במרכז ענב בתל אביב, נועם רותם עולה על הבמה. משא התקופה ניכר בו, ועיניו עצומות כמעט לאורך כל השיר. זה "מעגל האור", שיר הנושא של אלבומו האחרון, וכשהמילים האלה מגיעות בשיר בתאורה מסנוורת את הקהל. "הפנים המכוסות, השנים שנמסות", הוא שר, ואנחנו נזכרים בזמן.
הזמן שחלף הוא העילה שלכבודה התכנסנו כאן, במופע חגיגי שציין 30 שנה על הבמה, ופתח רשמית את פסטיבל המגבר (שמציג השנה תכנייה מרתקת, חייבים להגיד). מי שהיה הסולן האנרגטי של קרח 9, והפך במהרה מהבטחה גדולה לאחד הרוקרים הגדולים של הדור האחרון, מי שאלבומי המופת שלו, "עזרה בדרך" ו"ברזל ואבנים", נגעו בכל מי שהקשיב להם. משורר רוק חכם עם צליל משלו, שמעריץ את לו ריד אבל כל כך מקומי, עד שהיה לאחד ממנסחי העצב המוזיקלי של דור המילניום הישראלי.
לקריירה הזאת יש פנים שונות וקצוות שונים, כך שבחירת הרפרטואר לערב כזה היא לא פשוטה. לא דין אנרגיית הנעורים המתפרצת של ימי "איתו לנצח" כדין חרדת המוות של ימי "עזרה בדרך", ולמרות שבעברו כמה וכמה יצירות פולחניות, צריך לבחור בפינצטה ייצוג צנוע לכל אחת מהן. כך שלא פעם תהיתי לעצמי לאורך הערב, איך אפשר בלי "חרב דמוקלס" או "הכיתה שלנו" או "גיבור גיטרה" או אפילו "אחד מהטובים" של קרח 9, שירים פייבוריטים פרטיים. ככלל, תחילת הקריירה של רותם זכתה לייצוג סמלי בלבד. אבל עם יד על הלב, אלה צרות של עשירים. לא היה שיר מיותר בערב הזה, והבחירות מאחוריו הגיוניות: להדגיש את השלבים הבשלים והשלמים יותר שרותם אחראי להם בלעדית, מה גם שהתקופה הכריעה: אלה לא זמנים בשביל "איתו לנצח", והמחלקה העצובה, הדומיננטית ממילא ברפרטואר, הכתיבה את הדרך.
האנרגיה המדכדכת של ישראל 2024 נכחה בחלל, ולרותם לקח זמן להתניע ולהשתחרר מכובד הזמן ולהנות באמת. בין כל השירים המתבקשים, כמו "עולה ויורד" ו"ברזל ואבנים" ו"נשורת" ו"שיר מהקומה התשיעית" ו"קראת לי קין" בעיבוד איטי ומייאש מהמקובל, בדרך סייעה לו גלריה מרשימה ומדויקת של אורחים: רונה קינן ושלומי שבן - שהם לא רק בני אותו מחזור של רותם ברוק הישראלי אלא ממש שותפיו לסגנון, לדרך ולקהל כראש החץ של הכותבים-יוצרים של הרוק הישראלי האינטלקטואלי של זמנם; ושי צברי, שמה יש לומר: כל פעם שהוא פותח את הפה יוצא משם פלא. עם קינן הוא שר בדואט את "קול פנימי" ("המרחקים ילכו איתנו תמיד") ואת "עיניים זרות" שתמיד מפיל, ועם שבן את "הומור" המריר והמשותף לשניהם ואת "מוכן לאהבה" האופטימי יותר. עם צברי הוא שר, באחד השיאים של הערב, את "לפני תהום" שהוקדש לדורון היבשר, הסאונדמן של הבארבי שהלך לעולמו אתמול, את "כוכבים" שכתב עבורו ואת "לווי אותי", ברגע נדיר יחסית של רוקנרול סוחף וקצבי.
עם כל הכבוד לכל הרגעים היפים האלה, אני אזכור את ההופעה הזאת בגלל רגע אחד אחר, גם הוא - מן הסתם קשור עמוקות למה שקורה מחוץ לאולם. בשורה הראשונה הוצב כיסא צהוב וריק, כדי להוכיח את כל מי שלא נמצא כאן כרגע - החטופים בשבי. רותם הקדיש להם את השיר הכואב ביותר ברפרטואר שלו: "כולם מדברים על הילד". זה שיר על אבל, על מה שנאמר ולא נאמר בתוכו, על השקט שסביב לפצע ועל הרעש שצועק את ההיעדר. על איך הכול, כל מה שנמצא, מצביע על מה שלא נמצא. וכשרותם שר את זה, כל המסכות נפלו, והדמעות זלגו מעצמן.
רותם עוד עלה אחר כך להדרן בשביל שיר המפתח "עזרה בדרך" עם איתמר רוטשילד ויואב שושני, שתמיד מרגיש רלוונטי ועכשיו במיוחד, את "אנא אנא אנא" של לאונרד כהן עם כל החברים והאורחים, שהוקדש גם הוא לקריאה להחזיר את כולם, ואת "חום אנושי" מתחילת הדרך שסיים את הערב הקריר הזה. בהתחשב בגשם שהתחיל לטפטף אחר כך בחוץ, זה היה רק הולם.