"המנצחים" הוא סרט יוצא דופן בנוף העכשווי של התעשייה המקומית, ובכל זאת קל לנסות לתאר אותו: דמיינו לכם את "לה לה לנד" בישראל רגע אחרי מלחמת ששת הימים, ותקבלו את המיוזיקל הזה, שיערוך את הבכורה החגיגית שלו מחר (רביעי) במסגרת יום הקולנוע הישראלי, ויישאר באולמות גם לאחר מכן.
את הסרט כתב וביים אלירן פלד, שפרץ בזכות הסדרה המוערכת "הבלתי חשובים" (כאן 11). הגיבורה שלו היא צעירה בשם נטע, שזוכה לתפקיד הראשי במחזמר חדש המשקף את האופוריה הישראלית אחרי סיום המלחמה, אך גם מתמודדת עם הפוסט-טראומה של בן זוגה, ועם האבל של חברתה הטובה, שבן הזוג שלה נפל בקרב. כל זה, כמובן, על רקע המון ריקודים ושירים. הרבה מהנאמברים מקוריים, אבל רגע שיא כולל ביצוע בלתי נשכח ל"את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין.
פלד בן 31 ולא נולד כמובן בזמן אירועי "המנצחים", ובכל זאת ההשראה לסרט הגיעה מן החוויות האישיות שלו. הוא מוכן לספר כי אדם קרוב אליו חווה פוסט-טראומה בעקבות מבצע צוק איתן לפני כעשור, אך מבקש לא לפרט יותר מכך מטעם צנעת הפרט. הוא כן יכול להרחיב על הסיפור השני - "אחרי הצבא, התקבלתי לחממת קולנוענים צעירים מטעם עיריית ירושלים", מספר הבמאי בריאיון לוואלה! תרבות.
"עשיתי דוקו על גבעת התחמושת, ופגשתי אדם בשם מייקל לניר שלחם בששת הימים. דיברתי איתו, וגם עם חברים שלו, והם סיפרו לי נרטיב אחר ממה שהכרתי - לא סיפור על אופוריה וניצחונות, אלא על פוסט-טראומה. אחד מהם אמר לי שבישראל של אחרי המלחמה, הוא הרגיש כמו דמות אילמת בעולם מוזיקלי. המשפט הזה תפס אותי, וסימל בעיני את הניגודיות בין הטראומה והשכול למציאות התוססת והשמחה. האדם הכי מבוגר שפגשתי עד כה בהקרנה של הסרט היה בן 93, והוא אמר לי משפט שלא אשכח - שהסרט הזה הוא הגרסה הקולנועית של שעת המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות".
כולנו גדלנו על המיתוס שבישראל של אחרי ששת הימים שררה אופוריה מוחלטת. עכשיו אתה ובא אומר לי שזו אגדה?
"תראה, נתחיל עם המתמטיקה - מתו לנו במלחמה הזאת מאות אנשים, ונפצעו אלפים. גם בניצחון גדול, יש מפסידים. מלחמת ששת הימים היא אחת מן המלחמות האחרונות שהיו קונצנזוס בחברה הישראלית, אבל אפילו במה שהוא לכאורה ניצחון בלתי ניתן לערעור, היו אלמנטים של הפסד. אפילו מלחמת ששת הימים היא בסופו של דבר סיפור אנטי-מלחמתי".
העבודה על הסרט התחילה והסתיימה לפני השבעה באוקטובר, אבל אי אפשר שלא לראות בו הקשרים אקטואליים.
"התחלתי לעבוד על הסרט בגיל 24, והיתרון בכך הוא שהתבגרתי יחד איתו. כל השיח היום הוא על תמונת ניצחון ועל איך מנצחים, למרות שאנחנו כבר אמורים להבין שאין דבר כזה. מה זה ניצחון בכלל?. מהסיפורים על ששת הימים, הבנתי שלפעמים אנחנו כל כך כפייתים לגבי תמונת הניצחון, עד שאנחנו לא עוצרים לחשוב על הפרט בתוך התמונה הגדולה. אנחנו צריכים לדעת להתמודד עם העצב, ולא להיות במרדף אחרי תמונת הניצחון. הקשת של הסרט היא סיפור של התפכחות. פעם חשבתי על הסרט בהקשר של ההורים שלי, אבל היום אני חושב עליו כהורה בעצמי. הטרגדיה של החיים כאן היא שאנחנו חיים בסוג של לופ. ההורים פה מבטיחים לילדים שלהם לעשות הכל כדי שהלופ הזה יפסיק, אבל הוא חוזר על עצמו ברמה כל כך קיצונית, שקשה לעכל אותה".
"המנצחים" מתרחש ב-1967', אבל עולה לאקרנים בצל הטרגדיה העכשווית. הסרט מוקדש לשנים שנרצחו בשבעה באוקטובר: הסאונדמן ליאור וייצמן, שותף ותיק של פלד; וליאם שרם, בנה של המפיקה סימונה שרם, שהיתה אחראית בין השאר להצלחת הטרום-בכורות של הלהיט הזה. נוסף לכך, את אחד הגיבורים מגלם ידין גלמן, מי שגם כיכב ב"תמונת הניצחון" של אבי נשר ונוסף להיותו שחקן הוא לוחם בסיירת מטכ"ל, ונפצע קשה במלחמה.
"ידין הקסים אותי בפגישה הראשונה שלנו, וליהקתי אותו במקום. כמו כל אחד מאנשי הצוות, ידין הפך לחבר קרוב. הוא היה יושב אצלי במשרד במשך שעות", אומר פלד. "הפציעה שלו גרמה לנו לפאניקה. ביקרנו אותו באיכילוב וזו היתה חוויה קשה מאוד. כל הקירות של בית החולים היו מלאים בפוסטרים של 'יחד ננצח' ואמרתי לו שאני מרגיש כמו דמות בסרט שלנו".
עמית פרקש, המגלמת את זוגתו של גלמן בסרט, היא אחות שכולה - אחיה נפל במלחמת לבנון השנייה. "שלחתי לה את התסריט ושאלתי אותה אם היא בטוחה שתרצה לגעת בנושאים האלה", הוא מספר. "היא אמרה לי - 'התסריט הזה הוא כל מה שרציתי לומר'".
את הרביעייה המובילה משלימים דניאל ליטמן ויעל שטולמן, שבהופעת פריצה מגלמת את התפקיד הראשי. "דניאל התחבר בעקבות הסרט לעמותת 'לוחמים לחיים' ונהיה חלק פעיל בה. ולגבי יעל, למה ליהקתי לתפקיד הגיבורה שחקנית שהיא עוד לא כוכבת? יעל ואני מכירים יותר מעשור. התסריט נכתב איתה וסביבה וסביב הכישרון יוצא הדופן שלה. זה לא סרט רגיל - החזרות לקטעי השירה והכוריאוגרפיה דרשו כמעט שנה של עבודה. הייתי צריך מישהי שתתמסר באופן מלא, כפי שיעל עשתה".
בשל הנסיבות, "המנצחים" נכנס להיסטוריה כאחד מן הסרטים הישראלים היחידים אי פעם שצילמו להם פתיח חדש. "בגרסה הראשונה, הפתיח של הסרט היה בצבעי ניאון ורודים, ואז לאט-לאט התוצאה הלכה למחוזות קודרים יותר", מספר הבמאי. "אחרי השבעה באוקטובר, הבנו שאין שום אפשרות לפתוח את הסרט ככה, אז לפני חודשיים הרמנו יום צילום מיוחד כדי לצלם פתיח אחר. עשינו גם עוד כמה שינויים קטנים לאורך הסרט - יש נאמבר אחד שקיצרנו אותו, כי הסאטירה שבו הרגישה עכשווית מדי".
איך הקהל מגיב לסרט כרגע?
"ברור שמאז השבעה באוקטובר, המפגש של הקהל עם הסרט שונה. אני גם שם לב שהקהל נהיה צעיר יותר ויותר, לפעמים הרבה יותר. לאחת ההקרנות הגיעה מישהי עם ילדה בת שמונה. עצרתי אותה בכניסה ואמרתי לה 'אמנם אין הגבלת גיל רשמית, אבל רציתי להבהיר לך על מה הסרט'. היא אמרה לי 'הכל טוב. קראתי, בדקתי ואנחנו כאן'. דיברנו ביציאה. התברר לי שאב המשפחה במילואים, וכל המשפחה שהיתה בהקרנה התרגשה מאוד מן הסרט - כולל הילדה".
"באופן אישי ורגשי, לא חשבתי שאבכה כל כך הרבה כתוצאה מהסרט הזה. אנשים באים ומחבקים אותי אחרי ההקרנות ואני מודה על הזכות שיש לי להיות בסיטואציה כזו, אפילו שהיא קשה".
בוא נחזור לנקודת ההתחלה. אני מניח שלאורך הדרך, הרבה אמרו לך "מה פתאום מיוזיקל?".
"התחלתי את הפרויקט הזה בגיל 24. זה הסרט הראשון שלי, וזה בטח לא סרט ביכורים קלאסי. באמת הרבה הרימו גבה בהתחלה. ידעתי שאני צריך להצדיק את הרעיון של המיוזיקל ולהבהיר שזה לא גימיק. עשינו תחקיר מעמיק שהוכיח כי במסגרת האופוריה של 67' הפיקו כאן הרבה מחזות זמר בימתיים, וזו היתה אחת ההצדקות. צילמתי טריילרים וטיזרים שדיברו בעד הפרויקט. בשלב מסוים, המשפט 'זה כמו הקלאסיקה ההוליוודית 'כוכב נולד', אבל בישראל אחרי ששת הימים התחיל לתפוס ולשכנע אנשים, אבל זה היה מסע ארוך".
תוכל לדבר על הכוריאוגרפיה בסרט? לא ראינו הרבה כמותה בקולנוע הישראלי.
"בהשראת אפרים קישון בסרט הראשון שלו, 'סאלח שבתי', ידעתי שגם אני צריך לעבוד עם הטופ של הטופ. גייסתי בשביל הריקודים את אביחי חכם, שבין השאר עבד עם נועה קירל, והוא מן הטובים בתחומו. רדפתי אחריו לא מעט".
חוץ מ"שיר אשיר בגשם" וכל החשודים המיידים, מה היו מקורות ההשראה שלך?
"אני בא מעולם האנימציה, ואולי בהשראתו אני אוהב שיש לי נקודות ציון לכל דבר ודבר. חוץ מזה, המיוזיקל הוא מלכתחילה סוגה שמבוססת על רפרנסים. אני חושב שראיתי כל מיוזיקל שיכולתי לשים עליו את היד, ואז אביחי בא ונתן את הטוויסט שלו כדי שזה לא יראה כמו חיקוי. הנאמבר 'בנות ישראל' מבוסס על 'Beautiful Girl' מ'שיר אשיר בגשם'. מנגד, יש נאמבר שמבוסס על 'I Love Melvin', מיוזיקל מוכר הרבה פחות כי למעשה אין בו עלילה, רק נאמברים, אבל איזה נאמברים! בכל הקשור לכוריאוגרפיה, זה משהו יוצא דופן. כמובן ש'מטריות שרבור' ו'העלמות מרושפור' של ז'אק דמי היו השפעה גדולה, והרשימה עוד ארוכה. עבדתי הרבה כדי להבין את התמהיל, וכדי שהסרט לא יהפוך ל'פסטיגל 67'".
לא מעט מן הדמויות בסרט הן אושיות תרבות - למשל גיורא גודיק, חנוך לוין ועדנה שביט. ברוב המקרים, השחקנים שמגלמים אותן לא דומים להן פיזית. כך, למשל, דור הררי הגבוה מגלם את מייק בורשטיין.
"תראה, המיוזיקל הוא ז'אנר שמתנגש עם המציאות הישראלית וכדי שהוא יעבוד, היינו צריכים ליצור מציאות מדומיינת", אומר פלד. "הוא לא היה עובד אם היינו מצלמים אותו בכיכר ביאליק, ובאמת צילמנו באולפן בקייב. זה נכון גם לגבי הדמויות ההיסטוריות. לא רציתי שיהיה פה אפקט כמו ב'שעה אפלה', שאתה רואה את גרי אולדמן ואומר 'וואו, כמה הוא דומה לצרצ'יל'. דור הררי שחקן ורסטילי ומוכשר בצורה בלתי רגילה וזה היה חשוב יותר מהדימיון או אי-הדימיון למייק בורשטיין".
"עם זאת, בכל הקשור לדיוק בפרטים - הסרט נאמן למציאות. הגיבורים צופים בקולנוע ב'מי מפחד מווירג'ינה וולף' כי זה הסרט שקולנוע אופיר הקרין ביולי 67'".
ובטח החלק הכי קשה בעשייה היה להשיג זכויות על הקטע הזה.
"נכון מאוד. זה נגמר בזה שנסעתי עד לוס אנג'לס כדי לדפוק למישהי בדלת של המשרד ולקבל את האישור".
אנחנו קצת מעבר לשיח הזה, ובכל זאת - כמעט כל השחקנים והדמויות בסרט אשכנזים. פחדת שיגידו שזה סרט אשכנזי?
"הבמאי מזרחי, אז אתה יכול לסמן וי על זה. במיוזיקל הוליוודי קלאסי, הגיבורה מגיעה מהכפר לעיר הגדולה, אז פה זה הקיבוץ, אבל זה ממש לא סיפור על האשכנזייה שיוצאת מהקיבוץ. מה שיפה במיוזיקל זה שהוא שם את המתחים החברתיים בצד ומדבר על סיפורים שנכונים לכולם. כך זה גם פה. היה לי חשוב להתעסק ברגשות, ולא במה שמפריד בינינו".
נוסף לעונה החדשה של 'הבלתי חשובים' ולהפצה של "המנצחים", פלד עסוק גם בהכנות לסרט עלילתי חדש, על ביקורה של מרלן דיטריך בישראל. "לפי רמות העייפות שלי, נראה לי שעובדים עליי ואני לא בן שלושים וקצת, אלא חמישים", הוא אומר. "השיער שלי הלבין מלחץ. כל כך הרבה קרה בארבע השנים האחרונות. צילמנו את הסרט באוקראינה, ואז קרה שם מה שקרה, ואז קרה פה מה שקרה פה, ובינתיים גם התחתנתי ונולדו לי ילדים. 'המנצחים' היה פרויקט מורכב שיצא בתקופה מורכבת באופן חסר תקדים".
למרות הכל, אתה אופטימי?
"במסגרת הטרום-בכורות של הסרט, חרשתי את המדינה מצפון ועד דרום, ובאמת שאנחנו אחלה עם. יש פה הכל כדי שיהיה פה טוב וכדי לקום מהטרגדיה הזו. בסופו של דבר, אני חי ומגדל כאן ילדים, אז אני חייב להאמין בזה כדי להמשיך הלאה".