הרגע שבו חיים כהן ורותי ברודו איבדו מהאמינות שלהם על מזבח הריאליטי

שתי בעיות קשות היו לפרק הסיום של "המטבח המנצח" בגרסת האח"מים שלו: הראשונה, שלא באשמתו, הייתה שמי שצפה בערוץ שבו שודרה התכנית, קשת 12, הגיע אליה בלי תיאבון. השנייה הייתה שגם מי שהצליח לפתח רעב מחדש, נתקל בפרק משמים כמו פרוסת לחם אחיד שנמרחה בגבינה לבנה עם 5% שומן. התגריתם?

נתחיל מהתיק שאי אפשר להפיל על המשדר הזה, הצדפה המקולקלת (סליחה על הסטייה מדיני הכשרות, אבל לא יכולתי לחשוב על דימוי קולינרי הולם יותר) שאכלנו בבר, לצד המרטיני, עת המתנו לשולחן פנוי. אני מתכוון לכתבה שחתמה את מהדורת החדשות המורחבת, זו שבה הביא ניר דבורי את סיפורן של המנהרות בעזה.

אודה שאני מת על הז'אנר: לא תחקיר שנובר בפחי הזבל כדי למצוא בהם עדויות, אלא צירוף של מידע גלוי שהזמן מעניק לו פרשנות שונה ומרתקת. במקרה של פרויקט המנהרות, אפילו מפחידה. לא אקלקל את התיאבון שלכם, למקרה שהחמצתם, אבל אומר שהמילים היו חשובות פחות מהמנגינה המטרידה:

הגופים שאנו מממנים בכספנו ואף בדמנו, הכוונה לממשלת ישראל ולצה"ל, מספקים לנו שקרים במקום ביטחון. הישארו אתי עוד רגע ליד הבר, כי הדבר המדהים בכתבה המרתקת של דבורי היה מה שעלה מבין השורות שלה, בין היתר גם על התקשורת הישראלית - הנה יונית לוי פותחת את מהדורת החדשות מ"עופרת יצוקה" במשפט נדיר: "זו הייתה הפגזה שעזה לא ידעה מעודה, אפילו לא במלחמת ששת הימים" - כלומר, שוב אותן חדשות שאינן אלא "יח"צה"ל", שבהיעדר הישגים משמעותיים, מונה טונות של פצצות.

כך הפכה הכתבה למשהו שמעורר משטמה לא רק לנתניהו ולגנץ, המוכיחים שהנהגתה המדינית והצבאית של ישראל נרדמה בשמירה, אלא גם למי שאמורים להיות כלבי השמירה שלה, לתחקר ולהתריע.

הסטייה הזאת מבידור לאקטואליה לא באה אלא כדי להבהיר שקיבלנו חשבון שערורייתי עוד לפני ששני זוגות הגמר נכנסו אל המטבח.

מאחר שרעב הוא המתאבן הטוב ביותר, אני מודה שהגעתי אל המנות עם בחילה קלה מהחדשות, ובכל זאת קיוויתי לאוכל מנחם (אם אלה האנשים שמופקדים על ביטחוננו, מותר לנו לאכול מה שמתחשק - לא מזון קלוקל הוא שיהרוג אותנו). רק אחד משני הזוגות עמד במשימה, ודווקא לא זה שניצח.

מבחינה קולינרית גרידא, זו הייתה תחרות לא הוגנת, שיר בילייה ("פרושתו" של אלון אבוטבול, ביטוי טיפשי) היא ברמה אחת מעל כל שאר המתמודדים.

זה לא שהשאר לא הפגינו ניצוצות, אבל זה היה קצת כמו לראות את מכבי חיפה, נניח, נגד מנצ'סטר סיטי (ובהיותי אוהד גם של הפועל חיפה וגם של מנצ'סטר יונייטד, זו כנראה השורה הקשה ביותר שכתבתי מעודי), כלומר - משהו שמעניין בעיקר עד לשריקת הפתיחה, כי לאחריה ברור שהמקסימום להישאר איתו הוא המחמאות, בהיעדר ערך ספורטיבי למשחק.

בילייה היא ליגה משל עצמה: בהבנה הקולינרית, בהכרת חומרי הגלם, במיומנות הטכנית - שכוללת שליטה במספר שיטות בישול, טיגון, אפייה וכיו"ב - בקיצור, תחרות אמיתית לא הייתה כאן.

זה עדיין לא מבטל את מה שאפשר לסחוט מעונה כזאת, שכן אוכל, בעיקר אם מוגש לצידו מספיק יין (מה שלמרבה הצער לא קרה העונה, אחרי שלא נמצא למשדר ספונסר מהתחום) הוא טריגר טוב לשיחות נפש.

הבעיה הייתה שבהפקה השקיעו את כל המאמצים ביצירת מצג שווא של תחרות צמודה (אני מת על איציק כהן - ובתו דניאל נראית מתוקה להפליא - אבל הם היו כצמד בשלנים ביתיים טובים שפגשו לראשונה שפית מקצוענית), עד שכל שיחה שיכולה הייתה להתפתח, נפלה לפער העצום הזה בין התוצאה הידועה מראש למאמצים לשדר "ספורט" תחרותי.

וזו לא הייתה הבעיה היחידה. אלון אבוטבול למשל, הוא מסוג הכוכבים שלא טוב להם להיחשף מעבר לחמש דקות של כתבת יחסי ציבור שהוכנה בקפידה. כשנותנים לו לשחרר את חרצובות לשונו, מתברר שהוא ילדותי, צמא לתשומת לב, מניפולטיבי באופן לא חינני בעליל, נרקיסיסט - ומילא כל אלה, הוא שבוי במעין דימוי שהיה "קולי" לפני כמה עשורים.

אולי לכן הוא פולט מדי פעם במבטא דרומי קללות כמו "פאקינג" ו"ביץ'". אני לא רוצה להתחסד, אבל תקראו לי "כלבה מזוינת" (תרגום חופשי) אם אני סבור שלא צריך להיות שמרן רפובליקני מתחסד כדי לסלוד משפה כזאת בפריים-טיים, מה גם שאין בה דבר זולת פוזה מעוררת רחמים של מי שהיה פעם שחקן מוכשר.

אני מצטער אם זה נשמע בוטה מדי, אבל אין דבר מעצבן יותר מגבר שלא מודע לכך שהוא זה שצריך להיות אסיר תודה לסביבתו (ובכלל זה ל"פרושתו" - וואו, איזה נודניק!) על שהיא סובלת אותו. כלומר, הנה לנו עוד פער שאליו נפלה העונה הזאת של "המטבח המנצח": בין רמת הבישול של שיר להתנהלות המעצבנת של בן זוגה לשעבר.

הבעיה הבאה מוכיחה שגם צרות של עשירים הן לפעמים צרות: העונה הלא מאוד מעניינת הזאת (אני מת על קובי אוז, שטיפקס שלו היא בעיניי ממש כבת דמותה מהסבנטיז "כוורת", תשובה אולטימטיבית לשאלה: "מה ישראלי בעיניך", באמת, אבל הפרפורמר המוחצן שהוא הופך להיות על הבמה, מרגש אותי הרבה יותר מהבחור המופנם שמחוצה לה), הגיעה בכל זאת לשיא.

זה היה בריב של נינה ורותי, על רקע ביקורתה של האחרונה על האסון הקולינרי שהתרחש ברגע שנינה (ככל הנראה בשלנית טובה מאוד של אוכל טריפוליטאי) ניסתה לצאת מאזור הנוחות שלה ולהציג נובל-קוזין.

הבעיה הייתה שבהפקה נבהלו כל כך על שיצא להם לרגע משהו אותנטי, עד שמיהרו להטביע אותו בדבש של דיבורים מטומטמים להפליא על "הקשבה", "הכלה" ועוד קשקושים מז'אנר "עם ישראל חי". כי אחד מסימני התקופה הוא שאסור לומר משהו בעל משמעות, פן מישהו יתעצבן חלילה.

כיוון שכך ניסו לסחוט בכוח את הלימון הרגשי עם משחק מטופש שבו כל אחד מקריא שאלה אנונימית שכתב אחד המשתתפים למשתתף אחר. זה היה מיותר כמו מישהו שמגיש מנה עם תוספת של אורז - וברגע האחרון מצרף לה גם פירה, שיהיה.

היינו בסימני העת הזו, אז הנה עוד אחד, מיותר אף יותר מקודמו: פתיחת קלפי הטארוט (שיר ואלון) לפני כל משימה. כן, אני מבין שזה עידן כזה שבו אנשים מחפשים משמעות רוחניקית-בכוח, אבל למה ההפקה חייבת לשתף פעולה עם הממבו-ג'מבו הניו אייג'י הזה? כאילו לא הבנתם שמתנגדי חיסונים מפרדס חנה-כרכור ממילא ניקו את המסכים מחייהם (מה שעומד קצת בסתירה לנוכחותם המרשימה ברשת, אבל לא את כל התעלומות בחיינו נפיל על ריאליטי בישול מעפן).

אם אתם מתעקשים בכל זאת לאכול, אז אחרי מראית עין של תיקו במנה העיקרית, שבה זכה איציק כהן לניקוד גבוה על התעוזה שבקובה-וולינגטון שהגיש, בא שלב הקינוחים שבמסגרתו הפגיזה בילייה-אבוטבול עם קינוח של קונדיטורית מנוסה, בעוד כהן לא הצליח לאפות אפילו עוגת ספוג כמו שצריך והכריע את התחרות לגמרי (למרות ששני השופטים נתנו למנות ציון זהה, כלומר: גם חיים כהן ורותי ברודו איבדו מהאמינות שלהם על מזבח הריאליטי).

אם קראתם את הפסקה האחרונה בלי להירדם, מגיע לכם פרס בדמות ויתור על ניתוח מערכת היחסים של אבי כאכון עם נינה אחותו, או של אנה ארונוב עם בן זוגה, אייל אלגבי. הייתי רוצה לכתוב כאן משפט מנחם כמו "וזה לא בגלל שהם לא מעניינים", אבל זה יהיה שקר. לכן נציין רק שגם הליהוק יישר קו עם רמת המתח והעניין.

כך אירע שהגעתי לקו הסיום של "המטבח המנצח" כשאני מאבד לא רק את האמון בממשלה, בצבא ובתקשורת (כפי שהוגשו לי במתאבן המר של ניר דבורי), אלא גם ביכולתה של קשת 12 לייצר ריאליטי מנצח לפריים טיים.

אז הנה, בכל זאת נותרתי עם משהו, הגעגוע. געגוע לימים שבהם היה די לקשת להיכנס לחדר עריכה עם צילומים של שני סלבס וסיפור אישי סביר, כדי להביא 20% רייטינג. ימים שבהם היה מספיק לשלוח את חיים כהן למטבח עם חציל ולימון כדי לראות ישועות. ימים שבהם היה נדמה לי שאלון אבוטבול הוא כוכב, כלומר, כשהיה עדיין במרחק שתי אצבעות מצידון, לפני שעבר להוליווד פינת פאקינג ביץ'.