מי הם צופי משדרי האקטואליה של קשת 12? על הנייר, בעיקר לאור אחוזי הצפייה (בחישוב גס, כמו כל "ערוצי-העשרה" גם יחד), אפשר לומר "כולם". למעשה צריך לגרוע מהם ערבים, חרדים ואת הגרעין הקשה של תומכי נתניהו (שכינה אותה בהנאה "אל ג'זירה 12", עוד לפני שזכה למשדרי אקטואליה בערוץ ייעודי משלו). כלומר, אפשר להניח שלמרות שלא מדובר בקהל הומוגני, הרי שגבולות הגזרה שלו חופפים את המרכז, המיינסטרים הישראלי - אלה שצופים בחדשות בשמונה בערב ואחר כך נשארים לכוכב הבא או למאסטר שף. מדורת השבט של חצי-העם, נורמטיבים לשיטתם.
אחת הדרכים הבטוחות לגרום למחנה הזה להלם היא להציב מצלמה במקום שעבורו הוא אקזוטי כשמורת טבע: זה יכול להיות יגאל מוסקו במרכז הליכוד, עם פעילים שאומרים שגם אם נתניהו ייתפס בפשע חמור ימשיכו להצביע עבורו, וזה יכול להיות מלך זילברשלג בבני ברק. הכתבות האלה תמיד מספקות את הסחורה: שים מצלמה בפתח ישיבת פוניבז' ותקבל (מבלי להשוות חלילה בין מושאי הסיקור) כתבה שמוטי קירשנבאום המנוח היה מצלם בשמורת הסרנגטי - כתבה שתפיל מהכיסא כל חילוני ממוצע שצופה בה, למרות שלא רק שהיה בסרט הזה כבר מאה פעמים, אלא שהוא חי אותו מדי יום ואפילו משלם מחיר מופקע עבור הכרטיס.
במובן הזה, הכתבה מכוונת לבטנו הרכה של המיינסטרים הישראלי, זה שנמאס לו כבר מכך שכל תת-אוכלוסייה מוצגת לו כמקרה מיוחד שבו יש להתחשב: כשמדברים על הר הבית צריך להתחשב ברגשותיהם של המוסלמים, שכידוע נוהגים להשתגע בחודש הרמדאן, עובדה שמצפים ממני לקבל כגזרת גורל, וכשעוסקים באחת העוולות האזרחיות הגדולות בתולדות מדינת ישראל, השתמטות החרדים, מצפים מאתנו שנבין אותם.
הבעיה היא שלמיינסטרים הישראלי, בשעה שנגבה ממנו מחיר יקר כל כך, נמאס כבר להבין את "האחר", תהא אשר תהא דתו. וצלחת הפטרי המרובבת הזאת היא קרקע פורייה לכתבות מהסוג שהגיש זילברשלג אמש לצופיו במהדורת השבת של חדשות 12.
בטוחים שהם טובים יותר מהנופלים
למי שהחמיץ: הלך זילברשלג אל תלמידי הישיבות ברחוב הבני-ברקי וחזר עם התנגדות עזה להתגייס. לא דיבורים על שינוי איטי, מכסות ומסלול התנדבות לאומי עוקף צבא (כפי שרומזים לכאורה מתווי פשרה, שנועדו בעיקר לסמא את עיני הציבור), לא טרמינולוגיה אפולוגטית שבמסגרתה אם לא מתגייסים, אזי לפחות מעלים על נס את מסירות הנפש של הלוחמים. שום דבר מכל אלה, או - אם לקרב בין הלשונות לרגע: "גורנישט מיט גורנישט".
בעצם, אפילו זה לא מדויק, כי חלק מהכתבה הראה אנשים צעירים שבטוחים שהם נעלים מוסרית, שאם רק יעזבו כל חיילי צה"ל את קו החזית ויבואו ללמוד תורה, יוושע עם ישראל; שהם, בני הישיבות - הם אלה שאנו צריכים להוקיר להם תודה על שהתגייסו להמית עצמם באוהלה של תורה למעננו, החוטאים בשירות סדיר, מילואים ועבודה.
המטרה: להרגיז את הצופים
כן, זה מקומם - גם ברמה הלאומית ואודה שגם ברמה האישית, כאב למי שמשרת במילואים ולמי שמשרתת בסדיר. אבל מה קורה כאשר הזעם הראשוני מתפוגג? אז אפשר לראות בכתבה גם כמה ניואנסים בתוך מה שבמבט ראשון נראה כאלפי גוונים של שחור. כל מי שמכיר מעט את החברה החרדית יודע שלימוד התורה הוא ערך. אם במשפחה חילונית ישמחו אם הילד יהיה טייס ואחר כך סטרטאפיסט מצליח (למשל), הרי שבמשפחה החרדית ילד שכזה יהיה הכבשה השחורה לעומת אחיו המצליח שהפך תלמיד חכם. אודה שלעיתים זה מפעים, הבוז הזה לעולם החומר וקידוש עולם הרוח. עד כאן, הכל טוב ויפה.
אלא שדווקא ההבדל הזה, שהוא בעיני הרבה יותר מניואנס, לא קיבל ביטוי בכתבה של זילברשלג - וחבל. כי כך מתקבל הרושם שהוא בא להרגיז את הצופה שלו ולא לגרום לו להכיר מקרוב נקודת מבט שונה מהותית משלו. לצד האמונה הכנה והיוקדת הזאת, מתקיימת כת. כת של ניסים ונפלאות, כת שכמו שהיא צריכה רווח והצלה, היא זקוקה גם לדמון. מי הדמון? מסיבת הנובה כמובן. מבחינתם לא באה כל זוועת ה-7 באוקטובר לעולם, אלא בגלל עבודה זרה שהתקיימה לכאורה במסיבת נובה. כאן המסר הוא כבר חוצה מחנות (ע"ע דברים דומים שאמר ינון מגל), אמונה חרדית פוגשת פופוליזם מסורתי-ימני.
מאחר שאנו עוסקים בדיני נפשות, נפתח כאן פסקה-זוטא ונגיד שעל פי התרשמותם של הגורמים המקצועיים, המסיבה לא הייתה מטרה של חמאס, אלא הפתעה. יתרה מזאת, רובם מעריכים שאלמלא נתקלו המחבלים במשתתפי המסיבה, הם היו מגיעים ביתר קלות ומהירות למרכזי אוכלוסין נוספים וגורמים לאסון נורא עוד יותר. רק שהדיון כאן אינו קשור כבר לעובדות ולמציאות. כשתלמיד ישיבה מדבר בעיניים בורקות על דברים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור" שאירעו במהלכה, אתה מבין שהדמיון שלו עובד שעות נוספות. אם לא היה מדובר בדמיון מודרך, זה היה נסלח.
בין עבודה זרה לעבודה בעיניים
כאן הצופה הממוצע מגיע לנקודת הרתיחה שלו: מילא שבשעה שילדינו משרתים בעזה, הם פוסעים ברחובות עירם המוגנת (ולא מלמעלה, אלא אם כן התכוונתם לכיפת ברזל) והמתוקצבת על חשבוננו - אבל עוד לחשוב שהם טובים יותר, שבעצם הלוחמים בעזה הם אלה שחייבים להם? הנה, זילברשלג השיג את מטרתו, משפחת ישראלי ששני ההורים בה שירתו בצבא, כמו הוריהם לפניהם וילדיהם אחריהם, תולשת את שיערות ראשה מול המסך.
מי שמשיל מעליו את הזעם, יוכל לתעל אותו לשני ערוצים עיקריים: הראשון מבין שהכל פוליטי. חלק גדול ממי שמגדרים תלמידי-ישיבה ברחוב החרדי, אינם לומדים כלל, בטח שאין להם יכולת להיות תלמידי חכמים שמהם יצמחו גאוני הדור. כדי לקיים את אלה מספיקים 1,000 פטורים מגיוס לשנה, לא 66,000 כפי שחולקו זה עתה. כמו שאני לא יכול רופא (למשל) כך גם 99 מתוך 100 "בחורי ישיבה" לא יכולים להיות עילויים בתורת ישראל. במילים אחרות, המדינה יכולה וצריכה להיכנס בעובי הקורה כדי לשנות את המצב הזה.
התובנה השנייה שאליה מגיע האדם החושב, ההומו ספיאנס (לפי הדת שלי) נוכח הצפייה, היא שהוא לא ממש רוצה את הפוניבז'ים האלה בצה"ל. לא חלילה בגלל יכולותיהם (לפחות חלקם היו מצליחים להשתלב בקלות גם ב-8200), אלא בגלל אמונתם ודעותיהם. צופה האזרח הסובלני בצעיר חרדי מפטפט עצמו לדעת כשבוי בכת, חושב שבמדינה דמוקרטית מותר לכל אדם לחיות לפי אמונתו, ורק שואל את עצמו מדוע מוגש לו לא רק חשבון הדם, אלא גם הדמים (במובן הכספי של הביטוי) לפירעון מדי חודש בחודשו? אם זה לא היה מספיק ברור: אני לא רוצה לגייס בכפייה את מי שרואה בשירות בצה"ל כעבודה זרה, אני רק לא רוצה לממן אותו, האין זה אך הוגן?
ויש כמובן היבט פרקטי אחר, קריטי מאין כמוהו, שנדמה שלא כל חברי הממשלה מבינים, ולא רק החרדים שבהם: אין דרך מעשית להאריך את שירות המילואים ובמקביל לפטור בחוק משירות. הצבא הסדיר אולי לא יתפורר, אבל חיילי המילואים שהתייצבו לשירות (חלקם אף מתוך מחלוקת עמוקה עם ממשלתם!) פשוט לא יבואו. הם אולי לא יעלו על בריקדות ויצהירו על סירובם, אבל ימצאו דרכים חוקיות להעיף את האלונקה שעליה שרועים כולנו מעל לכתפיהם.
צאנה וראינה
ובכל זאת, אפילו בכתבה הרדודה הזאת, שמטבע הדברים משכה לקצוות, היו כמה רגע אחד של חסד בדמות אישה חרדית שמחליקה באימהיות על זרועו של חייל "חצי חרדי" תוך שהיא ממלמלת: "השם ישמרך".
בראש מתנגן השיר הישן נושן "צאנה הבנות וראינה, חיילים במושבה" (מילים: יחיאל חגיז, לחן: יששכר מירון, הביצוע המוכר ביותר הוא של הפרברים), ששמו שואב את השראתו מספרו המפורסם של יעקב בן יצחק אשכנזי, לפני יותר מ-400 שנה, חיבור שנועד להנגיש את סיפורי המקרא לקהל הנשים היהודיות.
ספק אם מישהו מהלוחמים הגיבורים ששומרים על אלה המפטפטים עצמם לדעת ברחובות בני ברק, מכיר את השיר - ובכל מקרה, עוד פחות מאלה מכירים את ההקשר שלו, המעוגן עמוק כל כך במסורת היהודית.
זאת בעיני הטרגדיה, זה השבר בין מסורת ישראל העתיקה למסורת הציונית שכותבת בכל יום פרק חדש בהווייתה. לא הכתבה המטרילה של זילברשלג.