מאז שהיתה בתיכון, זיכרון נעורים רודף את הבמאית טל קנטור: הכיתה שלה נפגשה עם שורד שואה, שסיפר להם כי חזיר הציל את חייו. אמנם החיה נחשבת טמאה ביהדות, אבל במקרה שלו היא התגלתה כמלאך שומר, וחצצה בגופה בינו לנאצים שחיפשו אחריו. הניצול היהודי לא שכח כמובן את החזיר, ושנים לאחר מכן כתב לו מכתב תודה.
הסיפור הייחודי הזה התערב לקנטור בחלום, והזיכרונות האלה הותירו אצלה רושם עז. הוא לא הרפה ממנה גם בבגרותה, עד שלפני כמה שנים החליטה להפוך אותם ליצירה קולנועית שתעסוק במפגש של שורד השואה עם החזיר, ובמפגש של תלמידת בית הספר עם שניהם. התוצאה היא סרט אנימציה באורך 15 דקות בשם "מכתב לחזיר", שהפך לאחד הסרטים הישראלים הקצרים המדוברים של השנה. הוא ערך את בכורתו העולמית לפני כחודשיים בפסטיבל אננסי, אירוע הדגל של עולם האנימציה, ואת בכורתו הישראלית לפני כשבועיים בפסטיבל ירושלים , ממנו יצא עם הפרס לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר.
מחר (רביעי) תתפרסם רשימת המועמדים לפרס אופיר, ו"מכתב לחזיר" צפוי להיות בין חמשת המועמדים בקטגוריית הסרט הקצר. הקהל הרחב יוכל ליהנות ממנו בשבוע הבא במסגרת פסטיבל אנימיקס, שיתקיים בסינמטק תל אביב ובמתחמים שונים ברחבי העיר ויציג עוד שלל סרטי אנימציה ארוכים וקצרים.
ההצלחה של "מכתב לחזיר" מחזקת את מעמדה של קנטור, בתחילת שנות השלושים לחייה, כאחת מיוצרות האנימציה הבולטות בישראל. היא פרצה לפני כמה שנים עם "במילים אחרות", סרט באורך שש דקות שהוקרן ביותר מאשר מאה פסטיבלים ברחבי העולם, ומאז עבדה גם בסרטים של אחרים - היא ביימה למשל את קטעי האנימציה בדוקו השנוי במחלוקת "לאה צמל, עורכת דין". ארי פולמן, מי שביים את "ואלס עם באשיר" ואפשר לראות בו כאבא של תעשיית האנימציה העכשווית בישראל, הגדיר לאחרונה את קנטור בריאיון ל"סוכן תרבות" בכאן 11 כ"יוצרת מדהימה, מבריקה ומקורית בצורה בלתי רגילה". את "מכתב לחזיר" תיאר כ"סרט אדיר, שיגיע רחוק מאוד".
אחרי שבחים כאלה, מיוצר כזה, כל מילה מיותרת, ובכל זאת נרשה לעצמנו להוסיף כמה מילים. "מכתב לחזיר" הוא סרט מופת, שמצליח לעסוק בזיכרון השואה בצורה מהפנטת, ומזווית חדשה. התסריט מורכב ומלא רבדים - והאנימציה, עליה עבדה היוצרת במשך חמש שנים, היא מלאכת מחשבת מלאת פרטים והבעה.
כמו פולמן, גם קנטור היא נכדה של שורדי שואה - סבה, ישראל קנטור, הוא שורד שואה שמשפחתו נספתה בפולין, ובאוסף יד ושם יש סדרה של ציורים שצייר בשם "מיידאנק". הגיבורה של הסרט היא תלמידת תיכון בת דמותה, אבל בגרסה הקולנועית אין לה בהכרח זיקה משפחתית כלשהי לזוועות המלחמה. "זה חלק מהרעיון של הסרט - למרות שהתלמידה לא קשורה ישירות לשורד השואה או למה שהוא מספר, בכל זאת היא מאמצת את הסיפורים שלו עמוק ללבה", אומרת הבמאית בריאיון לוואלה! תרבות. "למרות שהיא לא דור שני ולא דור שלישי, הסיפורים האלה הופכים לחלק מהזיכרון הקולקטיבי ותפיסת הזהות שלה".
בתחילת הסרט שורד השואה אומר לתלמידים שהם לא יכולים להבין את מה שהוא עבר וחווה. אחרי העבודה על הסרט, את מרגישה שאת מבינה? מבינה קצת יותר? לא מבינה בכלל?
"בזה בדיוק מתעסק הסרט. אני לא חושבת שאפשר באמת להבין משהו כל כך עצום ובלתי נתפס כמו הזוועות והקיצוניות שהטבע האנושי יכול להגיע אליהן. אין איזו דרך פשוטה 'לפצח' את זה. תמיד יהיה פער תפיסתי מורכב בין הדורות. יש משהו שאני כן מבינה יותר בעקבות הסרט - העובדה שהזוועות הללו יכולות להשפיע עמוקות גם על הדור שלא חווה אותן, ובאופן לא מודע. יש כל מיני גישות להתייחס לטראומה ולפוסט-טראומה גם כשהיא קולקטיבית".
שורד השואה גם מוסיף "וטוב שאתם לא יכולים להבין". כלומר, שעדיף להתרחק ממה שהוא הבין. את דווקא התקרבת, צללת לתוך הזוועות של השואה. למה עשית את זה? גם ככה מורכב לעשות סרט אנימציה, אז למה על נושא כזה?
"וואי, לאורך העבודה על הסרט שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים. אנימציה היא תהליך יצירה סיזיפי גם ככה, אז להשתמש בה כדי לעסוק בנושא כה כבד וטעון השפיע על מצב הרוח והנפש שלי בזמן הפיתוח וההפקה. כנראה שהיה שם משהו גדול שבער בי לספר ולהוציא החוצה. ככל שהעמקתי בסרט, ככה גיליתי כמה חשוב לי ורלוונטי להוציא אותו עכשיו לעולם, למרות הקושי שיש בזה".
הזיכרונות האלה מלווים אותך עוד מנעורייך, למה החלטת להפוך אותם לסרט רק בשלב הזה של חייך?
"כנראה שהייתי צריכה בגרות, ניסיון מקצועי ופרספקטיבה כדי לגשת לנושא ולסיפור מורכב כזה. לכאורה מדובר בסיפור סובייקטיבי אחד, אבל יש כאן גם משהו גדול יותר מהזיכרון האישי שלי והסיפור האישי של אותו שורד שואה. השואה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי היא הזדמנות מבחינתי לבחון שאלות גדולות יותר - למשל, ירושה של טראומה, הדרך שבה נרטיבים היסטוריים עוברים מדור לדור, והשאלה איזה השלכות רגשיות, חברתיות ופוליטיות יש לזה על הדור הצעיר. מה אנחנו עושים עם כל המטען הכבד הזה? איך זה משפיע על תפיסת הזהות שלנו ועל הפרספקטיבה החברתית והמוסרית שלנו?"
הסרט נקרא "מכתב לחזיר" וכמובן ש"חזיר" היא מילה עם הרבה מטענים בעברית, וטאבו. האם היו לך היסוסים לפני שבחרת בשם הזה? מה המשמעות שלו מבחינתך?
"בפעם הקודמת שעבדתי על סרט, השם שלו התחלף כמה פעמים עד שהתייצב על 'במילים אחרות'. כאן, היה לי ברור ש'מכתב לחזיר' הוא השם הסופי של הסרט, עוד לפני שהשלמתי את התסריט שלו. ידעתי שהשילוב בין 'מכתב' ו'חזיר' יוצא ניגודיות מסקרנת, מותחת ואפילו מבלבלת, שמגלמת בתוכה הרבה מהשאלות והרבדים שנמצאים בסרט עצמו. וכן, המטען סביב החיה הספציפית הזו היא חלק מזה".
לצורך עיצוב דמותו של החזיר באנימציה, ביקרה קנטור בחוות החופש ופגשה בה חזירים אמיתיים. "לחזיר יש קונוטציות שליליות, ומשתמשים בחיה הזו לתאר תכונות מכוערות של אנשים, ואני מודה שגם אני נרתעתי ממנה בתחילה בגלל הדעות הקדומות הללו", מספרת הבמאית. "תוך כדי העבודה על הסרט, גיליתי עד כמה חזירים מלאי אופי, חברותיים ותקשורתיים. הם נקשרים ממש כמו כלבים. הופתעתי לגלות כמה קווי דימיון יש בין חזיר לאדם - העיניים, העור, התבונה והרגישות. ידעת שלחזיר בוגר יש יכולת קוגניטיבית של ילד בן ארבע? בקיצור, עד סוף הסרט ממש התאהבתי בחיה הזו. מה שכן, לא כל כך קל לעבוד איתם. יש להם תדמית איטית ומסורבלת, אבל הם ממש מהירים וכמעט בלתי אפשרי לתפוס אותם במצלמה, במיוחד כשהם צעירים. הצוות ואני התפלשנו איתם לא מעט בבוץ".
"מכתב לחזיר" משתמש בטכניקה ייחודית שבה מצלמים בתחילה שחקנים (או חזירים) בשר ודם, ואז יוצרים אנימציה שמתבססת על התנועות האמיתיות שלהם. את דמותו של שורד השואה "משחק" אלכס פלג, שהלך למותו לאחר הצילומים, וזה אחד מתפקידיו האחרונים.
"כשנפגשנו בפעם הראשונה, בבית קפה מתחת לדירה שלו, הוא קרא את התסריט בקול רם, באיטיות וברגש. היה משהו עוצמתי בנוכחות שלו", נזכרת קנטור. "הוא כבר היה בשלבים האחרונים של חייו, ובעיקרון נמנע מעבודות משחק, אבל כשקרא את המכתב שהניצול כתב לחזיר, ככה באלתור כמו שהוא בבית קפה, הרגשתי מן רעד כזה בגוף וידעתי שזה חייב להיות הוא. אחרי מסע שכנועים של עמית גיצלטר, המפיק היקר של הסרט, אלכס התרצה. הוא עשה עבודה כל כך נהדרת, עד שלא מעט צופים חשבו שמדובר בדוקו, ושאלו אותי אם צילמתי את שורד השואה. הצטערתי שהוא לא הספיק לצפות בסרט הגמור. אם הפקת סרט אנימציה לא היתה כל כך ארוכה, אולי הוא עוד היה מספיק לראות אותו בחייו".
את תלמידת בית הספר "משחקת" מוריה מאירסון. "היא עדיין לא שחקנית מוכרת, אבל מדובר בכישרון גדול", אומרת עליה קנטור. "אין לדמות שלה ולו שורת דיאלוג אחת, אבל היא מצליחה במבט ובמחוות עדינות לבטא המון גוונים של רגש. עשינו חזרות והרבה משחקי דימיון מודרך וסימולציות, כי הרבה מהסרט נוצר לאחר מכן באנימציה, כשהיא לא באמת עומדת מול שורד שואה או מול חזיר ענק. מוריה הסכימה להתמסר לתהליך ולאפשר לי להתקרב למקומות הכי יקרים ורגישים אצלה, וזה איפשר לי להעביר את כל מנעד הרגשות שעובר דרכה לאורך הסרט".
אמרת שהיה לך חשוב להעביר רגש בסרט. מבחינתך, איזה רגש זה? התפעמות? יראה? השלמה? אחווה?
"הסרט הוא מסע רגשי למרחב של תת מודע, שזה מקום פנימי ומופשט יותר בתת הכרה שלנו, איפה שכבר אין נרטיב ברור ויש בעיקר תחושות גולמיות - איפה שפוגשים את השדים המכוערים והמפחידים שלנו. אחרי שעוברים את כל המנעד הטעון הזה, היה לי חשוב שבסופו של דבר יהיה גם רגש של חמלה - מבט יותר רך ומואר כלפי העתיד, שיש בו גם איכויות של תקווה וריפוי".
שאלה די טיפשית: לא יכולתי שלא לשים לב שבמהלך תיאור המפגש בכיתה, את מתמקדת בתה שהשורד שואה, והביסקוויט שהוא טובל בתוכו. זה לא מובן מאליו ולא מקדם את העלילה, אז תהיתי למה?
"זה מבוסס על רגע מהילדות שלי. בערוב ימיו, סבא שלי כבר לא ראה טוב ולא שמע טוב. הוא טבל עוגייה בתה בזמן שדיבר על הזיכרונות שלו, והוא דיבר בכזה שטף, שהוא שכח את העוגייה בפנים המון זמן. לא יכולתי להתרכז במה שאמר מרוב שבהיתי בעוגייה, שנשארה שם תלויה והתמוססה לה לאיטה. הזיכרון הזה התאים בעיני כמטפורה למתח שנוצר בכיתה בין שורד השואה לתלמידים".
הסרט הוקרן בצרפת וגם בישראל. איך היו התגובות כאן ושם? במה התגובות בעולם שונות לעומת התגובות בארץ?
"הצופים לא תמיד בטוחים שהבינו לגמרי את הסרט, אבל כשאני שואלת מה הבינו, אנחנו מגלים שהם בעצם הבינו המון. גם פה וגם שם התגובות מרגשות. גם צופים שלא גדלו כאן, מתחברים לסרט אישית בגלל העיסוק שלו בטראומה בין-דורית, שהיא נושא אוניברסלי. כמה אנשים כבר אמרו לי שהסרט הזה חשוב גם מעבר לנרטיב הישראלי של זיכרון השואה, בגלל שהוא עוסק בשאלה הגלובלית של איך אנחנו תופסים את השונה מאיתנו, ואיך אנחנו מטפלים או לא מטפלים בטראומה. יש אלמנטים בסרט שלקהל הישראלי קל יותר להבין אותם - למשל הצפירה והחולצות הלבנות ביום הזיכרון, או אפילו המטענים שבאים עם החזיר, אבל אני שמחה לגלות שכל זה לא מונע מן הצופים בחו"ל להבין את המהות של הסרט ולהתרגש ממנו".
ארי פולמן הוא אחד המעריצים הגדולים של הסרט. את זוכרת את הפעם הראשונה שראית את "ואלס עם באשיר" שלו?
"בחיים לא אשכח את הצפייה הראשונה שלי בו. הסרט כל כך טלטל אותי, שלא נרגעתי כמה ימים. לא האמנתי שסרט יכול להחיות ולהעביר בעוצמה כזו חוויה רגשית של זיכרון של אירוע שמעולם לא הייתי בו. הסרט לימד אותי שלאנימציה יש יכולת ייחודית לחבר את הצופה לחוויה סובייקטיבית ונזילה כמו זיכרון. בכל פעם שהסתובבתי בעולם עם הסרט הקודם שלי, אין מקום שלא דיברו איתי על 'ואלס' ברגע שהבינו שאני מישראל. ארי שינה את פני היצירה העולמית עם הסרט הזה, ופתח דלת לחיבור בין דוקו ואנימציה. בשנים האחרונות אפשר לראות עוד ועוד יצירות היברידיות שמשלבות בין שני העולמות, וזה משמח מאוד".
גם עכשיו את חולמת בלילה על חזירים ועל השואה?
"האמת שלא. ובוא נגיד שגם אם כן, אני בהדחקה"
חוץ מהקידום של "מכתב לחזיר", על איזה פרויקטים חדשים את עובדת?
"אני עוזרת לזוג יוצרים מבלגיה שמפתחים פרויקט של מציאות מדומה, וגם הוא קשור בחוויה של דמנציה ואובדן זיכרון - מעניין שהנושא של הזיכרון ממשיך איתי גם בפרויקטים של אחרים. בינתיים אני גם מפתחת כמה פרויקטים אישיים משלי, אבל אולי הם כבר לא יעסקו בזיכרון. נראה לי שהגיע הזמן לחיות קצת בהווה".
הסרט יוקרן בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל אנימיקס ברביעי 10.8 ב-18:00, בשישי 12.8 ב-14:30 ושבת 13.8 ב-17:30. לאחר ההקרנה בשבת יתקיים גם מפגש עם קנטור. לרכישת כרטיסים ראו האתר הרשמי
עוד חמישה סרטים לשים אליהם לב בפסטיבל
"ניקולה הקטן - שמח עד הגג" - הזוכה הגדול של פסטיבל אננסי לפני חודשיים. סרט אנימציה יפהפה וחכם על תהליך הכתיבה של "ניקולה הקטן", מספרי הילדים הפופולריים בהיסטוריה של צרפת
"ענק הברזל" ו"הקיסר נפל על הראש" - הקרנה מיוחדת של שני סרטי אנימציה הוליוודיים שלא זכו להצלחה גדולה עם צאתם, אבל הפכו לפולחן עם הזמן
"כלבים, כלבים ועוד כלבים" - מקבץ סרטי אנימציה מכל הזמנים העוסקים בחברו הטוב של האדם (ושל האנימטור)
"אינו-הו" - הקרנת בכורה מקומית וכמעט עולמית לסרט אנימה מוזיקלי חדש, שיוצג בארץ בו בזמן עם צאתו ביפן
למועדי הקרנות ורכישת כרטיסים ראו האתר הרשמי