"הצבי", הקומדיה ההיסטורית החדשה של התאגיד, נפתחת בצילום משפחתי, שנהרס שוב ושוב מפני שאחת מבנות המשפחה, הנערה איטה, מתעטשת, מה שהופך את התמונה הקפואה, המוכרת לכולנו מאלבומים משפחתיים וספרי לימוד - לדיוקן משעשע ומטופש. האנשים הרציניים האלה מהעידן הרציני הזה, אומרת לנו בעצם יוצרת הסדרה קרן מרגלית ("להעיר את הדב"), היו מטופשים ומצחיקים כמונו - וגם ההיסטוריה לא חמורת סבר כמו שאולי נדמה.
ובהתאם, הקומדיה המשונה הזאת אולי עוסקת בנושאים כבדי משקל, מחליפה טונים כל הזמן: מן הטראגי לפארודי, מן הדיוק ההיסטורי לציטוטים פוסט-מודרניים מאוחרים. לרגע אחד היא "מלכת היופי של ירושלים", ברגע אחר היא משהו בין "קרתגו" לבין "היהודים באים". עצם הרצון לגעת בתקופה מרוחקת מתולדות הציונות, לצחוק עליה ולבחוש בה הוא אמיץ. גם במובן הזה היא מזכירה את הסדרה של רשף לוי, ואפשר לקוות שמדובר במגמה.
הסדרה מתרחשת בשנת 1885 בירושלים, שם אליעזר בן יהודה פועל נגד כל הסיכויים לפרסם שבועון על טהרת השפה העברית בשם "הצבי" - שעל שמו הסדרה. משפחת ציפיס הבדיונית והאמידה מגיעה לירושלים מרוסיה עם שלוש בנותיה המתבגרות, ואחת מהן, פרומה (סוזאנה פפיאן, "סובייצקה", "גן קופים"), היא בעלת כישרון מיוחד לשפות ונטייה מהפכנית. כדי שתשכח האהובה המהפכן שנותר מאחור, הוריה שולחים אותו לעבוד אצל בן יהודה עצמו (אור בן מלך, "המדובב", "הנערים"). זאת, בעוד נביא העברית, אשתו הראשונה דבורה ובנו איתמר נאבקים בקנאים הירושלמים על המשימה המהפכנית שלהם.
השניים מפתחים קשר מורכב אך אמביוולנטי. בן יהודה מעריץ את העברית המקורית של פרומה, והיא נשבית הן בשאיפותיו חסרות הפשרות והן במעשה העיתונאי עצמו ככלי לשנות את המציאות. במיוחד היא נסחפת לתוך עלילה מזעזעת אחת: פרשת ניסיון לינץ' בנערה של המון מוסת, שנסחף באמונה ש"פריצות" גרמה למותם של אמהות וילדים בשעת הלידה. ההתעקשות שלה ושל בן יהודה לפרסם את הפרשה הזאת גוררת אחריה ניסיונות לחצים, איומים ותככים. במקביל, עלילת משנה מתוקה יותם נוגעת למשולש אהבה בין שתי אחיותיה של פרומה וחלוץ צעיר המועסק בביתן. חלק מן האירועים מבוססים על ידיעות אמיתיות שהתפרסמו על גבי העיתון.
כך, המון המון ז'אנרים מופיעים כאן במקביל: עלילת מתח עיתונאית-בלשית אפלה, סיפור התבגרות ומבט על אהבה ראשונה והגירה - כל אלה במיני סדרה בת שישה פרקים בלבד. זאת, במקביל לשאלות על קנאות מהפכנית ורעיונות גדולים מול פרגמטיזם, הבחירה בין הגשמה חברתית מוחלטת לבין העולם הפרטי והמשפחתי, ולא פחות חשוב: הסיפור הלא מספיק מסופר על נשים בהיסטוריה הלאומית, על תפקידן והחוויה שלהן בהתרחשויות הגדולות.
ועם כל זה, הגיבורה האמיתית של "הצבי" היא השפה. זו סדרה על הולדת העברית, שנהנית להשתעשע בהתלהבות מהמצאה של מילים חדשות ושל עברית של יום-יום. לצד זה, עברית היא כלל לא השפה המרכזית של הסדרה - שרובה מתנהלת בכלל ברוסית עם מעט יידיש, גרמנית ואפילו טורקית (מהערבים בירושלים היא מתעלמת, נכון לשלושת הפרקים הראשונים, לטובת סיפור פנים-יהודי). אם כן, זהו מגדל בבל של קבוצות שונות, שנועד לקרוס בפני שפה דומיננטית אחת שתשלוט במרחב היהודי נגד כל הסיכויים. ואולם, הסדרה מציגה אפשרות אחרת: עולם רב-לשוני ורב-תרבותי, שבו אנשים דוברים שפות ומסוגלים להכיר זה את תרבותו של זה. הניצחון המוחלט של העברית הוא גם ההפסד של כל השפות האלה, תרבויות שנמוגו מהסביבה.
נושא מרכזי אחר הוא התקשורת: בעוד המצלמה מתענגת על אותיות הדפוס - כמובן כחלק מההתענגות הלשונית כולה - היא גם דנה באתיקה עיתונאית ובתפקידים של העיתונות. בהקשר זה, לא מיותר לציין שעל תחקיר הסדרה חתום אביה של היוצרת, העיתונאי דן מרגלית. בן יהודה מוצג כאן כאדם בשבילו העיתון הוא אמצעי למען המטרה הראשית - הפצת העברית. בשביל זה הוא מוכן לפרסם גם סיפור על ילד שנולד בטורקיה עם חצי גוף של כלב וחצי גוף של אדם ("בן יהודה יכתוב הכול כדי למכור עיתון"). מצד שני, יש לו סטנדרטים משלו. הוא מאמין שעיתונות צריכה לתאר מציאות ולא להתערב במציאות, ולמרות הכול, בהשפעת פרומה האידיאליסטית לא פחות ממנו, הוא מחליט לשקוע בפרשה למרות הלחצים המופעלים עליו, ולפרסם בכל זאת את הסיפור. הדילמה בין הרצון המסחרי-אידיאולוגי בתפוצה לבין המחירים של העיתונות העיקשת מלווים את התקשורת הפופולרית תמיד, וכך גם המתח בין פייק ניוז מוחלט לתחקיר אמיץ, שנאלצים לדור בגיליון אחד זה לצד זה.
"הצבי" נשענת על קאסט נהדר, ובמיוחד על פפיאן ובן מלך - שניים משחקני המסך הטובים בישראל היום. הדמויות שלהן מדברות במבטאים כבדים אך לא מגוחכים, והן מצליחות להיות רציניות ומשעשעות בה במידה. בן מלך מכניס חיים לדמות התמהונית של בן יהודה, על רצינותו ובדידותו. הכימיה בינו לבן פפיאן מצוינת, והם מפתחים מערכת יחסים מעניינת. בנוסף, כיאה לדרמה היסטורית, היא גם נראית, מעוצבת ומצולמת נפלא, ובקלות סוחפת את הצופה אל ירושלים שלפני 140 שנה.
ובכל זאת, החצי הראשון של הסדרה גם מתעתע. בינתיים, היא חביבה ומעניינת, אך גם מינורית, וגם באמצעה לא ברור עדיין לאן היא חותרת, כיצד אגפיה השונים יצטלבו זה עם זה, או מהו הטון הדומיננטי שאיתו היא הולכת. היא מהנה, חכמה, מצחיקה במידה וחביבה, אבל האם יש בה יותר כפי שהיא מתיימרת להיות? כנראה שנצטרך לחכות לסוף כדי לגלות.
בינתיים, מכל המסיבה ההיסטורית, הסצינה הכי טובה בה לקוחה מעידן אחר. בסוף הפרק השני נחשפת איטה (נטע רוט), האחות הצעירה, למתח הרומנטי בין אחותה סוניה לבין החלוץ גבריאל ניסן, שבו מאוהבת גם היא. מול סוניה המופנמת, איטה היא אש בוערת, שמביעה את עצמה בריקוד. ולנוכח סיפור האהבה שמולה, היא פוצחת מחול מודרני על פי "Sweet Dreams" של יוריתמיקס, וקופצת בבת אחת מאה שנה קדימה בפסטיש שובב. אם כבר ללוש את ההיסטוריה בקריצה, אז ככה.