אין מטוטלת קיצונית יותר מהפריים טיים של ישראל - חוויית צפייה שנעה בין החדשות העגמומיות והמכעיסות לקרנבל תחפושות, שירה ואוכל מנקר עיניים. זה נכון מתמיד מאז 7 באוקטובר, תאריך שצרב כמעט כל דבר, כמעט כל מילה וכל סמל, בטעם של אסון. "הכוכב הבא" צעדה לתוך המלכודת הזאת בעונה הזויה, שנקרעה לכל אורכה משיחות על הפנטזיה הפופית הבינלאומית הנוצצת, לאווירה המקומית המדוכדכת של מלחמה ואבל.
ערב הגמר הגדול, שבו נבחרה עדן גולן לנציגה שלנו באירוויזיון שייערך השנה במאלמו הייתה אולי המפגן המופרע ביותר של העונה הזאת. ברקע נעימת אירוויזיון, רקדנים, הלצות עליזות - ואילו השירים, בהם "פרי גנך" של אביבה אבידן, "הייתי בגן עדן" של שרית חדד ו"נערי שובה אליי" בעיבוד שלא מותיר ספק לגבי ההקשר, מעוררים מחשבות על טקסי יום הזיכרון. תוסיפו לזו את נועה קירל בבגד שכתוב עליו "חי" חוזרת לשיר ההוא של עפרה חזה למקרה שאיבדתם לחלוטין כל חשק לאנדרסטייטמנט, ותקבלו רכבת הרים של מדינה במאניה דיפרסיה. לא פה ולא שם, מנסה בכול הכוח לחגוג את החיים ופשוט לא מסוגלת.
ביצועי גמר הם כבר שנים לא משהו לזכור בבוקר שאחרי, ולא פלא, אם כן, שהביצוע המרגש ביותר בגמר היה במסגרת מחווה לסגן שאולי גרינגליק, שערך אודישן בתחילת העונה וכעבור שבועות אחדים נהרג בלחימה ברצועת עזה. משפחתו עלתה לשיר יחד עם קולו המוקלט את "בסוף הכול חולף" של עומר אדם, ברגע שהולם יותר את תחושות הבטן הלאומיות כרגע. בלי כוכבים, בלי אירופה, בלי שום דבר חגיגי: רק מחווה צנועה לכישרון של אדם מן השורה שהיה ואינו. קדמה לזה, למרבה הצער, טעות מביכה בשידור החי, שגרמה לקטיעת השידור. רגע לא פחות מבלבל נרשם אחר כך, כשבמעבר חד מהביצוע הגיע קידום עצמי משועשע של קשת למטבח מנצח VIP, והנה, רכבת ההרים המשיכה לעוד סיבוב.
ובשולי כל זה, אפשר לשכוח שהייתה גם תחרות, שבסיומה ניצחה גולן, ששרה וחולמת פופ בינלאומי, אולי יותר מכל פיינליסט אחר בתולדות התכנית, ובטח בהשוואה למתחרים שלה בגמר, שקרובים הרבה יותר לצלילים המסורתיים של מוזיקה ישראלית. מעבר לכישרון המוכח, שווה להתעכב על ההכרעה הזאת: אולי, בסופו של דבר ולמרות ההתכנסות בתוך עצמנו, כנראה שישראל בכל זאת מפנטזת על העולם, על פופ, על שמחה חסרת מעצורים. ואולי, מצד שני, המשדר הכל כך משונה הזה מעיד בעצם אחרת: גם אם החלום הזה חי וקיים, אנחנו לא באמת מסוגלים להתמסר אליו כרגע. עדיין לא.