הצפייה בשידורי האקטואליה האינסופיים מרגישה כמו צפייה במשחק כדורגל שכולו משוחק על זמן פציעות: העייפות הרבה כבר ניכרת היטב על השחקנים, העצבים של כולם רופפים ומובילים לאגרסיביות יתרה אבל בכל זאת ממשיכים לשחק עד השריקה האחרונה בתקווה שעוד יהיה ניתן לשנות את התוצאה. כארבעה חודשים אחרי אירועי השבת השחורה ובמרחק של ימים מעסקת חטופים נוספת שאולי תביא לסיום הלחימה, אפשר לומר שהטלוויזיה הישראלית - ממש כמו הישראלים עצמם - אולי הייתה רוצה להמשיך הלאה אבל אין לה מושג איך. בין מהדורות חדשות פרופר לאקטואליה רכה, אפילו מעט תוכניות הריאליטי שבחיינו כמו "הכוכב הבא" (קשת 12) או "אוטו אוכל VIP" (רשת 13) מציעות אסקפיזם אבל בעצם מדברות מלחמה, שלא לדבר על הפסקת הפרסומות שאפילו בה גיבורי המלחמה הפכו לפרזנטורים (רק אתמול נתקלתי בקמפיין של הזמר רביב כנר לחברת בנייה). עם כל המשקולת הזאת על העיניים שכבר חשבו שראו הכל, עדיין הריאיון שערכו אמש יאיר שרקי וחיים לוינסון ("שרקי לוינסון", קשת 12) עם דניאלה וייס הצליח להמם אותי.
וייס, למי שלא מכיר, עומדת בראש תנועת נחלה והיא זאת שארגנה את כנס החזרה לעזה שנערך מוקדם יותר השבוע בירושלים. הכנס משך אליו עשרות חברי כנסת ושרים שנאמו, שרו ורקדו - ובעיקר קראו להקים יישוב יהודי בעזה והצליחו להרים את גובה הלהבות הפילוג בחברה הישראלית לגבהים חדשים. לזכותה של וייס צריך לומר שבשונה מהפוליטיקאים שלנו שמשנים את דעותיהם בהתאם לסקרים הפנימיים של אותו הבוקר, היא עקבית בדעותיה כבר עשרות שנים - היא דוגלת במה שמכונה ארץ ישראל השלמה ואם להוריד את זה למונחים פחות מכובסים (ולא מדובר באישה של ניואנסים) היא רוצה לגרש את כל ערביי ישראל למדינות אחרות. למרות שזה לא היה ריאיון ראשון והיא הגיעה הישר ממה שמבחינתה נחשב להישג, ניכר היה שווייס הגיעה לאולפן טעונה במיוחד, אולי זה בגלל שצפתה בריאיון שקדם לה עם ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון (עבורו זה דווקא כן היה ריאיון ראשון), שעמדותיו הפוכות לשלה, או שאולי מדובר במצב הצבירה הרגיל של מי שרגילה לכעוס.
פעם עוד היה נהוג לקיים דיון על האם ראוי שאנשים בעלי דעות קיצוניות כשל וייס בכלל יזכו לבמה בערוצים המרכזיים אבל מרגע שמבינים שהדעות שלה נשמעות היום בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות המשפיעות על החיים של כולנו, נראה שהפור נפל והתעלמות מווייס היא לא יותר מהדחקה של מצב קיים. למרות ששרקי ולוינסון לא ידועים כעיתונאים שתקנים במיוחד (בוודאי לא האחרון), וייס עדיין קיבלה זמן מסך לא מבוטל להציג את תוכניתה לגירוש האוכלוסיה הערבית מארץ ישראל והיא אפילו הביאה עלון בו היא התגאתה במיוחד, שבו היא הסבירה מי יקבל כסף ומאיזו מדינה ולמה זה הפתרון היחיד שיכול לעבוד.
שרקי, שככל הידוע לי גדל בבית שלא רחוק מאוד בדעותיו מתפיסת עולמה של וייס (למרות שאם אצטרך לנחש אגיד שדעותיו כבר השתנו מאז), ניסה להקשות על וייס ושאל אם היא לא חושבת שקיום הכנס בזמן מלחמה, כאשר בעזה נמצאים כרגע עשרות אלפי חיילים שעוד נלחמים על זכות הקיום שלנו ביישובים הקיימים, יש בו טעם לפגם. זה כבר הוציא את וייס משלוותה וגרם לה לעלות לטונים גבוהים ולהיכנס למונולוג ארוך על כך שלכל שאר הדעות בציבור הישראלי יש מקום אך לא לדעה שלה. אפשר לשפשף את העיניים ולחשוב שאנחנו חיים במציאות אלטרנטיבית בה יצחק רבין לא נרצח ואנשי הימין הם מיעוט נרדף ולא מי שמובילים דה פקטו את המדיניות של ישראל כבר עשרות שנים אבל היות שוויס לא סובלת מהזיות קל יותר להניח שמדובר בטקטיקה לפי תמיד עדיף לדבר ממקום של אופוזיציה גם כשכל הכוח נמצא בידיים שלך.
לוינסון, שסגנונו הפוך לגמרי מזה של שרקי ומסוגל להיכנס לעימות גם אם יישב באולפן עם עצמו, ניסה גם כן לאתגר את וייס כשאמר לה שלתחושתו עבורה ועבור נציגי מפלגת הציונות הדתית בכנסת, אירוע 7 באוקטובר לא היו אסון גדול אלא בעצם הזדמנות לקדם את תפיסת העולם שלהם. וייס שמבינה היטב תקשורת ואת ההשלכות של האמירה התנערה כמובן מהדברים אבל דקות ספורות לאחר מכן, כאשר היא ניצבה בפני שתי נשים שקרובי משפחותיהן שבויים בעזה היא כבר הוכיחה את חוסר היכולת שלה להזדהות עם הכאב שלהן. זה היה רגע קצר וכואב במיוחד שאולי היה עדיף שלא היה משודר. כאשר שי בנימין, בתו של רון שחטוף בעזה, שנמצאת בשעות מתוחות מאי פעם רגעים לפני מה שאולי יהפוך לעסקת שבויים שאולי תחזיר לה את אבא שלה, אמרה שכל מי שאין לו קרוב משפחה חטוף בעזה לא יכול להתייחס לכאב שהם חווים וציינה שהיא מתעוררת כל בוקר לגיהנום, וייס ברגישות של D9 אמרה בלי להניד עפעף שהיא יכולה להיחטף ברגע שתצא מהאולפן ולכן כמובן שהיא יכולה לחוות דעה. כן, גם אני עצרתי לרגע לשפשף את העיניים והאוזניים - וייס באמת השוותה את האסון של החטיפה המדומיינת שלה לזה של בתו של חטוף בעזה שלא יודעת אם, מתי ובאיזה מצב בכלל תזכה לראות את אביה בחיים.
לזכותו של שרקי יאמר שבשלב הזה ורגע לפני שהדיון התפתח לעימות חריף אף יותר הוא בחר לעצר אותו וביקש מוייס לצאת מהאולפן אבל הפערים בין שני הקצוות של החברה הישראלית מעולם לא היו בולטים יותר.
בקטנה
לא ברור מדוע חברת הכנסת טלי גוטליב זקוקה ל"תחקירים" של אתר הקונספירציות הקיקיוני "עדנה קרנבל" כשהיא פשוט יכולה לצפות בתוכנית "הדו"ח של אראל סג"ל" בערוץ 14. סג"ל הוא אמנם מנחה התוכנית אבל מי שמוביל בקולו וברוחו הוא יעקב ברדוגו, מאנשי התקשורת המשפיעים בישראל ולפי הדיווחים השונים אורח קבוע בלשכת ראש הממשלה גם ובעיקר בימי מלחמה (האם יש קשר לכך שהוא מרבה להציץ במסך הטלפון שלו בזמן השידור?). העובדה שהקו של ערוץ 14 מיושר לחלוטין עם המסרים של נתניהו ("לא עוצרים עד לניצחון המוחלט") היא כמובן לא הפתעה אבל כמות המידע שמובא בתוכנית אמש וזכה להקדמה 'לתחושתי' היא בלתי נתפסת. למשל, חברי הפאנל דנו בתחושה שראשי הצבא כבר קיבלו הוראה מהממשלה להיכנס לרפיח ולהתקדם בתוכנית הצבאית אבל הם לא מיישמים אותה. הוכחות כמובן לא הובאו כי הרי בתחושות עסקינן אבל זה יותר ממספיק כדי לתדלק את צופי הערוץ שגם ככה שומעים מאז 7 באוקטובר שיש מי שבגדו בנו מבפנים. כמה אירוני שזה מגיע מהערוץ שבפינת המסך שלו מתנוסס הכיתוב "יחד בעזרת השם ננצח".