קראו את הפרק הראשון מתוך "רוחות הזעם" מאת אלכס מיכאלידס

אף פעם אל תפתח ספר במזג האוויר.
מי היה זה שאמר את זה? אני לא זוכר — איזה סופר מפורסם, אני מניח.
מי שזה לא יהיה, הוא צדק. מזג אוויר זה משעמם. אף אחד לא רוצה לקרוא על מזג אוויר, במיוחד באנגליה, שבה יש לנו כל כך הרבה ממנו. אנשים רוצים לקרוא על אנשים — ומניסיוני, הם בדרך כלל מדלגים על פסקאות תיאוּריות.
זאת עצה טובה להימנע ממזג האוויר — שעכשיו אני מסתכן ומתעלם ממנה. היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל, אני מקווה. אל דאגה, הסיפור שלי לא מתרחש באנגליה, לכן אני לא מדבר כאן על גשם. אני מציב את הגבול בגשם — אף ספר לא צריך להתחיל בגשם, אף פעם. ללא יוצא מן הכלל.
אני מדבר על רוחות. הרוחות שמסתחררות סביב האיים היווניים. רוחות יווניות פראיות, בלתי צפויות. רוחות שמטריפות אותך.
הרוח היתה עזה באותו ערב — ערב הרצח. היא היתה אכזרית, זועמת — מתרסקת בין העצים, מסתערת לאורך השבילים, שורקת, מייללת, לוכדת כל צליל אחר ודוהרת איתו קדימה.
ליאו היה בחוץ כששמע את היריות. הוא היה על ידיו וברכיו, מאחורי הבית, הקיא בגינת הירק. הוא לא היה שיכור, רק מסומם. (מֵיאָה קוּלפָּה, אני חושש. הוא אף פעם לא עישן מריחואנה קודם לכן; כנראה לא הייתי צריך לתת לו.) לאחר ניסיון ראשוני חצי נלהב — שככל הנראה כלל חיזיון על־טבעי — הוא נתקף בחילה והתחיל להקיא.
בדיוק אז הרוח תפסה מהירות לכיוון שלו — מטיחה את הצליל היישר אליו: באנג, באנג, באנג. שלוש יריות, ברצף מהיר.
ליאו התרומם. יציב ככל יכולתו, הוא פילס את דרכו בסופה, לכיוון היריות — הרחק מהבית, לאורך השביל, דרך מטע הזיתים ולעבר החורבה.
ושם, בשטח קירח, שרועה על הקרקע... היתה גופה.
הגופה שכבה בשלולית דם שהלכה וגדלה, מוקפת בחצי עיגול של עמודי שיש הרוסים, שהטילו עליה צל חלקי. ליאו התקרב אליה בזהירות, הציץ בפניה. ואז הוא התנדנד לאחור, הבעתו מעוותת מאימה — ופתח את פיו כדי לצעוק.
באותו רגע הגעתי, ביחד עם האחרים — בדיוק בזמן לשמוע את תחילת היללה של ליאו, לפני שהרוח חטפה את הקול משפתיו וברחה איתו, נעלמה בחשיכה.
כולנו עמדנו שנייה אחת מבלי לזוז, בדממה. זה היה רגע מזעזע, מפחיד — כמו רגע השיא בטרגדיה יוונית.
אבל הטרגדיה לא הסתיימה שם.
היא רק התחילה.

זה הסיפור העצוב ביותר ששמעתי אי־פעם.

— פורד מדוקס פורד, "החייל הטוב"

זהו סיפור על רצח.
ואולי זה לא לגמרי נכון. במהותו, זהו סיפור אהבה, לא? סיפור אהבה מהסוג העצוב ביותר — על סופה של אהבה, מותה של אהבה.
אז אני מניח שצדקתי בפעם הראשונה.
אולי אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור הזה. קרוב לוודאי שקראתם עליו בזמנו — הצהובונים אהבו אותו, אם אתם זוכרים:
"אי הרצח" היתה כותרת פופולרית. זה לא מפתיע בעצם, מפני שהיא הכילה את כל המרכיבים המושלמים בשביל סנסציה עיתונאית: כוכבת קולנוע לשעבר מתבודדת; אי יווני פרטי שהרוח ניתקה אותו... ורצח, כמובן.
הרבה זבל נכתב על אודות אותו ערב. כל מיני תיאוריות פרועות ולא מדויקות לגבי מה קרה או לא קרה. אני נמנעתי מכל זה. לא עניין אותי לקרוא ספקולציות המבוססות על מידע שגוי בקשר למה שקרה באי.
ידעתי מה קרה. הייתי שם.
מי אני? ובכן, אני המספר של הסיפור הזה — ואני גם דמות בו.
היינו שבעה, בסך הכול, לכודים באי.
אחד מאיתנו היה רוצח.
אבל לפני שאתם מתחילים להמר מי מאיתנו עשה את זה, אני מרגיש שמחובתי ליידע אתכם שלא מדובר כאן בסוג סיפור של "מי עשה את זה". הודות לאגתה כריסטי, כולנו יודעים כיצד אמור סיפור כזה להתפתח: פשע מסתורי, לאחריו חקירה עקשנית, פתרון גאוני — ואז, אם יש לכם מזל, פיתול בעלילה. אבל כאן מדובר בסיפור אמיתי, לא ביצירה דמיונית. הוא על אנשים אמיתיים, במקום אמיתי. אם בכלל מגדירים, אז זה "למה הוא עשה את זה" — חקר דמות, בחינה של מי אנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.
להלן הניסיון הכן והגלוי לבנות מחדש את אירועי אותו לילה נוראי — הרצח עצמו, וכל מה שהוביל אליו. אני מתחייב להציג בפניכם את האמת הפשוטה והכנה — עד כמה שאני יכול להתקרב אליה. כל מה שעשינו, אמרנו וחשבנו. אבל איך? אני שומע אתכם שואלים. איך זה ייתכן? איך ייתכן שאני יודע את הכול? לא רק כל פעולה שנעשתה, כל מה שנאמר ונעשה — אלא את כל מה שלא נעשה, לא נאמר, את כל המחשבות של האחרים?
לרוב, אני סומך על השיחות שהיו לנו, לפני הרצח ואחריו — לאלה ששרדו, זאת אומרת. באשר לדמות המת, אני בטוח שתעניקו לי חירות אמנותית בכל הנוגע לחיים הפנימיים שלה. לאור העובדה שבמקצועי אני מחזאי, יש לי יותר כישורים מאשר לרוב האנשים בשביל התפקיד המיוחד הזה.
התיאור מבוסס גם על ההערות שלי — שנכתבו הן לפני והן אחרי הרצח. הרשו לי להסביר בקצרה. מזה כמה שנים אני נוהג לכתוב במחברות. לא הייתי קורא להן יומנים, הן לא עד כדי כך מסודרות. סתם תיעוד של מחשבות, רעיונות, חלומות, פיסות של שיחה ששמעתי, הבחנות שלי על העולם. המחברות עצמן כלל לא מהודרות, סתם מחברות בכריכה שחורה. המחברת הרלוונטית מאותה שנה פתוחה עכשיו לצדי — ואין ספק שאקרא בה כשנתקדם.
אני מדגיש את כל זה, כדי שאם בנקודה מסוימת בסיפור אני אטעה אתכם, תבינו שזה נעשה במקרה, לא משהו שתוכנן מראש — מפני שאני מסיט את האירועים יותר מדי ובצורה מגושמת מנקודת המבט שלי. סיכון מקצועי, אולי, כשמישהו מספר סיפור שבמקרה הוא גם ממלא בו תפקיד שולי.
למרות זאת, אעשה כמיטב יכולתי לא לחטוף את הסיפור לעתים קרובות מדי. ועם זאת, אני מקווה שתאפשרו לי לסטות פה ושם. ולפני שאתם מאשימים אותי שאני מספר את הסיפור בדרך פתלתלה, הרשו לי להזכיר לכם שמדובר בסיפור אמיתי — וכך אנחנו מתַקשרים בחיים האמיתיים, לא? אנחנו לא מוסרים את הדברים בצורה מאורגנת: אנחנו קופצים קדימה ואחורה בזמן; מאטים ומרחיבים רגעים מסוימים; עוברים במהירות על האחרים, עורכים תוך כדי דיבור, מקטינים פגמים ומגדילים יתרונות. כולנו המספרים הלא מהימנים של חיינו.
מצחיק, אני מרגיש שאני ואתם צריכים לשבת עכשיו ביחד על כיסאות בר, כשאני מספר לכם את הסיפור הזה — כמו חברים ותיקים ששותים בבר.
זהו סיפור לכל מי שאהב פעם, אני אומר, ומחליק משקאות לעברכם — משקה גדול, תהיו זקוקים לו — כשאתם מתרווחים ואני מתחיל.
אני מבקש מכם לא להפסיק אותי יותר מדי, לפחות לא בהתחלה. יהיה שפע של הזדמנויות להתווכח לאחר מכן. בינתיים, אני מבקש בנימוס שתקשיבו לי — כפי שהייתם משביעים את רצונו של חבר טוב עם אנקדוטה ארוכה.
הגיע הזמן לפגוש את כל מי שלוהקו לתפקידי החשודים — לפי סדר החשיבות. ולכן, אני חייב, לרגע, לצאת מהבמה. אני אשוטט מאחורי הקלעים ואמתין לסימן שלי להיכנס.
הבה נתחיל — כפי שראוי לנו לעשות — עם הכוכבת.
הבה נתחיל עם לָנָה.

"רוחות הזעם" / אלכס מיכאלידס. מאנגלית: רחל פן. 312 עמודים. פן הוצאה לאור.