האחים ג'ואל ואית'ן כהן מרכיבים את אחד מן הצמדים המשובחים בתולדות הקולנוע העכשווי. הם פעלו יחדיו משנות השמונים ועד שלהי העשור הקודם, בו פירקו באופן זמני את השותפות שלהם, שהולידה קלאסיקות ענק עכשוויות כמו "פארגו", "ארץ קשוחה" ו"יהודי טוב".
מאחורי השותפות המשפחתית והיצירתית ביניהם מסתתרים עוד הרבה חיבורים משמעותיים שכאלה, למשל עם הצלם הקבוע והנפלא שלהם רוג'ר דיקינס. בחלק מהמקרים, גם אנשי הצוות האחרים קשורים אליהם משפחתית. השניים מרבים לעבוד עם השחקנית הנפלאה פרנסס מקדורמנד, שהיא במקרה גם זוגתו של ג'ואל. אית'ן, מצידו, בזוגיות עם טרישה קוק, עורכת שהשתתפה בעריכת רבים מן הסרטים של האחים.
כהן וקוק נשואים ויש להם ילדים משותפים, אבל היא מגדירה עצמה כלסבית, ולשניהם יש פרטנריות מחוץ לנישואים. אנחנו מספרים על הסידור הזה לא בשביל הרכילות העסיסית, אלא כי הוא רלוונטי ליצירה השניים חתומים כעת על סרט חדש בשם "סעי בובה", שבאנגלית נקרא "Drive-Away Dolls" והשם המקורי שלו היה "Drive-Away Dykes", כיוון שהגיבורות שלו הן לסביות והזהות המינית שלהן היא חלק מרכזי מן העלילה.
קוק וכהן כתבו את התסריט יחד. רשמית, רק הוא חתום כבמאי, אבל בראיונות הם סיפרו שלמעשה תהליך היצירה היה משותף לחלוטין. כיוון שלמרבה הצער, מתברר ש"סעי בובה" הוא אחד הסרטים האיומים של השנה, המשמעות היא שיש פה שני אשמים, ולא רק אשם אחד.
השניים התחילו לעבוד על הפרויקט בסוף שנות התשעים, והוא מתרחש ב-1999. מרגרט קוואלי מגלמת צעירה עם מבטא טקסני שמתגוררת בפנסילבניה ונוסעת לפלורידה. שותפתה להרפתקה היא מריאן, בגילומה של ג'רלדין ויסוואנת'יאן, צעירה שלא קיימה יחסי מין כבר כמה שנים ומעדיפה להשקיע את זמנה בקריאת ספרים של הנרי ג'יימס, אך המסע עם חברתה ההיפר-אקטיבית יעורר בה מחדש את היצר המיני, ועוד איך.
כדי לממן את הנסיעה, השתיים מתנדבות להעביר רכב מסוכנות השכרה אחת לשנייה, וכמיטב המסורת הקולנועית, מתברר שבתא המטען יש חבילה רגישה במיוחד, ויש אנשים מקושרים ומסוכנים שמוכנים להרוג אותן כדי לשים עליה את ידיהן. למרות שהסרט נמשך פחות משעה וחצי, הוא מציג קולקציה עשירה של דמויות משנה, ובהן שוטרת לסבית בגילומה של ביני פלדשטיין, סנאטור שמרני בגילומו של מאט דיימון, ודמות לא ברורה בגילומו של פדרו פסקל. יש גם גנגסטר בגילומו של קולמן דומינגו, ויש קטעי מעבר פסיכדליים בהם מגיחה מיילי סירוס. בקיצור, יש הכל - אלא שמרוב דמויות וכוכבים, לא רואים את היער.
הליהוק כולל אם כך כמה מן השמות הלוהטים של הרגע - את קוואלי ופסקל אנחנו רואים בשנים האחרונות בכל מקום, ודומינגו מועמד השנה לאוסקר על "ראסטין". אילולא זאת, אפשר היה לחשוד שכהן וקוק לא רק הגו את הסרט ב-1999, אלא גם ביימו אותו אז, והוא הלך לאיבוד ורק עכשיו יצא לאור. יותר מכך, לפעמים אפשר לחשוד שהוא קוריוז משנות השמונים, מהסוג שהיינו רואים לפעמים במקרה בשעות המאוחרות של הלילה בערוץ הסרטים. לפעמים אפילו אפשר לחשוד שהוא סרט סטודנטים, ועוד כאלה שטרם סיימו שנה א'. אכן, ככל שאני חושב עליו יותר, כך גם מצטברים נגדו העלבונות המרים.
קשה להאמין שאנחנו אומרים זאת על סרט שאית'ן כהן מעורב בו, אך "סעי בובה" נחות עד מאוד - תצוגות המשחק איומות, בעיקר של קוואלי עם המבטא הטקסני הכבד והמזויף שלה; ערכי ההפקה ירודים; עבודת הבימוי והעריכה שרירותיות כמעט כמו כל דבר אחר כאן, ואפילו האורך הקצר של הסרט לא לטובתו. הוא רק מקצין עד כמה הכל נראה חפוז וסתמי, ועד כמה מהלכי העלילה והדמויות הן לא יותר מטיוטות וראשי פרקים.
ברור מה הסרט מנסה לעשות: לקחת את הגברים, שתמיד היו הגיבורים של סרטי אקשן מסוג זה, ולהציב אותם בשוליים, בשעה שהלסביות מתגלות כגיבורות הפעולה, וכל זה בלי שום החפצה שלהן - יש פה הרבה סצינות מין, אבל כהן וקוק לא מציגים אותן בצורה זולה או נצלנית, ונמנעים מהצגת עירום פרונטלי. האיבר היחיד שמוצג בפנינו הוא איבר המין הגברי, וגם הוא בצורת דילדו, וגם אז הנשים משתמשות בו לשם העונג שלהן.
הניסיון לקחת ז'אנרים נדושים כמו סרט המסע וקומדיית האקשן ולצבוע אותם בגוונים חדשים וקווירים מעניין כמובן, אבל "סעי בובה" מוציא אותו לפועל בצורה עילגת, ואפילו ילדותית מרוב שהיא גסה, מתלהבת ומתאמצת. אולי ב-1999 התסריט היה חדשני ומבריק. כיום, יש ברשותנו יצירות כמו "שבעה בייבי" ו"Bottoms" של היוצרת האמריקאית-יהודיה-ביסקסואלית אמה זליגמן, שהעניקה לדמויות שלה עולם עשיר, שלם ועמוק של דילמות, התחבטויות, הקשרים חברתיים ורפרנסים תרבותיים. שום דבר מכך לא קיים בסרט הזה, שלוקח את המסרים הלא מעודנים שלו ומכה אותם בראשנו באמצעות סמלים פאליים. גם את מעט הסבטקסט שיש פה אנחנו מקבלים בכפית גדושה סמליות זולה.
כהן וקוק אמרו שזה סרט סוג ב' - כיף טהור וחסר יומרות. אף פעם לא האמנתי לבמאים שאומרים דבר כזה, אבל ניחא. הצרה שגם אם מתייחסים אליו בצורה הזו, "סעי בובה" ממש לא מהנה. הוא לא מצחיק, לא מדליק, לא כיף ולא סוחף, ואם לא השמות שעומדים מאחוריו, קשה להאמין שבכלל היה מגיע לאולמות הקולנוע.
מאז הפסקת העבודה המשותפת, ג'ואל כהן ביים לבדו את "הטרגדיה של מקבת", שגם כן היה קשה לצפייה. אית'ן, מצידו, ביים דוקו שלא זכה לתהודה מיוחדת וגם את הכישלון הזה. זו תהיה לשון המעטה לומר שהעבודה בנפרד לא מיטיבה עמם, ולכן משמח היה לשמוע שהם עומדים לאחד כוחות ושוב ליצור יחדיו. האם הסרט הבא שלהם יתעלה לרמה של הקלאסיקות שיצרו בעבר? לא בטוח, אבל הוא בטח יהיה טוב יותר מ"סעי בובה".