ביום של הכרזת המועמדויות לאוסקר, יש ריטואל קבוע: יוצרי סרטים מצלמים את התגובה שלהם להכרזה, ובמקרה של קבלת המועמדות הם כמובן קופצים וצורחים. השנה, הצעקות הרמות והשמחות ביותר היו של פבלו ברגר, הבמאי של "חלום של רובוט", שקיבל מועמדות מפתיעה בקטגוריית סרט האנימציה הארוך ביותר. מדובר בסרט אנימציה ספרדי עצמאי, חסר דיאלוגים ונטול כוכבים, שבכל זאת הצליח להשתחל בחמישייה בצד "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" ו"הילד והאנפה", על חשבון הפקות עתירות תקציב של אימפריות כמו נטפליקס ודיסני.
"צרחנו עד השמים, בחיים לא שמחתי כל כך", מספר ברגר בריאיון זום, המתקיים לרגל עלייתו של הסרט אצלנו בסוף השבוע. "האקדמיה האמריקאית לקולנוע כל כך התרשמה, שמכל סרטוני הווידיאו בעת הכרזת המועמדויות, הם בחרו להקרין את שלנו בארוחת הצהריים המשותפת לכל המועמדים לפסלון".
"חלום של רובוט" ראוי למועמדות וראוי גם לפרס - זהו סרט ייחודי ויפהפה, יצירת מופת של ממש, מעין "שמש נצחית בראש צלול" באנימציה. הוא מתאים לכל אחד ואחת בכל גיל, כל עוד שיש לו לב.
בהתבסס על הרומן הגרפי של שרה ורון, ברגר מציג סיפור המתרחש בניו יורק של שנות השמונים. כמשתמע משמו, הגיבורים הם כלב ורובוט. הכלב הוא כלבלב בודד בשם דוג, שרוכש לעצמו רובוט כדי להפיג את בדידותו. הם הופכים לנשמות תאומות ובלתי נפרדות, אבל אז קורה משהו שמערער את ההרמוניה ביניהם. כל מה שנותר להם הוא הזיכרונות, ואז שניהם שואלים את עצמם את השאלה הגדולה מכל, שג'ינה רולנדס כבר שאלה ב"אישה אחרת": האם זיכרונות אם משהו שיש לך, או משהו שאיבדת? "חלום של רובוט" עונה על כך באמצעות עומק יוצא דופן, גם מבחינה רגשית ופילוסופית וגם מבחינה ויזואלית - מזמן לא ראינו סרט שיש בו כל כך הרבה פרטים. כל שנייה שלו היא חגיגה לעיניים.
בתחילת השיחה, אני אומר לברגר שבטח נמאס לו לשמוע מחמאות. "לנו, היוצרים, אף פעם לא נמאס לשמוע שבחים על הסרטים שלנו!", הוא מודה. "הסרטים הם כמו התינוקות שלנו, אז תמיד כיף לשמוע עליהם דברים טובים. מבחינתי, הסרט לא נגמר כשהבמאי מסיים לעבוד עליו. בשלב הזה, הוא עובר לקבל ומקבל חיים חדשים".
מה המחמאה הכי יפה שקיבלת?
"לא מזמן הייתי בטקס פרסים בספרד. מישהי באה ואמרה לי 'הסרט שלך הציל את חיי'. היא עברה פרידה קשה, והסרט עזר לה להתמודד איתה. שמעתי הרבה סיפורים כאלה. הסרט עוזר לאנשים להתמודד עם אובדן מסוגים שונים - אצל חלקם זה קשור בזוגיות, לפעמים זה קשור במשפחה ולעתים בחברים, שזה אולי הדבר שהכי קשה לאבד".
בן כמה היה הצופה הכי צעיר שצפה בסרט?
"הסרט פונה לכולם. הקרנו אותו בפסטיבל קאן וראיתי שוחרי קולנוע מבוגרים, כאלה שראו כל סרט אי פעם ונהנו מכל המחוות והרפרנסים שיש ב'חלום של רובוט'. עם זאת, היו גם הקרנות לילדים, וראיתי המון ילדים בני שלוש שנהנו מאוד. מה שכן, הרומן הגרפי לא נכתב לילדים, וגם אני יצרתי את העיבוד הקולנועי מנקודת מבט בוגרת. לא התפשרנו בשום צורה. עשיתי את 'חלום של רובוט' מסיבה אחת בלבד - הסוף שלו ריגש אותי. אם אנשים יבואו לסרט עם הילדים שלהם, הסוף ייתן להם משהו לדבר עליו. ילדים אולי רגילים להפי-אנד סטייל דיסני, ופה הסוף מורכב יותר. עשינו את הסרט לקולנוע. הוא מיועד למסך הגדול, ואני מקווה שאנשים ייראו אותו ככה".
ברגר נולד וגדל בעיר הבסקית בילבאו, ואז עבר לניו יורק ללמוד קולנוע, ונשאר שם שנים רבות. הוא חזר לספרד וכיום מתגורר במדריד. סרטו הארוך הראשון היה "טורמלינוס 73", שיצא לפני כשני עשורים, וזכה להצלחה גדולה בישראל. הבמאי הגיע בזמנו לישראל כדי לקדם את הפצתו. "הקהל הישראלי קיבל אותי יפה מאוד", הוא נזכר. "יש לי המון זיכרונות טובים מישראל וגם הרבה חברים, ואני שמח מאוד שהסרט עולה אצלכם". זה גם המקום לציין ש"חלום של רובוט" מגיע לארץ לפני הרבה מדינות אחרות. באמריקה למשל הוא יוצג השבוע בכמה הקרנות מיוחדות לקראת האוסקר, אך יעלה רשמית בהפצה רחבה רק בסוף מאי.
סרטו השני של ברגר היה "שלגיה", עיבוד אילם בשחור-לבן לאגדה המפורסמת, שיצא ב-2013 ורבים השוו אותו ל"הארטיסט". בדומה לו וכמו "חלום של רובוט", גם הוא היה נטול דיאלוגים.
"לא הייתי עושה את 'חלום של רובוט' אם היה בו דיאלוג, זה לא היה מעניין אותי", הוא אומר. "אני אוהב סרטים 'אילמים', הם חוויה שמפעילה את כל החושים, ומשאירים הרבה מרחב לקהל. העשור האהוב עליי בתולדות הקולנוע היה שנות העשרים, עידן הזהב של הקולנוע האילם. השפה הקולנועית היתה משוחררת ופואטית, והקולנוע היה קרוב לבלט ולאופרה. המעבר לקולנוע המדבר היה מהיר מדי".
למי אתה דומה יותר בסרט - לכלב, או לרובוט?
"אני הכלב. זו הפעם הראשונה שאני לא עובד לפי תסריט מקורי שלי אלא מעבד יצירה קודמת, ובכל זאת - 'חלום של רובוט' הוא הסרט הכי אישי שלי".
"שרה, שכתבה את הרומן הגרפי עליו התבססתי, אוהבת כלבים יותר מכל אדם שפגשתי. היא כותבת עכשיו סדרת ספרים על כלבים. היו לה המון כלבים, ויש לה קעקועים של הכלבים שלה. היא מתנדבת בעמותה למען כלבי רחוב. היא כתבה את 'חלום של רובוט' אחרי שהיתה צריכה להרדים את אחד מן הכלבים שלה והרגישה אשמה. היה לה קשה להתמודד, והספר היה חלק מן ההתמודדות".
נוסף לכלב, לרובוט ולעיר ניו יורק, גם מוזיקה היא כמו דמות בסרט. השיר שמלווה אותו הוא "ספטמבר" של אדמה, רוח ואש. למה בחרת דווקא בו?
"אתה יודע למה הסרט מתרחש בשנות השמונים? כי רציתי סצינה שבה הכלב והרובוט רוקדים בסנטרל פארק לצלילי 'ספטמבר', אחד מלהיטי הדיסקו האיקונים אי פעם, ושנות השמונים היו תור הזהב של הדיסקו. אם מסתכלים במילים של 'ספטמבר', הרי שהן מתמצתות את העלילה של הסרט - סיפור שמתרחש בין ספטמבר אחד לאחר. השיר חוזר לאורך הסרט מסיבה פשוטה: אני חושב שבכל פעם שיש לנו מערכת יחסים משמעותית או תקופה מעצבת בחיים, יש לנו גם שיר אחד שמסמל אותה. במקרה של הכלב והרובוט זה 'ספטמבר' ולכן אנחנו שומעים אותו כל זמן בצורות שונות, לפעמים בגרסה המלאה שלו ולפעמים בשריקות".
אתה מבילבאו. אתה אוהד של אתלטיק בילבאו?
"אי אפשר להיות מבילבאו ולא להיות אוהד שלהם. אפילו שעזבתי את העיר לפני הרבה שנים, הלב שלי תמיד עם אתלטיק בילבאו. אני מתחבר למה שהם מייצגים - קבוצה קטנה עם אוהדים נאמנים. אין כוכבים, אבל יש הרבה גאווה".
אפשר להגיד שבמירוץ לאוסקר השנה, "ספיידרמן" ההוליוודי הוא ריאל מדריד ו"הילד והאנפה" של אימפריית האנימציה היפנית ג'יבלי הוא ברצלונה, ו"חלום של רובוט" הוא בילבאו.
"לחלוטין. עשיתי את האנלוגיה הזו בעצמי הרבה פעמים, אבל אתה הראשון שעושה אותה במקומי. תודה לך בשם בילבאו. תראה, ברור לי ש'ספיידרמן' ו'הילד והאנפה' הם הפייבוריטים לזכות, אבל האוסקר זה כמו כדורגל - אי אפשר לדעת מי המנצח עד הרגע האחרון".