במושב נהלל שבעמק יזרעאל הלך לעולמו יוסל'ה רגב, לוחם בבריגדה היהודית, לוחם ביחידה 101, לוחם מוסד ומי שעליו ועל חברו זאבל'ה עמית כתבה נעמי שמר את השיר "אנחנו מאותו הכפר". רגב, בן 99, נולד בחג הסוכות, אוקטובר 1925, בבית חולים העמק במעיין חרוד לוותיקי העלייה השנייה, יעקב ויהודית גרבר. הוא היה אח צעיר לנעמי. באותו היום כתב האב ביומנו: "בבוקר הושבנו דוגרת על 5 ביצים. אחר הצהריים נולד בן".
לימור רגב, כלתו, אמרה כי "העקשנות וההחמרה של גרבר שהוסמך ללמד בישיבת סלובודקה הליטאית בקובנה, לפני שהמיר את החרדיות בציונות, באשר לעקרונותיו, השפיעו על יוסל'ה והתוו את מסלול חייו". במשפחה סיפרו ש"כשגילה גרבר שיוסל'ה לא מרבה להגיע לבית הספר, בכיתה א', שאלו אותו מה יעשה בנידון. גרבר ענה שתלמידי חכמים היו במשפחה כבר רבים. כזה עוד לא היה לנו. שיעשה הילד מה שירצה, ונראה מה יצא ממנו".
בנעוריו היה יוסל'ה פעיל בהגנה, והיה יד ימינו של עמוס פיין, מפקד ההגנה המרחבית. הוא פפעל להחבאת נשק בסליקים בנהלל, התאמן בנשק ואף נשלח לפעולה באזור ביחד עם לוחמים מבוגרים ממנו. בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי ושובץ לחיל המהנדסים. הוא נסע למצרים, ומשם לאיטליה, ובהמשך לבלגיה, הולנד וגרמניה. במהלך השירות היה איש סודם של אנשי הנקם והברחת היהודים בהשגת דלק לנסיעות הבלתי חוקיות שלהם, אך בגלל גילו הצעיר לא הורשה להצטרף לפעולות הנקם בנאצים. כששוחרר מהצבא, הצטרף יוסלה ל"ארגון הבריחה" ועסק בהברחת פליטים יהודים לאיטליה, להכשרתם והברחתם לישראל. הוא פעל בזהות בדויה תחת השם ג'ון מגנוס מלידס, שנוסע לאיטליה ללמוד גידול תולעי משי. בהמשך חייו יאמץ זהויות נוספות. במקביל, פליט יהודי קיבל את תעודות השחרור והזהות שלו, אך למרות התירגולים הרבים אותו פליט שב ודקלם שהוא נולד בסרפנד (המחנה שבו יוסל'ה התגייס לצבא הבריטי - א.א), והתגייס לצבא הבריטי במעיין חרוד (שם יוסל'ה נולד - א.א).
כשחזר לארץ, נכנס רגב לעזור במשק המשפחתי, אבל מיד שב לפעילות ההגנה, היה מ"כ במחלקה הנהללית בארגון. אז התחילה גם החברות הקרובה שלו עם זאבל'ה עמית, שהתפתחה לחברות ושותפות לדרך בלתי ניתנת להפרדה, לכל שארית חייהם. זאבל'ה, גם הוא בן נהלל, נולד שנתיים אחרי יוסל'ה.
כשפרצה מלחמת העצמאות הוכרזה המחלקה הנהללית כפלוגה בגדוד הפשיטה 89, ויוסל'ה נהיה בין לילה ממ"כ לסמ"פ וזאבל'ה למ"מ. במהלך המלחמה נשלחו שניהם לקורס קצינים מזורז, ועם סיום המלחמה, לאחר מבצע דני לשחרור לוד ורמלה, כיבוש משטרת עיראק סואידן וכיבוש הנגב המערבי, חזרו למשק, אולם מעשי הטרור של הפדאיונים בגבולות בשנות המדינה הראשונות הטרידו את מנוחתם.
בכנס הגדוד סיפר המג"ד לשעבר, אברהם יפה, שסרן צעיר בשם אריק שיינרמן (לימים אריק שרון), מקים יחידה לפעולות תגמול. למחרת עלו יוסל'ה וזאבל'ה על אוטובוס ונסעו לירושלים, דפקו על דלת ביתו של שיינרמן, שלמד באוניברסיטה העברית, והודיעו לו שבאו להצטרף ליחידה שעוד לא קמה. הם ישבו שלושתם, על הספסל מתחת עץ התות, וסיכמו את הפרטים. כך הוקמה יחידת הקומנדו ה-101.
עם איחוד ה-101 עם הצנחנים מונו יוסל'ה וזאבל'ה למ"פ של פלוגות ג' וד', אך לאחר זמן קצר נזכרו שבכלל לא רצו להיות חיילים וביקשו לפרוש. הם שבו לנהלל ומונו למפקדי המחוזות של הגדנ"ע בצפון. כל פעם כששמעו שהייתה פעולת טרור כלשהי, וציפו לפעולת תגמול - היו נוסעים לאריק, שם היה ציוד מחכה להם, והם היו מצטרפים לכל פעולה. השירות בגדנ"ע שיעמם את השניים והם נסעו למשה דיין, לבקש שישחרר אותם. "אבל אם יש משהו מעניין, נשקול להמשיך בשירות", אמרו לו. דיין התקשר לאיסר הראל, ראש המוסד, וכשחזר אל השניים אמר להם: "סעו מחר לקריה ותפגשו עם מלכה. העוזרת של איסר". למחרת גויסו יוסל'ה וזאבל'ה למוסד, שהיה אז ארגון בחיתוליו, ומנה עשרות אנשים בלבד.
נסיעותיהם הראשונות היו לצפון אפריקה, שם בילו שנים במרוקו, בהקמת ארגון "המסגרת" להגנה עצמית של הקהילות היהודיות וארגון העלייה הבלתי לגאלית, ובהמשך עברו לתוניס ולאלג'יריה מוכת מלחמת האזרחים והמרד. לשם אף הגיעו עם משפחותיהם. יוסל'ה היה נשוי לאביגיל (גיה), בת מושב עטרות. במשפחה סיפרו כי "בכל אותו זמן, נהלל געשה. לא די שיוסל'ה וזאבל'ה הלכו לצבא מבלי לקבל אישור הוועד, הם גם נוסעים לחו"ל ולא מסבירים למה, ומשאירים את המשק להוריהם הזקנים.
בשנתיים הראשונות הם ביקשו אישור, והארכה, אך לאחר מכן קיבלו הודעה כי הועד לא מאשר את פעילותם. גם ביקורה של עוזרת ראש המוסד להסביר את חשיבות משימותיהם למדינה הצעירה, לא השביע את רצון אסיפת המושב, והורו להם לחזור או לעזוב את נהלל. אם לא יעזבו, לא יאפשרו לבנותיהם להיכנס לגנים ולבתי הספר. ברחובות נהלל הופצה שמועה שאיש לא יודע מה הם עושים, ואלי בכלל יש להם בית זונות בהמבורג? חרף מלחמתם של הוותיקים - אסי יפה, יאני אבידב ואחרים, לטובתם, ההחלטה לא שונתה, אך גם לא יושמה מעולם.
אז החלו תקופות שירות גם באירופה, שבמהלכן פגשו יוסל'ה רגב וזאבל'ה עמית את נעמי שמר, שגרה אז בפריז. שמר שמעה סיפורים רבים על החברות בין השניים, ולאחר המפגשים נוצר השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" שאותו כתבה. השיר ניתן במקור ליוסי בנאי, שוויתר עליו ובסופו של דבר הוא זכה להצלחה בביצוע להקת פיקוד מרכז בשנת 1969, עם הסולן דני וסלי. השיר הפך לאחד משירי הזיכרון הידועים ביותר בתולדות הזמר העברי ולאחד משיריה הפופולריים ביותר של שמר. לאורך השנים פורסמו גם גרסאות אחרות באשר לזהות השניים שמאחוריו. לפי הביוגרפיה שכתב על שמר מוטי זעירא, הפזמונאית אמרה לאורך השנים כי ישנם כמה דמויות אחרות ששלובות בו אף הן, למשל גור מאירוב, בנו של שאול אביגור שנפל בסג'רה במלחמת העצמאות, ויענק'לה, בן דודה, שלחם באותו הקרב.
בתחילת שנות ה-70 רגב ועמית שירתו ביחידות נפרדות. רגב התמנה לתפקיד ראש השלוחה בקפריסין. אלו הימים שלאחר גירוש אש"ף מירדן בספטמבר 1970, כשהארגון ניסה להתבסס בקפריסין, ורחובות האי הפכו לשדה קרב. הוא כיהן בתפקיד מזכיר שלישי בשגרירות, דיפלומט מהוגן שהסתובב חמוש לכל מקום. באחד הימים התגלתה הזדמנות: אחד ממתכנני טבח מינכן שהה במלון באי. אחד מעובדי המלון, שהיה ביחסי ידידות עם רגב, הדליף לו את הפרטים. צוות מיוחד הגיע מישראל, והמחבל פוצץ במיטתו.
כשפרצה מלחמת יום כיפור היה רגב בתפקידו בקפריסין ואילו עמית התגייס למילואים והיה יחד עם אריק שרון בנגמ"ש הפיקוד. שבוע אחרי פרוץ המלחמה נהרג עמית בהפגזה מצרית ליד תעלת סואץ. בן 46 היה במותו. רגב קיבל את הידיעה בקפריסין וקיבל אישור לחזור לישראל. משדה התעופה הוא נסע ישירות לסיני, והחליף את חברו בכיסא שליד שרון בנגמ"ש הפיקוד. לפתע, הבית האחרון בשירה של נעמי שמר קיבל עוד משמעות כואבת.
אחרי המלחמה שב לשירות ואחרי מספר שנים ביקש לצאת לפנסיה מוקדמת, אבל אז פרצה המהפכה באיראן, והוא גויס מחדש וטס לשם. בנו יהונתן מספר: "הרחובות סוערים. חיי אדם כקליפת השום. באחד הלילות עוצרים אנשי מיליציה את יוסל'ה ומבקשים תעודות. 'מזל שאתה צרפתי, אתם אירחתם את חומייני כשהיה בגלות, אתה יכול ללכת', אמרו לו". הוא הצליח לצאת משם במטוס החילוץ האחרון שישראל שלחה לאיראן, אחרי שחומייני כבר היה בטהראן. הפעם רגב יצא סופית לפנסיה והפך לחקלאי, מה שבאמת רצה לעשות כל חייו.
היום אחר הצהריים ייקבר יוסל'ה רגב בבית הקברות של נהלל. הוא הותיר שלושה ילדים: יעל, רותי ויהונתן, שבעה נכדים ושלושה נינים.
"הוא צעד בדרך מלאה סכנות ומהמורות. דרך חתחתים במדינות אויב. מסע ארוך של מלחמות קשות ואובדן של הקרובים אליו מכל. מבצעים עלומים ומסעות העפלה של מהגרים. הישג אחר הישג בדרך לתקומה, חלוציות וניצחון הרוח של מדינת ישראל אותה אהב כל כך. היום נטמון את יוסל'ה באדמה שכה אהב", אמרה כלתו לימור רגב.