ברשימת הדברים הבלתי סבירים בתולדות התרבות המקומית, נמצא בוודאי גם המעמד האיקוני של להקה עם שם כמו כרמלה גרוס ואגנר, שלא לדבר על תוכן השירים שלה (ועוד נדבר כמובן). אבל זאת המציאות: יותר מ-30 שנה אחרי אלבום הבכורה המכונן שלהם, הילדים החצופים של השכונה עולים על הבמה כאגדות חיות.
בתוך תמונת המחזור של תור הזהב המפורסם של הרוק הישראלי, כרמלה גרוס ואגנר היא אחת הבוגרות המוזרות יותר. פחות להיטית ופופית, יותר אינטלקטואלית, ובוודאי כזו שנהנית להתפלש במה שלאחרים פחות נעים לשיר עליו: טראומות דור שני לשואה, פנטזיות על מיניות נזילה וגבריות שברירית, אוננות, אלימות, איידס. כל מה שמסתתר מתחת למכסה הירוק, בערבוב של עברית גבוהה ונמוכה, בקול הג'וקרי של ערן צור, בגיטרות המחוספסות של אורי פרוסט, בקלידים המכשפים של אבשלום כספי, ובמכות התופים ההולמות של אורי בלק. זאת מוזיקה מלוכלכת, מרדנית, דקדנטית ולעגנית של אאוטסיידרים, לא המנונים לרקוד במסיבת הסיום.
צור לא מתבייש לחזור לעבר, וכאן הוא מארגן בעצם חגיגות לנקודת ההתחלה שלו כזמר מוביל - האלבום הראשון של כרמלה גרוס ואגנר. זה איחוד רביעי של הלהקה, ובשנים האחרונות הוא שב בכמה הזדמנויות לנקודות ציון כאלה ואחרות בקריירה, איחד את טאטו, חזר לאתה חברה שלי, וחגג גם את האלבום השני של כרמלה. זאת לא (רק) נוסטלגיה לשנות הנעורים, אלא מהלך מוצדק אמנותית: ממרחק הזמן, השירים החלוציים של צור ושות' לאורך התקופה רק נשמעים מרשימים ואמיצים יותר, בטח בחברה קונפורמיסטית ושמרנית כמו ישראל. אפשר להגיד, כמאמר הקלישאה, שהם "הקדימו את זמנם" - אבל בארץ שחיה במלחמה נצחית, נדמה שזמנם מעולם לא ממש הגיע.
השנה, כמובן, זה התפוצץ לכולנו בפרצוף, ושיבש גם את תכניות האיחוד הנ"ל. הופעות האיחוד שהוכרזו חודשים מראש ושהכרטיסים אליהן אזלו במהירות - נדחו. כתוצאה מכך הוחלף גם הלוקיישן, ובמקום המועדון המיתולוגי בקיבוץ גלויות, האיחוד זז עם הבארבי למשכנו החדש והמרשים בנמל יפו, שנפתח לפני כחודש וזו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי להגיע אליו. הוא גדול ומרווח יותר, כולל יותר מעקים לאוהבים להישען ומפלסים למען הסובלים מאנשים גבוהים, וגם יותר מבר אחד. הוא לא הפך מפונפן: רוחו של המקום לגמרי שם, הסאונד במיטבו, והרציף שבחוץ מספק את הקסם שלו. אפשר לשמוח בשמחת המקום.
גם הלהקה ניסתה לשמוח. יש על מה: היא נשמעת מצוין, כאילו לא עברו 30 ומשהו שנה והכול מסביב השתנה מקצה לקצה. ראיתי הרבה הופעות של ערן צור לאורך השנים, ואפשר לומר בוודאות: כרמלה גרוס ואגנר היא החליפה המוזיקלית הטובה ביותר שהוא לבש. כל סולו של פרוסט הוא הזמנה למסע, והקלידים והתופים מתמזגים איתו. בשיאו זה רעש מתוק ונפלא שמגיע מכל נקודה על הבמה. הקהל קיבל אותם בשמחה כשהם החלו לשיר את שיר הנושא של ההרכב, והצטרף בשירה בציבור ל"פרפרי תעתוע" ("אני אוהב אותך").
צריך להדגיש שוב שהאיחוד הנוכחי חוגג את הגלגול הראשון של הלהקה, ואת השירים שנכתבו במהלכו. בין האלבום הראשון לשני כרמלה למעשה התפרקה, והפכה לפרויקט סולו של צור. לכן היו כאן כל להיטי "פרח שחור" (כמו "עד תודבר המחלה", "רטוב וחם", "בגן שלך", "החבר של המשוגע", "עלבון", "חנוך מחנך"), ושירים אחרים, בונוסים, שנוצרו לאורך התקופה אך הוגשמו מאוחר יותר או במסגרות אחרות (כמו "קרבות תרנגולים" או "ציפורן" מהאלבום הבא או "חונק אותי" הלא מוכר ששר כספי). שירים בולטים אחרים מהאלבום השני, כמו למשל הלהיט האפל "ערב ב' כסלו", לעומת זאת, נעדרו מהסטליסט. ההיגיון מאחורי זה ברור: לתת את מרכז הבמה לשילוב ארבעת הכוחות שעל הבמה. אבל חסרונו של "ערב ב' כסלו", שיר על אבל ואובדן שליטה ואסון וקטסטרופה, המחיש עד כמה כל אלה נוכחים מחוץ לאולם, וחסרים על הבמה.
ללהקה משובחת כמו כרמלה גרוס ואגנר מגיע לחגוג את עצמה ללא קשר ל-7 באוקטובר, אבל כמו שהיום ההוא והמלחמה שבעקבותיו גרמו לשירים רבים להישמע פתאום אחרת, כך הם גם מעמעמים את השירים שבהם זה לא קורה. העולם האלטרנטיבי הנפלא והמרתק שברוב שירי הלהקה מתקיים במציאות מקבילה. הם נשמעים נהדר, מהודק, מופקים באופן מהפנט, אבל קשה להתרגש מהם עכשיו במלוא העוצמה. זו לא אשמת ההרכב בכלל, אלא דרך נוספת של המצב ללעוג לנו בפרצוף.
ובכל זאת, לקראת סופה של ההופעה, כמה רגעים הצליחו להמריא איתה לשמיים. זה קרה בזכות נשק סודי מלהקה אחרת בכלל: אלונה דניאל המופלאה, מנהיגת להקת טאטו שממנה צמח צור (וגם בלק) אל כרמלה, עלתה בהפתעה לשיר שני שירים: "נשים כותבות שירה", שטאטו עוד הספיקה לבצע, והלהיט האולטימטיבי "תמונה אימפרסיוניסטית" - עדיין שיר מושלם, מבלבל ומרתק. לדניאל, אורחת בודדה בערב, יש מניות בשירים האלה, ויש את הקסם הלא-מוערך-מספיק שהיא מביאה איתה לכל דבר שהיא נוגעת בו. השילוב שלה בערב כזה הוא לא פחות מחלומי, ומזכיר: הגיע הזמן שהרוק הישראלי ייזכר שמדובר בענקית.
בהדרן, חזר ההרכב לבצע את "קיץ", "ערב חולה" שהלהקה ביצעה במקור אבל נתנה לברי סחרוף, שהפיק את האלבום שלה יחד עם קורין אלאל, וכמובן: "פרח שחור", שהקדיש צור לנפגעי המלחמה, החטופים והמשפחות השכולות, וכל הקהל שר איתו. והנה, בתום הערב, ההופעה התמזגה עם הזמן, בעצב שאין לו סוף. כשיצאתי מההופעה אל הרחוב, מהבארבי החדש לאוויר הנמל, הלכתי לעמדת המרצ'נדייז כדי לקנות חולצה עם משפט אחד, שסיכם את התחושה שלי: משהו כאן שבור לרסיסים.