וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דקה אחר דקה: כך נראית קריסת האנושות. וזה קשה מאוד לצפייה

עודכן לאחרונה: 24.2.2024 / 15:06

"20 ימים במריופול" יזכה כנראה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ובצדק: זהו דיוקן גרפי ומדמם של עיר שמוחרבת ללא רחמים בפלישה הרוסית לאוקראינה, שבה בעת גם מהרהר על חשיבות התיעוד בעידן של פוסט-אמת, תעמולה צינית ואדישות. את המראות האלה ייקח לי הרבה זמן לשכוח

בווידאו: תיעוד מלווין של הנזק בעיר מריופול/צילום: רויטרס
הציון: חמישה כוכבים. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
הציון: חמישה כוכבים/מערכת וואלה!, עיבוד תמונה

סוף פברואר 2022. רוסיה פולשת לאוקראינה, וכוחותיה שואפים להשתלט על עיר הנמל התעשייתית מריופול. כתב סוכנות אי-פי במדינה מסטיסלב צ'רנוב והצלם יבגני מלולטקה מחליטים לנסוע לשם כדי לספר את הסיפור של העיר. הם לא האמינו שהעיר תותקף בכזאת עוצמה ובכזאת אכזריות, ושתוך שבועות בודדים היא תוחרב, תושביה יימלטו על נפשם, ורבים מהם יירצחו. התהליך הזה התרחש במהירות מול עיניהם, עד שביום ה-20 הם מצליחים להימלט עם התיעוד מהעיר הנצורה.

המסע שלהם מתועד בסרט "20 ימים במריופול", הפייבוריט במירוץ לאוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. השם הפשוט והישיר של הסרט הולם את סגנונו, המבוסס על תחושה שלא צריך להעצים את מה שממילא נורא כל כך. ב-20 הימים האלה הם מתלווים לאזרחים שמתחבאים במקלט, לאנשים שנודדים אחרי שביתם נהרס, לרחוב שהופך לשדה קרב, למחלקת יולדות בבית חולים מופצץ, לחדר מיון שמנסה לשווא להציל חולים, להטמנת גופות בקבר אחים. הם מתארים את ההרס, הביזה, השכול, חוסר האונים, החרדה, הרגעים הנוראים מכל.

הנה רגע קטן, לא אחד הנוראים מכל: פגישה עם מאשה, בעלת חנות קוסמטיקה. הבית שלה נחרב, ומכוניתה נשרפה. עכשיו, בעיר נצורה שכל מי שיכול היה נמלט ממנה, מנסים לבזוז לה את המוצרים מהחנות. בזמנים כל כך מכוערים, הגניבה מחנות הקוסמטיקה היא סמל למציאות שלא יכול להתקיים בה שום דבר יפה. "העיר כל כך השתנתה, כל כך מהר", אומר צ'רנוב. "אחד הרופאים בבית החולים אמר לי שהמלחמה היא כמו רנטגן: כל מה שבתוך בני האדם מתגלה. אנשים טובים נעשים טובים יותר. הרעים - רעים יותר".

מתוך "20 ימים במריופול". באדיבות HOT8,
מתוך "20 ימים במריופול"/באדיבות HOT8

מלחמה היא המצב האנושי הגרוע ביותר, שהופך על הראש כל היגיון. "20 ימים במריופול" מדגים זאת היטב מבלי לטרוח להיכנס לתיאורים צבאיים או לגיאו-פוליטיקה מכל סוג שהוא, תוך התמקדות בלעדית בחברה האזרחית של המקום ובקרב חסר הסיכוי שלה לשמור על עצמה. זהו דיוקן של עיר בקריסה, של חברה בקריסה, ושל אנושות בקריסה. דקה אחר דקה. בבת אחת. בקלות מצמיתה. כל מה שצריך זה כמה ימים של הפצצות כדי להחריב כל דבר יציב בחיינו. והכול ב-HD, בזמן אמת. איזה גיהנום.

המצלמה מתעדת הכול, גם רגעים גרפיים בלתי נסבלים. אישה בהריון מובלת לבית חולים אחרי הפצצה. היא והעובר שלה לא ישרדו. איליה בן ה-16 נהרג בהפצצה כששיחק כדורגל. אביו מייבב מעל גופתו. קיריל, פעוט בן שנה וחצי, נפגע בראשו ומת על שולחן הניתוחים. אמה של אנג'לינה בת ה-4 מתחננת לרופאים שיצילו אותה. הם לא מצליחים. הרופא מדבר בכעס למצלמה: "תראו לפוטין הבן זונה את העיניים של הילדה הזאת, את הרופאים פה בוכים". כולם בוכים בחדר. כולם בוכים במסדרון. גם כאן בבית, מרחק של שנתיים ואלפי קילומטרים. עובד עירייה שנאלץ לקבור יחד את כל הגופות האלה בבור אחד גדול מסכם בפשטות: "אני לא יודע מי אשם ומי התחיל אבל שילכו כולם לעזאזל".

עשן מיתמר מעל מריופול. צ'רנוב מספר בסוף כל יום על המחשבות שלו. קולו שלו עצוב, מרוקן מאנרגיה, זעם או בכי. הוא אחד העיתונאים האחרונים שנותרו בעיר, ומה שהוא מצלם מגיע לכל העולם, בתקווה שמישהו יראה מה קרה בעיר האומללה. "שלחנו את כל התמונות והסרטונים. הערה לעורכים: תוכן גרפי", הוא אומר. "זה כואב, זה כואב לצפייה, אבל זה חייב להיות כואב לצפייה".

מתוך "20 ימים במריופול". באדיבות HOT8,
מתוך "20 ימים במריופול"/באדיבות HOT8

זהו צידו השני של הדוקו, מה שהופך אותו מעבודת מגזין מקצוענית ליצירת מופת עם איכויות פיוטיות ואוניברסליות: ההרהור על התפקיד האמיץ וכפוי-טובה של התיעוד בעידן של פוסט-אמת, על האחריות של העיתונאי ורגשות האשם של מי שניצל, על הגבול הדק שבינו לבין מה שהוא מצלם, ועל ההתעקשות להסריט את הזוועה.

"20 ימים במריופול" הוא מצד אחד מסמך תעודה קריטי, קרב עיקש ואבוד כדי לספר את האמת על מה שהתרחש בעיר הנצורה, ובה בעת גם מבט מפוכח על מגבלות ההשפעה של עיתונות, אמיצה ככל שתהיה, כשמנגד מכונה של שקרים ומציאות אלטרנטיבית פועלת באופן אינטנסיבי הרבה יותר כדי למחוק ולטשטש את אותו המעשה ממש, פועלת כדי לקעקע את האמינות של המדווחים. במציאות הזאת, ומול אדישות העולם, להוציא את האמת לאור זו משימה כמעט בלתי אפשרית, ובעיקר סיזיפית.

כך צ'רנוב מתאר איך לילה שלם ניסה למצוא חיבור כדי לשלוח את התיעוד, אבל נכשל שוב ושוב להשיג אינטרנט - ועצם הוצאת התיעוד הופכת למשימת גרילה. "אני חושב על כל מה שהמדינה הזאת עברה בשמונה השנים האחרונות, כל מה שצילמתי", הוא מהרהר, "אנחנו ממשיכים לצלם והמצב נשאר זהה. אפילו מחריף. התעמולה מעוותת הכול". בפעם אחרת, כשהמצלמה עדה להרס לנפגעים בהפצצת בית החולים ליולדות, אומר לו שוטר מקומי שהתיעוד של הקטסטרופה יכול לשנות את מהלך המלחמה, אבל צ'רנוב סקפטי. "ראינו כל כך הרבה מתים, ילדים מתים. איך עוד מוות יכול לשנות משהו?".

עוד בוואלה!

הלב האדום של איתן גרין

לכתבה המלאה
מתוך "20 ימים במריופול". באדיבות HOT8,
מתוך "20 ימים במריופול"/באדיבות HOT8

קשה כשצופים בסרט שלא לחשוב על השנה שעוברת על האזור שלנו. על הזוועה הלא-אנושית, על החורבן, על הדיס-אינפורמציה והתעמולה השקרית, על המחיר המתמשך שהמלחמה גובה מאיתנו כחברה. ברקע שלנו, הצפייה בסרט טריגרית, קשה מאוד, אבל גם קל לנו, אומללים שכמותנו ולמודי תיעוד בזמן אמת של קטסטרופה, להזדהות עם הדילמות שהוא מעלה.

על סיפו של קבר האחים, בסצינה שמזכירה כמה מהרגעים הכי איומים בתולדות האנושות, צ'רנוב נשמע אומר: "המוח שלי מאוד ירצה לשכוח את כל זה, אבל המצלמה לא תאפשר את זה". אני יודע שלי ייקח הרבה זמן לשכוח את המראות האלה. אסור לשכוח. כשנשכח את מריופול, תיסלל הדרך לשפל האנושי הבא.

seperator

הסרט "20 ימים במריופול" עלה השבוע ב-HOT8 וזמין ללקוחות החברה.

למי שמעוניין לצפות בסרט על מסך גדול, מועדון הקולנוע "Created in Ukraine" מארגן הקרנות מיוחדות ברחבי הארץ. בין היתר, הוא יוקרן ביום שני הקרוב בהוט סינמה בקריות, באירוע שיכלול גם שיחה עם אירינה פוליושקינה, תושבת מריופול שהייתה עדה לאירועים (ניתן לרכוש כרטיסים כאן), וביום חמישי הקרוב בסינמטק חולון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully