קראו את הפרק הראשון מתוך "האחים הותורן", הרביעי בסדרת "מורשת הותורן"

מהר יותר. גרייסון הותורן היה כולו כוח ושליטה. הטכניקה שלו היתה מושלמת. הוא כבר שיכלל לכדי שלמות את היכולת לחזות את צעדי היריב, להרגיש כל מכה, לתעל את תנופת הגוף אל כל חסימה, אל כל מתקפה.
אבל תמיד אפשר להיות מהיר יותר.
אחרי שעבר על רצף הפעולות בפעם העשירית, הוא נעצר והזיעה נטפה על חזהו החשוף. הוא הקפיד על נשימות ארוכות ומדודות כשכרע מול מה שנשאר מבית העץ של ילדותם, פתח את הצרור וסקר את האפשרויות: שלושה פגיונות, שניים מהם עם ניצבים מעוטרים ואחד פשוט וחלק. גרייסון הרים את הפגיון השלישי.
כשהסכין בידו, גרייסון הזדקף, זרועותיו לצדי הגוף. ראשו צלול. גופו חופשי ממתח. התחל. היו סגנונות רבים לקרבות סכינים, ובשנה שבה מלאו לו שלוש־עשרה הוא למד את כולם. נכדיו של המיליארדר טוביאס הותורן מעולם לא סתם למדו דברים, כמובן. ברגע שבחרו תחום להתמקד בו, היה מצופה מהם לחיות אותו, לנשום אותו, לשלוט בו.

וזה מה שגרייסון למד באותה שנה: היציבה היא הכול. לא מזיזים את הסכין. זזים, והסכין זזה. מהר יותר. מהר יותר. ההרגשה היתה חייבת להיות טבעית. הכול היה חייב להיות טבעי. ברגע שהשרירים מתכווצים, ברגע שמפסיקים לנשום, ברגע שמאבדים את היציבה במקום לזרום מתנועה לתנועה, מפסידים.
ובני משפחת הותורן לא מפסידים.
"כשאמרתי לך לאמץ תחביב, לא התכוונתי לזה."
גרייסון התעלם מנוכחותו של זנדר עד שהשלים את הרצף — וזרק את הפגיון בדיוק מוחלט על ענף שהיה תלוי במרחק שני מטרים משם. "לבני משפחת הותורן אין תחביבים," אמר לאחיו הקטן והלך לשלוף בחזרה את הסכין. "יש לנו מיומנויות. תחומי התמחות."
"כל דבר ששווה לעשות, שווה לעשות טוב," ציטט זנדר והניע את הגבות — אחת מהן רק התחילה לצמוח בחזרה אחרי ניסוי שהשתבש. "וכל דבר שעשוי טוב אפשר לעשות טוב יותר."
למה שבן משפחת הותורן יתפשר על טוב יותר, לחש קול עמוק בראשו של גרייסון, אם הוא יכול להיות הכי טוב?
גרייסון סגר את כף ידו סביב ניצב הפגיון ומשך אותו. "אני צריך לחזור לעבודה."
"אתה בן אדם אובססיבי," הכריז זנדר.
גרייסון השיב את הפגיון לנדנו, גילגל בחזרה את הצרור וקשר אותו. "יש לי עשרים ושמונה מיליארד סיבות להיות אובססיבי."
אייברי הציבה לעצמה משימה בלתי אפשרית — וגם להם. חמש שנים לחלק יותר מעשרים ושמונה מיליארד דולר. זה היה רוב ההון של משפחת הותורן. לאורך שבעת החודשים האחרונים הם רק הרכיבו את מועצת המנהלים ואת הוועדה המייעצת של הקרן.
"יש לנו עוד חמישה חודשים למצוא למה להקדיש את שלושת המיליארדים הראשונים," ציין גרייסון ביובש, "והבטחתי לאייברי שאני אהיה איתה לאורך כל הדרך."
הבטחות היו חשובות לגרייסון הותורן — וגם אייברי קיילי גרמבס. הנערה שירשה את ההון של סבא שלהם. הזרה שנהייתה אחת מהם.
"בתור מישהו שיש לו חברים, בת זוג וצבא קטן של רובוטים, אני מרשה לעצמי להגיד שאתה צריך קצת יותר איזון בחיים," העיר זנדר. "תחביב אמיתי? זמן להירגע?"
גרייסון נעץ בו מבט. "רשמת לפחות שלושה פטנטים מאז שהחופש הגדול התחיל לפני חודש, זן."
זנדר משף בכתפיו. "אלה פטנטים לשעות הפנאי."
גרייסון פלט נחרת צחוק ואז אמד את זנדר במבטו. "מה שלום אייזיאה באמת?" שאל בקול עדין.
בילדותם, האחים הותורן לא ידעו מי האבות שלהם — עד שגרייסון גילה שאבא שלו הוא שפילד גרייסון. אבא של נאש היה גבר בשם ג'ייק נאש. ואבא של זנדר היה אייזיאה אלכסנדר. מכל שלושת הגברים, רק אייזיאה היה ראוי לתואר אבא. הוא וזנדר רשמו את ה"פטנטים לשעות הפנאי" הללו יחד.
"אנחנו אמורים לדבר עליך," התעקש זנדר.
"אני צריך לחזור לעבודה," ענה גרייסון בנימה שתמיד העמידה במקומם אנשים שאינם האחים שלו. "ולמרות מה שאייברי וג'יימסון חושבים, אני לא צריך בייביסיטר."
"אתה לא צריך בייביסיטר," הסכים זנדר בעליצות, "ואני בהחלט לא כותב ספר בשם 'המדריך לטיפול באחיך הרגזן בן העשרים'."
עיניו של גרייסון הצטמצמו לשני חרכים.
"הסר דאגה מלבך," אמר זנדר בחגיגיות, "אין בו תמונות."
לפני שגרייסון הספיק לחשוב על תגובה הולמת, הטלפון שלו ציפצף. הוא הניח שאלה הנתונים שביקש לקבל והרים את הטלפון, אבל גילה הודעה מנאש. הוא הסתכל שוב על זנדר וידע מיד שגם אחיו הצעיר ביותר קיבל את אותה הודעה.
גרייסון הוא שהקריא את המסר הגורלי בקול רם: "911."

שאגת המפלים. רסס המים באוויר. התחושה של גבה של אייברי כנגד חזית גופו. ג'יימסון וינצ'סטר הותורן היה רעב — לזה, אליה, לכל דבר ודבר, לעוד מהכול.
מפלי איגואסו היו מערכת המפלים הגדולה בעולם. הטיילת שעליה עמדו הובילה אותם לקצה תהום שלא תיאמן. כשבהה במפלים, ג'יימסון חש במשיכה של עוד. הוא בחן את המעקה. "רוצה לאתגר אותי?" הוא מילמל אל ראשה של אייברי.
היא שלחה את ידה לאחור ונגעה לו בלסת. "ממש לא."
שפתיו של ג'יימסון התעקלו בחיוך מתגרה וממזרי. "את כנראה צודקת, יורשת."
היא הטתה את ראשה הצדה והסתכלה בעיניו. "כנראה?"
ג'יימסון החזיר את מבטו אל המפלים. בלתי ניתנים לעצירה. מחוץ לתחום. קטלניים. "כנראה."

הם לנו בווילה שהיתה בנויה על כלונסאות ומוקפת בג'ונגל. לא היה אף אחד במרחק קילומטרים פרט לשניהם, למערך האבטחה של אייברי וליגוארים שנהמו במרחק.
ג'יימסון הרגיש את אייברי מתקרבת לפני ששמע אותה.
"עץ או פאלי." היא נשענה על המעקה ושלפה מטבע בצבעי ארד וכסף. קווצות של שערה החום השתרבבו מהקוקו שלה, וחולצתה ארוכת השרוולים עדיין היתה לחה מרסס המפלים.
הוא שלח את ידו ומשך את גומיית השיער שלה בעדינות כלפי מטה עד שהסיר אותה. הטלת המטבע היתה הזמנה. אתגר. אתה מנשק אותי, או שאני מנשקת אותך. "המחלקת מחליטה, יורשת."
"אם אני המחלקת..." אייברי הניחה את כף ידה על החזה שלו ועיניה התגרו בו לעשות משהו בנוגע לחולצתה הרטובה. "נצטרך קלפים."
הדברים שיכולנו לעשות, חשב ג'יימסון, עם חפיסת קלפים. אבל לפני שהספיק לעבור על כמה מהאפשרויות היותר נועזות שעלו בראשו, הטלפון הלווייני ציפצף. רק חמישה אנשים ידעו את המספר: האחים שלו, ואחותה ועורכת הדין של אייברי. ג'יימסון נאנק.
ההודעה היתה מנאש. תשע שניות לאחר מכן, כשהטלפון הלווייני צילצל, ג'יימסון ענה. "תזמון מושלם, כמו תמיד, גריי."
"אני מניח שההודעה של נאש הגיעה אליכם."
"קיבלנו את הזימון," אישר ג'יימסון. "אתה מתכנן להבריז שוב?"
לכל אחד מהאחים לבית הותורן היתה זכות ל־911 אחד בשנה. המשמעות לא היתה מקרה חירום, אלא אני רוצה את כולכם כאן, אבל אם אחד האחים שלח את המסר, האחרים באו בלי לשאול שאלות. להתעלמות מזימון כזה היו... השלכות.
"אם תגיד מילה אחת על מכנסי עור," סינן גרייסון. "אני נשבע לך שאני..."
"אמרת מכנסי עור?" ג'יימסון נהנה מזה הרבה יותר מדי. "אתה קטוע, גריי. אתה מבקש שאני אשלח לך תמונה של מכנסי העור הצמודים בטירוף שהיית צריך ללבוש בפעם האחת והיחידה שהתעלמת מ־911?"
"שלא תעז לשלוח לי תמונה —"
"סרטון?" שאל ג'יימסון בקול רם. "אתה רוצה סרטון שלך עושה קריוקי במכנסי העור?"
אייברי חטפה את הטלפון מידיו. היא ידעה בדיוק כמו ג'יימסון שאף אחד לא יתעלם מהזימון של נאש, והיה לה הרגל מגונה לא לענות את האחים שלו.
"זאת אני, גרייסון." אייברי בחנה את ההודעה של נאש בעצמה. "נתראה בלונדון."

"האחים הותורן" ("מורשת הותורן 4") / ג'ניפר לין ברנס. מאנגלית: ענבל מלכה. ידיעות ספרים. 416 עמודים.