יש אנקדוטה חביבה על וינסטון צ'רצ'יל, שלמרות שלא התרחשה במציאות כולנו נהנים להיזכר בה בעיקר בתקופות קשות. לפי הסיפור, ראש ממשלת בריטניה נדרש לקצץ בתקציב התרבות והאמנות לטובת הוצאות מלחמת העולם השנייה. צ'רצ'יל סירב, ונתן לכאורה את התגובה המוכרת: "אם לא תהיה לנו תרבות, אז בשביל מה אנחנו נלחמים?".
מפתה להאמין שהסיפור אמיתי, בעיקר כי אנחנו צריכים פיגורה מדינית וצבאית בסדר הגודל של צ'רצ'יל שתגיד לנו שזה בסדר להתעסק באמנות גם עכשיו, בזמן שיש עדיין יותר מ-130 חטופים בשבי חמאס. אנחנו צריכים להאמין שהחיילים שלנו, שמתבוססים בבוץ העזתי כבר 150 יום, נלחמים בין השאר גם בשביל התרבות שלנו. חיילים נקטלים מדי יום, הבנים והבנות שלנו עוברים התעללות במנהרות כבר חמישה חודשים, אבל הנושא שהכי עניין בשבוע האחרון את גולשי וואלה היה האירוויזיון.
זה קצת מטומטם, כי זה האירוויזיון, אבל זה גם הגיוני לחלוטין. אני האחרון שיזלזל בכוחה של מוזיקה, ובחשיבותה בעיקר בתקופות קשות. בכלל, לא צריך להמציא סיפורים על צ'רצ'יל בשביל להבין כמה אמנות היא קריטית לנשמה שלנו. שירים, כפי שכתב מוריסי, יכולים להציל לנו את החיים. אסור לשכוח אותם. בספר איוב נותנים תיאור של ילדים שחוגגים ושמחים, בגלל שהם מדמיינים שהם שומעים מוזיקה. הפילוסוף ניטשה אמר שבלי מוזיקה, החיים היו שגיאה. גם במקרה הזה הוא צדק.
בימים רגילים אפשר לעלוב בחובבי האירוויזיון (זה בסדר, הם ממש רגילים, ואתם לא תרצו לדעת מה הם חושבים עליכם). אפשר לדבר על המוזיקה שבמקרה הטוב היא תת-רמה, ובמקרה הרע היא מלווה בפריק שואו שלם שבא להסוות את העובדה שהמוזיקה היא, ובכן, תת-רמה. אפשר להתרפק על הימים הנוסטלגיים, אז אפשר היה אשכרה לשמוע בתחרות שירים יפים בשלל שפות. אפשר לדבר על העוצמה של לשיר את "חי" של עופרה חזה על אדמת גרמניה המגואלת בדם של אותו "עם ישראל חי" עליו כתב אהוד מנור. אפשר להזכיר כמה שיטת הניקוד מוטה ופוליטית, וכמה שאין לנו סיכוי לנצח כי כולם אנטישמים גם ככה.
ובכן, זו בדיוק הסיבה שבישראל אירוויזיון, כל שנה, הוא לא עוד תחרות שירים סתמית אלא אירוע בעל סממנים לאומנים שמזמן חרג מפרופורציות. וזה כיף. כשאנחנו מנצחים אז אנחנו "אלופי אירופה" ומוכיחים כמה שהאזרחים ביבשת הישנה אוהבים את ישראל למרות הכיבוש ושות'. כשאנחנו מפסידים, אז זו הוכחה שכל העולם נגדנו. השנה כל הסיפור עלה מדרגה, עם הסיפור המיותר על שינוי השיר "גשמי אוקטובר", אחרי היתממות ארוכה מאחורי הטענה שלא מדובר בשיר עם ניחוח עז של משדר אקטואליה בהנחיית עודד בן עמי.
עכשיו יש לנו שיר חדש (שעוד אף אחד לא שמע נכון לכתיבת שורות אלה) ואפשר כבר לחלום איך המשלחת הישראלית חוגגת על הבמה עם דגלי הכחול לבן מול כל האנטישמים. כן, סביר להניח שלא ננצח הפעם. ספק אם נעלה לגמר. אבל לפעמים, עצם ההשתתפות היא הניצחון האמיתי. עכשיו יותר מתמיד מתחשק לעמוד מול העולם ולשיר "חי, חי, חי, כן, אני עוד חי" עד שזה ייתקע לשונאי ישראל בגרון.
מי שסיפק לתאגיד השידור את הסולם כדי לרדת מהעץ היה לא אחר מאשר נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג. בכנס של "בשבע" בירושלים פנה הנשיא לתאגיד השידור ואמר ש"חשוב להיות חכם ולא רק צודק", והבהיר שזה חשוב שישראל תופיע באירוויזיון כי "זה עניין בעל משמעות מדינית והסברתית". על הדרך בוז'י הוכיח בורות גדולה בתולדות ימי האירוויזיון כשאמר שצריך ללמוד מהשיר "זה לא רק ספורט", שזה, ובכן, בדיוק ההפך משם השיר החמוד של דפנה דקל.
ואולם, אם שמים את הטעות המשעשעת של הרצוג בצד, קשה שלא להסכים עם השורה התחתונה שלו. אם ישראל לא הייתה משתתפת באירוויזיון זה היה עלול לייצר תקדים מסוכן לקראת תחרויות בינלאומיות נוספות. ישראל הייתה עלולה להפוך למצורעת. אם המדינה הזאת לא יכולה להשתתף בתחרות שירים אירופית בשוודיה, למה בעצם היא יכולה להשתתף באולימפיאדה בפריז בקיץ הקרוב?
אלא שההתערבות של הנשיא הרצוג, כמו גם ההודעה של תאגיד השידור הציבורי שהבקשה של הרצוג היא זו שגרמה לו לחזור בו מההתעקשות לא להחליף את השיר שהוגש לתחרות, מעלה שאלה אחרת: בשביל זה יש לנו בוז'י בבית הנשיא? על זה הולך תקציב המיליונים של המוסד המיושן והמיותר הזה של נשיא המדינה?
צריך להזכיר מה הספיק הרצוג לעשות בבית הנשיא בשנה האחרונה: הוא נרמל את הכהניזם של בן גביר כל הדרך אל משרד בכיר בממשלה (דבר שאביו סירב לעשות באותו תפקיד מול כהנא המקורי), ניסה להעביר את "מתווה הנשיא" שכלל מתנות רבות למי שניסה להחריב את הדמוקרטיה הישראלית, ובין השאר היה מעביר את חוק הגיוס ללא אפשרות לביקורת משפטית של בג"ץ. איש שלא נבחר על ידי אזרחי המדינה, שביקש לעשות יד אחד עם האנשים שניסו לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ובביטחון המדינה - וגם הצליחו.
בזמן המחאה הגדולה בתולדות המדינה, הרצוג בעיקר היה עסוק בלנסות להוריד את הלהבות. כביכול ניסה להיות גורם מפייס, בפועל שם מקלות בגלגלי המחאה. זה שירת בדיוק את מי שזה היה אמור לשרת. הקונספירציה לפיה הרצוג נבחר לנשיאות בקלות, בזמן שמפלגת הליכוד בכלל לא מציבה מועמד נגדו, רק כדי שהוא יוכל לדאוג לחנינה עתידית לנאשם נתניהו המשיכה להתחזק מאז ה-7 באוקטובר, כשכבוד הנשיא בעיקר עשה קולות של שטיח אל מול ממשלת המחדל.
לא שמענו מהנשיא הרצוג מילות ביקורת על התנהלות הממשלה המופקרת לפני ואחרי ה-7 באוקטובר. לא שמענו ממנו דחיפה להחזרת אזרחי מדינת ישראל שנמקים בעזה. לא שמענו ממנו גינוי לאלימות המופרעת של המשטרה נגד מפגינים שהגיעו לתמוך במשפחות החטופים. לא שמענו מהנשיא מילה על ניסיון המחטף של שר המשפטים בניסיון להדיח שופט עליון. לא שמענו ממנו מילה על הכספים הקואליציוניים, על המשרדים המיותרים, על הזנחת קהילת הנובה. לא שמענו ממנו אפילו צקצוק על נסיעת הראווה המיותרת והיקרה של מירי רגב, חברת הקבינט הביטחוני, לסרי לנקה בזמן שעשרות אלפי מפונים חיים מיום ליום בבתי מלון בלי לדעת מה יוליד יום. אבל על האירוויזיון? הנה נושא שנוח לבוז'י לדבר עליו. הנה "מתווה" שלא מפצל את העם - להחליף שיר שאף אחד לא שמע בשיר אחר שאף אחד לא שמע. הנה אירוע כל כך מדובר מצד אחד, ומצד שני כל כך לא חשוב - שזה בדיוק אזור הנוחות של הנשיא הנוכחי. פופוליזם ללא נפגעים.
מעניין להזכיר נושא לא פחות חשוב מהאירוויזיון שבוז'י פשוט מתעלם ממנו, גם כששואלים אותו ישירות על העניין. אתמול פנתה עיתונאית חדשות 12 יעל אודם להרצוג כדי לברר אם הוא מתכוון להשתתף בטקס פרס ישראל הקרוב. הרצוג לא השיב על השאלה אבל עצם העובדה שהשאלה הייתה צריכה להישאל די מדהימה.
ב-75 השנים האחרונות השאלה הזאת הייתה מיותרת. ברור שאם מחלקים את הפרס החשוב ביותר שהמדינה הזאת יודעת להעניק לאזרחים שלה, האזרח מספר 1 יהיה שם. יחד עם חלוקת גביע המדינה בכדורגל זה כנראה התאריך הכי חשוב בלו"ז של נשיא המדינה. אלא שהשאלה לא נשאלה במקרה. תזכורת למי ששכח: שר החינוך החליט להפוך את פרס ישראל למוסד פשיסטי שמקובל רק על נאמני המשטר, אחרי שלכאורה החליט לבטל את חלוקת הפרס השנה לאיל וולדמן, יזם ההיי טק המוצלח. וולדמן שכל את בתו ב-7 באוקטובר, והחליט לא להסתיר את הביקורת שלו כלפי הממשלה - זה היה מספיק בשביל שר החינוך קיש כדי לבטל את חלוקת כל הפרסים השנה.
נשיא רציני, כזה שמכבד את המדינה שבראשה הוא עומד, היה כבר נוזף פומבית בשר החצוף שהחליט להפוך את פרס ישראל לאירוע פוליטי בניחוח צפון קוריאה. נשיא רציני, כזה שאכפת לו קצת מהאזרחים של המדינה, היה מחליט להתייצב לצד המוסר היהודי וקורא לפדיון שבויים במהירות האפשרית. נשיא רציני, כזה שחשוב לו לשמור על האופי הדמוקרטי של המדינה, היה בולם את הניסיונות הכושלים (בינתיים) של השר בן גביר שמנסה להלהיט את השטח הערבי-ישראלי לקראת הרמדאן. אבל אין לנו נשיא רציני, יש לנו, במקרה הטוב, תומך פסיבי של הממשלה הגרועה בתולדות ישראל. זאת שאחראית למחדל הגדול בתולדותינו. ההיסטוריה תשפוט אותו בהתאם. זה ששתק. זה ששיתף פעולה. זה שהתעסק באירוויזיון בזמן שהמדינה בוערת.