכב עליה ללא רוח חיים. שוטרים במסכות עשו כמיטב יכולתם לשמור על הסדר, ונזירות בסינרים לבנים התפללו על החיים ועל המתים. מתחת לסוכך שחיפה על המדרכה חילקו עובדי הצלב האדום מסכות ותפרו תכריכי קבורה. מקהלת קולות זעקה למים והתפללה במה שנשמע כבליל של תריסר שפות שונות — אנגלית, רוסית, איטלקית, יידיש, פולנית, גרמנית.

עוד בוואלה!

"ופתאום בוקר": הספר החדש של נעמה דעי מלא ביופי ובעצב שאין לו שיעור

לכתבה המלאה

ברניס הצמידה את ווליס אל החזה ופילסה במאמץ דרך בקרב ההמון. "תנו לי לעבור בבקשה," היא צעקה. "אני צריכה עזרה! הבן שלי חולה!"
"הֵי," צעק מישהו. "תיכנסי לתור!"
"חכי לתור שלך!" צווחה אישה.
ברניס התעלמה מהם והמשיכה לדחוף ולפלס לעצמה דרך במרפקיה. שוטר ונזירה ניצבו על משמרתם בכניסה לבית החולים, שניהם היו עטויים במסכות גאזה. ברגע שברניס הגיעה אליהם, חצץ השוטר בינה ובין הנזירה.
"בבקשה." ברניס ניסתה לשאוף אוויר. "אתם מוכרחים לעזור לי. הבן שלי חולה."
"צר לי, חביבתי," אמרה הנזירה. "אין לנו יותר מקום."
"אבל הוא רק תינוק," ייבבה ברניס, "הילד היחיד שלי!"
"אני מבינה," אמרה האחות. "אבל יש פה עוד אמהות עם ילדים."
ברניס הסתכלה סביבה במבט מטושטש מדמעות. אישה צעירה וכהת שיער שפיה היה מכוסה בצעיף כרעה על המדרכה ליד פעוט משתעל, ועיניה התמלאו חרדה. אישה אחרת החזיקה ילדה על מותנה והתנודדה קדימה ואחורה כדי להרגיע אותה. רגליה הרזות והרופסות של הילדה הידלדלו על החצאית של אמה, וגון עורה היה אפור-כחלחל מוזר. אלף פרצופים לטשו עיניים בברניס. חלקם התנשפו בניסיון לשאוף אוויר, אחרים נראו כאילו כשל כוח סבלם, וכולם היו אחוזי בעתה.
ברניס הרימה את מבטה אל האחות. "למה את לא עוזרת לנו?" היא צעקה. "מה הבעיה שלך?"
"כל המיטות ואפילו המסדרונות תפוסים," אמרה האחות. "אנחנו מלאים עד אפס מקום, ורוב הרופאים והאחיות שלנו במלחמה. פרסמנו קריאה למתנדבות, אבל לצערי אנחנו מוצפים מעל הראש. אני מאוד מאוד מצטערת, חביבתי, אבל את חייבת להיכנס לתור."
בו-ברגע עלה במדרגות גבר שנשא בזרועותיו ילד ובידו צרור שטרות. הוא התחנן שהנזירה תכניס את בנו, אבל השוטר הדף אותו ואיים לעצור אותו בעוון הצעת שוחד.
ברניס ניצלה את ההזדמנות, עקפה את השוטר, הדפה את הנזירה בכתפה וזינקה אל הכניסה. לפתע פתאום צצה אישה בחצאית כפרית וחסמה את דרכה. פעוט שנראה קודח היה מוטל במתלה בד לרוחב החזה שלה.
"Volte!" אמרה האישה. "Você tem que esperar como todo mundo!"
ברניס ניסתה להידחף בכוח, אבל האישה עמדה על שלה בעקשנות, נהמה ודחפה את ברניס לאחור בידיה המחוספסות. גבר רחב כתפיים התגייס לעזרתה של האישה וחצץ ביניהן בידיים מושטות לפנים כדי להרחיק את ברניס.
"Não toque nela!" הוא צעק.
ברניס לא הבינה את דבריו, אבל איום מילא את קולו. היא ניסתה שוב לעקוף אותם, אבל השוטר אחז בכתפיה והדף אותה לאחור.
"באמת, גברתי," הוא אמר. "את עוד לא יכולה להיכנס."
זוג המהגרים המשיך לצעוק עליה, להצביע עליה ולנופף באגרופים.
"ומה איתם?" צעקה ברניס. "גם להם אל תיתן להיכנס!"
השוטר התעלם ממנה. כדי להיחלץ ממנו התפתלה ומשכה והתכופפה, אבל לשווא.
"מי אתם בכלל, שתמנעו ממני לקבל עזרה?" היא צעקה על הזוג. "אין לכם מה לחפש במקום הזה!"
האישה צעקה עוד משהו, והנזירה הרחיקה אותה ואת הגבר מהדלת. "הכול בסדר," היא אמרה להם. "תירגעו בבקשה. לא נכניס אף אחד לפניכם."
השוטר סובב את ברניס לאחור, לפת אותה בזרועה ביד אחת וביד הפנויה הדף אותה בגבה והוריד אותה במדרגות — כמעט דחף אותה, אבל לא ממש. למרגלות המדרגות הניח לה ושב לעמדתו. היא הביטה בווליס החמוד שלה, שהתנשף ונאבק על חייו בזרועותיה. למה מכריחים אותו לחכות בתור מאחורי האנשים האלה? שילכו לחפש עזרה בארצות שלהם. היא השתדלה לא לדחוף את האף בעניין הנוכרים שפלשו לעירה, אבל זה כבר היה מוגזם. פה גרמני אחד גנב את העבודה מאביה, ופה זה, די, נמאס לה להיות מנומסת.
היא פנתה לאחור והביטה שוב בנזירה ובשוטר. "מה אתם עושים?" היא צעקה. "חצי מהאנשים האלה זרים. למה שהם יקבלו עזרה מרופאים שאמורים לעזור לאמריקאים? זה לא צודק!"
"אנחנו פה כדי לעזור לכולם," אמרה הנזירה. "אני מצטערת, אבל תצרכי לחכות כמו כל האנשים האחרים."
על רקע ההמון המיילל והמתחנן שמעה ברניס את לבה נשבר. איש לא יעזור לבנה. איש לא ייתן לו תרופה שתקל את הכאב. כי קודם הם יעזרו להמוני אנשים שבכלל לא צריכים להיות פה. זה לא הגיוני. היו צריכים לסרב לטפל במהגרים, לא בבן שלה. ברגליים שכבדו כאבן היא פנתה לאחור וגררה את עצמה בתוך הנחיל הנפחד של אנשים סובלים וגוססים. היא תיקח את ווליס הביתה. היא תיקח אותו הביתה, והם ימותו יחד.
אלא שהיא לא מתה. אפילו חום לא היה לה. היא לא השתעלה, והגרון שלה אפילו לא דגדג. היא סבלה רק מכאב ראש, כמו שקרה לה תמיד כשהיתה מתוחה.
ווליס לעומת זאת מת למחרת בבוקר.
ברניס לא תשכח לעולם את הדקות והשניות האחרונות של בנה התינוק הנאבק בזרועותיה, את הפחד והבהלה בעיניו התמות, את האופן שלפת את אצבעה בידו הקטנה ונאבק על אוויר לנשימה ועל חייו. כעבור זמן מה פניו השתנו והאפירו ואחר כך התכהו והלכו. דם טפטף מאפו והקיף את עפעפיו התחתונים. ואז, בהתנשפות אחת אחרונה הצטמרר גופו הקטן ונעשה רופס. ידו שהקיפה את אצבעה התרפתה, ושמורות עיניו נעצמו חלקית. היא חיבקה אותו בזרועותיה והביטה בו שעה ארוכה שהיתה בעיניה נצח, עד שלבסוף קמה, השכיבה אותו במיטתו וקרסה ארצה. היא צווחה וצווחה עד שהרגישה טעם דם. לבסוף, כשהפסיקה לצעוק, החל העולם להיסגר סביבה כאילו הוקפה במסך. היא היתה בטוחה שהיא עומדת למות מלב שבור, ובירכה על השחרור. סוף-סוף תדע שלווה, תתברך בידיעה שתהיה עם בעלה ובנה. היא הרגישה כאילו היא צפה בברכה כסופה, כאילו מטיל כסף הותך לנוזל, וחיוך הסתמן על שפתיה. ואחר כך הכול החשיך.
לא היה לה מושג כמה זמן חלף עד שחזרה להכרה, אבל החדר הלך והחשיך, ואור אפרפר של דמדומים גלש על קיר חדר השינה. בתחילה חשבה שנרדמה, ושכל זה היה רק סיוט מחריד, אבל כעבור רגע זינקה לעמידה ובלב שואג הציצה בעריסה. ווליס העטוף בשמיכה התכולה שאהב שכב כפי שהניחה אותו. גון פניו היה כשל ענני סערה, אפו ופיו היו מרוחים בדם קרוש, עיניו היו נפוחות ועצומות.
מת.

seperator

"אבן האודם של הנסיך השחור" / מאיה דנק. 308 עמודים, הוצאת רימונים.

  • עוד באותו נושא:
  • פרק ראשון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully