ארבעת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שעדיף לשמור ממנו מרחק)

זה מן הסתם הסרט הגדול של השבוע, כנראה של החורף ואולי גם של השנה. "חולית 2" עלה אצלנו כבר ביום שלישי, לרגל יום השבתון, עולה בשאר העולם בסוף השבוע, ולפי כל התחזיות עומד להיות שובר קופות עצום. כיוון שיצא רק עכשיו, הוא צפוי להיות חלק מעונת האוסקר של 2025, כלומר רק בעוד שנה, וסביר מאוד שיקבל אז שלל מועמדויות.

לפני הביקורת המלאה שתעלה אצלנו מחר, נזכיר את הדברים הבסיסים: "חולית 2" ממשיך את הסאגה שהתחילה בסרט הקודם והמצליח כשלעצמו. ומה העלילה? הא, פה מגיעים לתנאי השימוש. חשוב להבהיר שבשביל להבין את הלהיט הזה, צריך לעשות שיעורי בית. אם לא ראיתם את הסרט הראשון בסדרה, תעשו זאת, וגם אם כן ראיתם, לא יזיק שתראו שוב, והכי טוב אם בנוסף לכל זה אתם גם בקיאים בספרים.

בכל מקרה, לראות את הלהיט הזה באיימקס - זו חוויה. גם בגלל עבודת הבימוי המרשימה של דניס וילנב, שמיישר כאן קו עם כריסטופר נולאן ומתייצב לצידו בראש רשימת הבמאים המסחריים הגדולים בימינו - מעמד שהיה שמור בעבר לספילברג ולוקאס; גם בגלל העבודה המרהיבה של כל אנשי הצוות האחרים - הצלם גרג פרייזר, המלחין האנס זימר וכיוצא בכך; גם בגלל גלריית השחקנים, שכוללת את רוב השמות הגדולים של דורנו - טימותי שאלאמה, זנדאייה, פלורנס פיו, אוסטין באטלר ומי לא (רק סידני סוויני חסרה); וגם בגלל שלראות את "חולית 2" באולם מלא עד אפס מקום, עם צופים וצופות מכל הגילאים שנצמדים לכיסא בנשימה עצורה במשך כמעט שלוש שעות, זו התעלות רוחנית מהסוג שהסרט מתאר. נוסף לכל, העיסוק שלו באמונה, דת ומשיחיות אקטואלי מאוד, ולמרות כל הפופקורן שימכור, קשה שלא לראות בו הקשרים פוליטיים, כולל כאלה שרלוונטיים לאזורנו כרגע.

והנה סרט שהתקציב הכולל שלו משתווה לתקציב האיפור של "חולית 2". מדובר בסרט אנימציה דו-ממדית תוצרת ספרד, נטול דיאלוגים וכוכבים, ובכל זאת הוא קיבל מועמדות לאוסקר - בקטגוריית סרט האנימציה הארוך ביותר. זאת, על חשבון אימפריות כמו נטפליקס ודיסני שנותרו בחוץ בגללו.

"חלום של רובוט" ראוי למועמדות וראוי גם לפרס - זהו סרט ייחודי ויפהפה, יצירת מופת של ממש, מעין "שמש נצחית בראש צלול" באנימציה. הוא מתאים לכל אחד ואחת בכל גיל, כל עוד שיש לו לב.

בהתבסס על הרומן הגרפי של שרה ורון, הבמאי פבלו ברגר מציג סיפור המתרחש בניו יורק של שנות השמונים. כמשתמע משמו, הגיבורים הם כלב ורובוט. הכלב הוא כלבלב בודד בשם דוג, שרוכש לעצמו רובוט כדי להפיג את בדידותו. הם הופכים לנשמות תאומות ובלתי נפרדות, אבל אז קורה משהו שמערער את ההרמוניה ביניהם. כל מה שנותר להם הוא הזיכרונות, ואז שניהם שואלים את עצמם את השאלה הגדולה מכל, שג'ינה רולנדס כבר שאלה ב"אישה אחרת": האם זיכרונות אם משהו שיש לך, או משהו שאיבדת? "חלום של רובוט" עונה על כך באמצעות עומק יוצא דופן, גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינה רגשית, וכל זה בקצת יותר משעה וחצי - צריך לצפות בו פעמיים כדי להשתוות לאורך של "חולית 2".

אלכסנדר פיין זרח כאחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים בדורו עם "אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "היורשים" ו"נברסקה", חווה דעיכה עם "לחיות בקטן" ועכשיו חוזר בגדול עם "נשארים לחג" ("The Holdovers"), שמועמד לאוסקר בחמש קטגוריות - כולל הסרט הטוב ביותר. אחרי הפצה מוצלחת בשאר העולם, הסרט הזה מככב כעת גם באולמות שלנו.

פול ג'יאמאטי, באחד מתפקידיו הטובים ביותר, מגלם מרצה במכינה יוקרתית שנתקע במקום עם התלמיד השנוא עליו למשך חופשת חג המולד. "נשארים לחג" הוא סרט שעלילתו מתרחשת בשנות ה־70 ונראה כאילו נעשה אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי, כשסרטים היו סרטים וערכים היו ערכים. "נשארים לחג" הוא סיפור שנכנס ללב ונשאר בו, על שני אנשים שדווקא בחג המולד לומדים מה זה להיות מענטש.

לפני שבועיים נודע כי "מכתב לחזיר", סרט האנימציה הקצר והיפהפה של טל קנטור, מועמד לאוסקר. התגובה המיידית של רבים ורבות היתה השאלה - ואיפה אפשר לראות אותו? אז עכשיו יש תשובה - בשבוע שעבר הוא עלה ב-yesVOD ו+STING, וכעת הוא זמין גם ב-HOT ובVOD של לב.

הסרט מבוסס על זיכרון ילדות שרדף את הבמאית. הכיתה שלה נפגשה עם שורד שואה, שסיפר להם כי חזיר הציל את חייו. אמנם החיה נחשבת טמאה ביהדות, אבל במקרה שלו היא התגלתה כמלאך שומר, וחצצה בגופה בינו לנאצים שחיפשו אחריו. הניצול היהודי לא שכח כמובן את החזיר, ושנים לאחר מכן כתב לו מכתב תודה.

הסיפור הייחודי הזה התערב לקנטור בחלום, והזיכרונות האלה הותירו אצלה רושם עז. הוא לא הרפה ממנה גם בבגרותה, עד שלפני כמה שנים החליטה להפוך אותם ליצירה קולנועית שתעסוק במפגש של שורד השואה עם החזיר, ובמפגש של תלמידת בית הספר עם שניהם. התוצאה היא סרט האנימציה הזה, והשאר הוא היסטוריה - שעכשיו אפשר לקוות כי תסתיים עם פסלון.

בינתיים, אל תפספסו את ההזדמנות לצפות ב"מכתב לחזיר" - סרט מופת, שמצליח לעסוק בזיכרון השואה בצורה מהפנטת, ומזווית חדשה. התסריט מורכב ומלא רבדים - והאנימציה, עליה עבדה היוצרת במשך חמש שנים, היא מלאכת מחשבת מלאת פרטים והבעה.

אחד הכישלונות הגדולים הראשונים של 2024. למרות שעל הסרט חתום אית'ן כהן, מי שיחד עם אחיו ג'ואל יצר קלאסיקות עכשוויות ולהיטים זוכי פרסים כמו "פארגו" ו"ארץ קשוחה", ולמרות שמופיעים בו שמות כמו מרגרט קוואלי ופדרו פסקל, "סעי בובה" התרסק בקופות, גם בארצות וגם אצלנו, וספג ביקורות פושרות בתקשורות ותגובות צוננות מן הקהל המעט שצפה בו.

כהן יצר את הסרט יחד עם זוגתו טרישה קוק, המגדירה את עצמה כלסבית - הם נשואים ויש להם ילדים משותפים, אך גם לו וגם לה יש פרטנרית אחרת. השניים התחילו לעבוד על הפרויקט בסוף שנות התשעים והוא מתרחש ב-1999. מרגרט קוואלי מגלמת צעירה עם מבטא טקסני שמתגוררת בפנסילבניה ונוסעת לפלורידה. שותפתה להרפתקה היא מריאן, צעירה שלא קיימה יחסי מין כבר כמה שנים ומעדיפה להשקיע את זמנה בקריאת ספרים של הנרי ג'יימס, אך המסע עם חברתה ההיפר-אקטיבית יעורר בה מחדש את היצר המיני, ועוד איך.

כדי לממן את הנסיעה, השתיים מתנדבות להעביר רכב מסוכנות השכרה אחת לשנייה, וכמיטב המסורת הקולנועית, מתברר שבתא המטען יש חבילה רגישה במיוחד, ויש אנשים מקושרים ומסוכנים שמוכנים להרוג אותן כדי לשים עליה את ידיהן. בין שחקני המשנה אפשר למצוא את מאט דיימון, פדרו פסקל וגם קולמן דומינגו, שמועמד השנה לאוסקר על "ראסטין". כל הבנים מגלמים כאן דמויות של חדלי אישים.

ברור מה הסרט מנסה לעשות: לקחת את הגברים, שתמיד היו הגיבורים של סרטי אקשן מסוג זה, ולהציב אותם בשוליים, בשעה שהלסביות מתגלות כגיבורות הפעולה, וכל זה בלי שום החפצה שלהן - יש פה הרבה סצינות מין, אבל כהן וקוק לא מציגים אותן בצורה זולה או נצלנית, ונמנעים מהצגת עירום פרונטלי. האיבר היחיד שמוצג בפנינו הוא איבר המין הגברי, וגם הוא בצורת דילדו, וגם אז הנשים משתמשות בו לשם העונג שלהן.

קשה להאמין שאנחנו אומרים זאת על סרט שאית'ן כהן מעורב בו, אך "סעי בובה" נחות עד מאוד - תצוגות המשחק איומות, בעיקר של קוואלי עם המבטא הטקסני הכבד והמזויף שלה; ערכי ההפקה ירודים; עבודת הבימוי והעריכה שרירותיות כמעט כמו כל דבר אחר כאן, ואפילו האורך הקצר של הסרט לא לטובתו. הוא רק מקצין עד כמה הכל נראה חפוז וסתמי, ועד כמה מהלכי העלילה והדמויות הן לא יותר מטיוטות וראשי פרקים.

הניסיון לקחת ז'אנרים נדושים כמו סרט המסע וקומדיית האקשן ולצבוע אותם בגוונים חדשים וקווירים מעניין כמובן, אבל "סעי בובה" מוציא אותו לפועל בצורה עילגת, ואפילו ילדותית מרוב שהיא גסה, מתלהבת ומתאמצת. אולי ב-1999 התסריט היה חדשני ומבריק. כיום, יש ברשותנו יצירות כמו "שבעה בייבי" ו"Bottoms" של היוצרת האמריקאית-יהודיה-ביסקסואלית אמה זליגמן, שהעניקה לדמויות שלה עולם עשיר, שלם ועמוק של דילמות, התחבטויות, הקשרים חברתיים ורפרנסים תרבותיים. שום דבר מכך לא קיים בסרט הזה, שלוקח את המסרים הלא מעודנים שלו ומכה אותם בראשנו באמצעות סמלים פאליים. גם את מעט הסבטקסט אנחנו מקבלים בכפית גדושה סמליות זולה. אין סיבה לרוץ לסרט כזה. סעו לאט.