מרי אמשקולי הצרפתייה היא במאית עטורת פרסים, ונוסף לכל העיטורים הקולנועיים מתהדרת גם בתואר אחר - זו ככל הנראה אחת מן הקולנועניות היחידות באירופה שעבדה בחפירות ארכיאולוגיות בישראל. "הייתי ארכיאולוגית לפני שפניתי למסך הגדול, ובמסגרת הזו גם השתתפתי בחפירות בצפת, ולמדתי עברית", היא מפתיעה אותי במהלך ריאיון שמתקיים בפריז, עיר מגוריה. "בסופו של דבר, ארכיאולוגיה וקולנוע זה אותו מקצוע - את חופרת וחופרת ומחפשת משהו שאת יודעת שקיים, אבל לא יודעת איפה בדיוק הוא מסתתר. כמו קולנוע, גם ארכיאולוגיה היא אמנות מלאת אמוציות: מה מרגש יותר מאשר לגלות פסל שאיש לא ראה כבר מאה שנה?".
אמשקולי היא צרפתייה, שמוצאה של משפחתה גיאורגי. לאחר ההסבה המקצועית, היא ביימה יחד עם קלייר בורז'ה וסמואל תאיס סרט מרגש בשם "פארטי גירל", שזכה לפני כעשור בפרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים בפסטיבל קאן. השנה, לראשונה, ביימה סרט ארוך לבדה - "אמא גלוריה", שערך את הבכורה שלו ברייבירה גם כן וזכה בין השאר בתחרות הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון. "הייתי גאה מאוד, מה עוד שיו"ר חבר השופטים היתה הבמאית קלייר דניס, שסרטה 'שוקולד' השפיע עליי", היא אומרת על כך.
בהתבסס על סיפורה האישי, אמשקולי עוקבת כאן אחר הקשר בין ילדה פריזאית לבנה בשם קלואי, המפתחת קשר חם עם המטפלת שלה, גלוריה. מדובר במהגרת שחורה מכף ורדה, שלפני חזרתה הסופית למולדתה, לוקחת אליה את הילדה לבילוי משותף אחרון.
"גם אני גדלתי בנסיבות דומות", אומרת הבמאית. "גידלה אותי אישה שלא בדיוק היתה המטפלת שלי, אלא אם הבית של הבניין כולו. הייתי איתה כל הזמן, ביחידת המגורים שלה, בצד הילדים שלה. יום אחד היא חזרה לגור במולדתה, פורטוגל, וזה היה השוק הכי גדול של הילדות שלי. רציתי להשתמש בסרט הזה כדי לחקור את האהבה המוחלטת והמשוגעת שלי כלפיה, ואת היחסים בין האומנת לילדים שבהם היא מטפלת".
מה מעניין לדעתך ביחסים האלה?
"יש כאן משולש מעניין מאוד, מלא בנושאים שנחשבים טאבו בחברה שלנו. לעתים קרובות, הילדים אוהבים את המטפלת יותר מאשר את אימא שלהן, אבל הם בחיים לא יגידו בקול רם 'אימא, אני אוהבת את האישה הזו יותר ממך כי היא מטפלת בי טוב יותר'. האימהות, מצידן, מדחיקות את העובדה שמישהי השאירה את כל החיים שלה מאחור בשביל העבודה הזו. הרי המטפלת עזבה את הילדים שלה כדי לטפל בילדים של מישהי אחרת. זה דבר נוראי כשחושבים על זה, ומי רוצה לחשוב על זה?".
"לך לפארק בפריז, ותראה אלפי נשים שמטפלות בילדים של הבורגנים. אלה נשים שמגיעות מכל העולם, ואף אחד לא מדבר עליהן - לא עליהן ולא על המשפחה שלהן. הן שקופות. אלה נשים שנמצאות עם הילדים שלנו, בבתים שלנו, בלב האינטימיות שלנו. אלה הזרות הכי קרובות".
המטפלת שלך היתה מפורטוגל. למה בחרת שהמטפלת בסרט תהיה אישה שחורה מכף ורדה?
"כתבתי את התסריט לפני שליהקתי ולפני שהיתה לי שחקנית בראש. אני אוהבת לעבוד עם שחקניות לא מקצועניות ונפגשתי עם מטפלות שהגיעו מארצות שונות. אז פגשתי את אילסה מורנו-זגו, שהגיעה לצרפת מכף ורדה. היא הרשימה אותי אז בחרתי בה ושיניתי את המיקום בעקבותיה. היה מסובך לצלם בכף ורדה במהלך הקורונה.
"בכל פעם שיוצא סרט עם גיבורה שחורה, אומרים שזו בחירה פוליטית, פרוגרסיבית, WOKE וכדומה. כל ההגדרות הללו לא במקום. אנחנו פשוט מציגים על המסך דמויות שקיימות במציאות, מה פוליטי או פרוגרסיבי בזה? היתה תקופה בה מגזינים סירבו לשים שחורים על השער, כי הם אמרו שזה פוגע במכירות. תמיד יש תירוץ, אבל בשלב מסוים צריך לעשות שינוי".
למה החלטת שהילדה בסרט תרכיב משקפיים?
"כי אני עצמי הייתי קצרת רואי, וכי רציתי לומר משהו על הדרכים בהן אנחנו רואות את העולם. חוץ מזה, המשקפיים עזרו מאוד לשחקנית לואיז מאורוי־פנזאני, שמגלמת את הגיבורה. כשהיא שמה את המשקפיים היא הרגישה כמו הגיבורה וכשהורידה אותם, היא חזרה להיות עצמה".
הסרטים שלך תמיד מרגשים. זה היה נכון לגבי "פארטי גירל" וזה נכון ביתר שאת הפעם.
"כן, אני מלודרמטית מאוד, אפילו שבצרפת לא אוהבים את זה. בצרפת הגישה אינטלקטואלית יותר, ואני לא כזו. ההשראה שלי היא מלודרמות איטלקיות".