ג'פרי רייט הוא אחד השחקנים האמריקאים הכי מוערכים ועסוקים בארבעת העשורים האחרונים. איפה הוא שיחק? איפה לא! בהצגות כמו "מלאכים באמריקה" ובעיבוד הטלוויזיוני שלה, אבל גם בלהיטים כמו "משחקי הרעב", סרטי ג'יימס בונד והגלגול האחרון של "באטמן". ראינו אותו גם מגלם את האמן ז'אן-מישל בסקיאט בסרט על אודותיו, מופיע בסדרות "אימפריית הפשע" ו"ווסטוורלד" ולאחרונה הוא גם הצטרף לחבורה הקבועה של ווס אנדרסון והשתתף ב"הכרוניקה הצרפתית" ו"אסטרואיד סיטי".
אך רק עכשיו, אחרי קריירה כל כך ארוכה, רייט קיבל מועמדות ראשונה לאוסקר. זה קרה בזכות "מעשייה אמריקאית" ("American Fiction") בכיכובו, שמועמד גם בארבע קטגוריות נוספות, כולל הסרט, ונחשב פייבוריט לזכות בקטגוריית התסריט המעובד הטוב ביותר. הפיק אותו הישראלי-אמריקאי רם ברגמן וכתב וביים אותו קורד ג'פרסון, שזה הסרט הארוך הראשון שלו.
"אולי זה נשמע יהיר, אבל כשאני קורא תסריט והוא מעניין אותי - אני תמיד חושב שהוא יעניין גם את הקהל", אומר רייט בריאיון לוואלה! תרבות, במהלכו הוא מתגלה כאדם אדיב, נדיב ולא יהיר בכלל. "האם שיערתי שהסרט יזכה לכזו תהודה? האמת שבמידה מסוימת, כן. עוד לפני שסרט כלשהו מגיע לקהל הרחב, אתה יכול לראות את התגובה של הצוות שעובד עליו, ובמקרה של 'מעשייה אמריקאית' הם הגיבו בצורה מעודדת בזמן הצילומים. זה לא שהם עמדו ומחאו כפיים, אבל ההתלהבות שלהם היתה ניכרת, וכך הבנתי שזה הולך להיות סרט מוצלח ומצליח".
הסרט אכן מוצלח - מבריק, סוחף ומשעשע. כמובן, גם תצוגת המשחק של רייט מצוינת. הוא מגלם את את תלוניוס "מונק" אליסון, מרצה לא אהוד, שגם הרומנים שהוא כותב לא ממש מוצאים קהל. הצצה ברשימות רבי-המכר ובשמות הזוכים בפרסים ספרותיים מבהירים לו מה הממסד והקהל מצפים ממנו כגבר שחור: לכתוב ספרים "מחוספסים" בשפת רחוב, עמוסי סטריאוטיפים וקלישאות, למשל דמויות של פושעים שחורים. הוא מתחזה לאחד כזה, ושולח להוצאות הספרים ספר שכתב על פי "חוויותיו" בעולם הפשע.
הספר נכתב כבדיחה, אבל העולם נופל בפח, והעסק יוצא משליטה. הרומן הופך לשיחת היום, מפיק הוליוודי רוכש את זכויות ההסרטה שלו, ומצחיק מכל: מונק מוזמן לכהן בחבר שופטים של פרס ספרותי חשוב אך ורק בשל צבע עורו, ונדרש בין השאר לשפוט את הספר המגוחך שלו עצמו, שכמובן הופך לפייבוריט לזכייה.
בחבר השופטים, מונק מוצא עצמו מול סינטרה, בגילומה של איסה ריי המצוינת. מדובר בסופרת השחורה שפיצחה את השיטה וכותבת את סוג הספרים המצליחים שמונק מבקש לבוז להם, אבל היא שלמה עם ההחלטות שלה, גם אם לא זחוחה לגביהן. השניים מנהלים דיאלוג: היא חושבת שצריך לתת לקהל את מה שהוא רוצה, והוא כמובן חושב ההפך מכך.
"הסצינה הזו היא אולי הרגע הכי משמעותי בסרט", אומר רייט כשאני שואל אותו עליה. "יש פה תזה ואנטי-תזה, והאמת נמצאת איפשהו באמצע. אם תסתכל על הקריירה שלי, בטח שלא עשיתי דברים ש'נתנו לקהל את מה שהוא רוצה'. האם הקהל רצה את 'מלאכים באמריקה'? אולי רק חלק קטן מן הקהל. זו היתה יצירה עילאית, מלאת השראה, ולא עניין אותה מה שהיה קודם - היא באה ליצור משהו חדש. לפחות בתיאטרון, השותפים שלי ליצירה ואני מנסים לתפוס איזשהו מרחק מן הקהל. אנחנו לא רוצים ליישר איתו קו, אנחנו רוצים שיילך לקראתנו".
"מעשייה אמריקאית", "הכוורן" והביוגרפיות המוזיקליות הטובות בכל הזמנים: הפודקסט של ישי קיצ'לס ואבנר שביט
שיחקת בכמה משוברי הקופות הגדולים של השנים האחרונות. איך אתה משווה את העבודה עליהם לסרט הזה?
"צילמנו את 'מעשייה אמריקאית' בתקציב הקייטרינג של סרטי הבונד שעשיתי. התקציב היה קטן, אבל הסרט עוסק ברעיונות גדולים ורלוונטיים - גזע, זהות, ייצוג. אלה נושאים טעונים מאוד, אבל 'מעשייה אמריקאית' מאפשר לדון בהם בצורה כיפית. זה סרט מיזנתרופי, והוא לא מפלה אף אחד בשנאת האדם שלו. הוא שולח חיצים לכל עבר, גם כלפי לבנים וגם כלפי שחורים, ויש בו ביקורת עצמית בריאה. גם המשפחה של מונק מוסיפה לאוניברסליות של הסרט, כי זו משפחה משוגעת ואוהבת כמו כל משפחה. כמו שאחד מידידיי אמר לי, המשפחה בסרט שמה את ה-Fun ב-Dysfunction".
כמו הגיבור, גם רייט גדל בלי אבא. "גידלו אותי שתי נשים - אימא שלי, ואחותה", הוא מספר בשיחה, שמתקיימת בזום. "אימא חלתה בסרטן קצת לפני שקיבלתי את התסריט של 'מעשייה אמריקאית'. אני בן יחיד, אז טיפלתי בה, והיא מתה במהירות שהיממה את כולנו. יש לי ילדים בעצמי, ואז גם הגיעה הקורונה, וחווינו תקופה אינטנסיבית מאוד".
"אני מתחבר לגיבור בסרט בהרבה צורות, לטוב ולרע. זה אדם שמסתגר בקונכייה שלו, אולי לא בכוונה. אבא שלו התאבד, והיעדר האב נוכח מאוד אצלו - וגם אצלי, כי אבא שלי מת כשהייתי ילד. מונק לא הצליח ולא מצליח להתגבר על האובדן, וזה פוגע בו וגורם לו לפגוע באנשים. הוא פגום, אבל הוא מנסה לעבוד על זה - הוא מהורהר ומודע לעצמו, וזה דבר בריא. בעיקרון, הוא כותב את הספר בתור בדיחה, אבל בכל זאת יש בו דברים אישיים. זה לא מקרי שיש בספר הסאטירי סצינה של דיאלוג בין אב ובן".
איזה ספר שינה את חייך, ומה הספר האחרון שקראת?
"יש כמובן הרבה ספרים שהיו משמעותיים בחיי, אבל אתן כדוגמה אחד שבדיוק דיברתי עליו - 'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה. זה ספר שטילטל את עולמי ועדיין מטלטל, מסיבות שלא איכנס אליהן. לאחרונה אני קורא בהגותו של אריך פרום. הכתבים שלו אקטואליים להפליא ומסבירים את העלייה של מנהיגים טוטליטריים בימינו".
בין השאר, "מעשייה אמריקאית" מדבר על סוגיית הליהוק. מי אתה חושב שמתאים לגלם אותך בסרט על חייך?
"אני דמות מסוימת מאוד. במקרה של 'מעשייה אמריקאית', התסריטאי-במאי חשב עליי כבר כשקרא את הספר שהתבסס עליו, אבל זה לא קורה הרבה. לטוב ולרע, אין הרבה שחקנים שמתאימים לשחק אותי. יש שחקן צעיר אחד ומבטיח שאני חושב עליו, אבל אני לא אגיד את שמו כי אני לא רוצה להלחיץ אותו".
כל הסרט הוא סאטירה על עונת הפרסים. קצת אירוני שהוא בעצמו מועמד לכל כך הרבה פסלונים.
"נכון, יש פה אירוניה חזקה מאוד. יש הרבה דברים שהאנשים שמחליטים על פרסים היו רוצים להגיד אבל לא יכולים, והסרט אומר אותם בשבילם. הוא נותן רישיון לביקורת עצמית שאנחנו צריכים עכשיו".
זה סרט מחויך ומבודח, אבל סצינת הסיום שלו פסימית למדי, לא כך?
"מאז הקורונה השתכנעתי שאנחנו, המין האנושי, פשוט לא בנויים לשינוי. אנחנו חוזרים על אותן טעויות באופן מעגלי, כמעט דורי. אנחנו קוראים טקסטים עתיקים ומוצאים בהם משמעות כי אנחנו אותם אנשים. היכולת של המין האנושי להשתנות היא אוברייטד".
"בנימה אופטימית יותר, משהו כן משתנה בסוף הסרט - הפרספקטיבה של מונק. הוא למד משהו על עצמו ועל הטבע של העולם. זה חשוב ואפילו קריטי. להבין איך העולם עובד אולי לא יעזור לך לשנות אותו לחלוטין, אבל כן הכרחי כדי לשנות אותו ולו במעט, ושינוי קטן עדיף על כלום. צריך להיות פרגמטיים".