המציאות עולה על כל דמיון. זו, בקצרה, הבעיה הקבועה של "ארץ נהדרת" בעידן נתניהו הנוכחי. מכיוון שזו הביקורת העיקרית של הח"מ כלפי מולי שגב והתסריטאים הבאמת מוכשרים של "ארץ", נראה לי שזה זמן טוב לקצת רקע היסטורי לטענה הזאת.
מי שטבע את הביטוי בסוף המאה ה-19 היה הסופר מארק טווין. להבדיל מהרבה ציטוטים שנוהגים לייחס לטווין בלי סיבה, המשפט הזה דווקא הופיע בספר שכתב (בסיפור המסעות "בעקבות קו המשווה"), כשסיפר על ביקורו בעיר וואגה וואגה באוסטרליה, מקום אמיתי לגמרי שנמצא באמצע הדרך בין מלבורן לסידני. העיר התפרסמה כשבן הקצב המקומי התחזה לקרוב משפחה אבוד של ברון בריטי עשיר, וניסה לזכות בכספי הירושה. המקרה הסעיר את אנגליה הוויקטוריאנית, והגיע לבסוף לבית המשפט בלונדון, שם הוא תואר על ידי טווין שנכח במשפט כ"רומן האמיתי הכי מורכב, מרתק ונפלא שהתנגן אי פעם על במת העולם".
הסיפור אכן מדהים אבל לא ניכנס לפרטיו, שנמצאים בצורה מקיפה בוויקיפדיה. כן מעניין להבין איך הסיפור הזה גרם למארק טווין, אחד מגדולי הכותבים בהיסטוריה האנושית, לחוש ענווה אל מול סיפור אמיתי שהוא לעולם לא יכול היה לכתוב בעצמו. מה שהפך את הסיפור הזה לכל כך מופלא, על פי טווין, היה "הסיכונים הנועזים שהאמת יכולה לקחת בחופשיות בבניית סיפור, בהשוואה לסיכונים הקטנים והשמרניים המותרים לפיקציה". במילים אחרות: אם סופר או תסריטאי, מוכשר ככל שיהיה, היה צריך לכתוב את הסיפור הזה, הוא היה צריך לוותר על מספר מהדמויות והאירועים הציוריים ביותר, שכן הציבור לא היה מקבל שדברים כאלה, ואנשים כאלה, יכולים להתקיים במציאות. "ואולם, הדמויות הראשיות התקיימו, והאירועים אכן התרחשו", כתב.
בינתיים, בחזרה לשנת 2024 באולפני הרצליה, המציאות לא רק עולה על כל דמיון, אלא גם מכעיסה יותר מכל פיקציה, כואבת יותר מכל תסריט ומצחיקה יותר מכל פאנץ'. דוגמה מובהקת היא זו של הרב הראשי יצחק יוסף, שאמר במציאות כי "אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ, נקנה כרטיסים". אין אף קומיקאי ישראלי שיכול לכתוב פאנץ' טוב מזה. לא דוד ליפשיץ, לא עדי מסיקה, לא מתן חלק ולמעשה גם לא לואי סי קיי או טיילור טומלינסון. מבחינה קומית, מדובר בשורה מושלמת שמכניסה פנימה גם את ההשתמטות החרדית, גם את כפיות הטובה ובעיקר את חוסר המודעות של הקהילה שחושבת שאיפשהו בעולם היא תקבל יחס (וקצבאות) כמו בארץ הקודש והשנור.
ובכל זאת הם ניסו, כמעט על אוטומט. רועי בר נתן היה קורע בתור מאיר פרוש שמנסה להבין אם יידיש נחשבת לשפת תכנות. יניב ביטון בתור "הראשון לציון" לא פספס אף ניואנס, בחיקוי שבאופן מובהק לא בא ללגלג לרב יוסף על שום דבר פרט לניתוק של דבריו מהמציאות הישראלית, ומהמציאות בכלל. טוב נו, אולי כמה דאחקות לא מזיקות על כך שהוא לא יודע לקרוא אנגלית היו בלתי נמנעות, מכיוון שהוא בכל זאת המנהיג הרוחני של תנועה שמתנגדת ללימודי ליבה. לג'יט. ובכל זאת, כאמור, אין שום תסריט ושום בדיחה שיכולים לתת פייט לנאום המקורי של הרב יוסף. הגרסה שלהם בסוף ל"אנחנו נשארים בארץ" העלתה חיוך לאור הביצוע של שני הקומיקאים, אבל לא הצליחה לשחזר את מגוון התחושות שעוררו דבריו האמיתיים של יוסף.
בתוך עולמות החיקויים הדי ממוחזרים של ארץ (אני אעצור את עצמי הפעם מלומר את דעתי על החיקוי הנוראי של נתניהו), זה היה קטע טוב - ודווקא בגלל זה הוא הבהיר כמה "ארץ" זקוקה לניעור של הפורמט. זה בלט בעיקר בהשוואה לקטע אחר שגם הוא עסק בטיסות - הפארודיה הנהדרת של תמיר בר, דור מוסקל ועומר ריבק לפרסומת של אל על.
צריך לזכור שלערוץ מסחרי כמו קשת, הרבה יותר קל לצחוק על מנהיגי ציבור כמו ראש הממשלה או הרב הראשי מאשר על מפרסם בסדר גודל של אל על. ולא שאין מה לצחוק על פרסומות (זה המקום להמליץ על ערוץ ביקורות הפרסומות של אור בוטבול ביוטיוב, שבמקרה עסק השבוע באותה פרסומת של אל על), אלא שלרוב זה ייראה צבוע מצדה של תכנית שכל אחד מהטאלנטים שלה מככב במקביל גם בסרטון פרסומת. חלקם מופיעים אפילו בתור דמויות שנולדו בתוכנית, כמו הטורטלים שמפרסמים קופת חולים או ראובן של זרחוביץ' שמפרסם בנק. מזל שאף אחד מכוכבי ארץ לא השתתף בפרסומת של אל על, שכן זו הייתה סאטירה מושחזת ומעולה, שהזכירה את המחיר (בדולרים) שאנחנו משלמים על "הפטריוטיות" הצינית של חברת התעופה הפרטית-לאומית שלנו.
שאר התכנית הייתה לא מאוזנת במקרה הטוב. הפאנל ליום האישה כלל את כל הטאלנטיות הנשיות של התכנית, דבר שבעיקר הציג את חוסר השוויון המגדרי בתכנית, גם בקאסט וגם מאחורי הקלעים. ובכלל, בקרדיטים בסוף התוכנית תוכלו לספור לצד העורך מולי שגב עוד עשרה כותבים, מתוכן אישה אחת, ייתכן שזה לא המקום המתאים ביותר למערכונים על ייצוג נשי. ומצד שני, איזה וולקאם נהדר לחיקוי של לימור סון הר-מלך - שצריך להפוך את גיתית פישר לפאנליסטית הרבה יותר בולטת בשולחן של קיציס.
אם מערכון שלם על יום האישה שכלל רק קטילות על נשים (גם אם מוצדקות) לא הספיק, הגיע המערכון המוזר בו אוראל צברי נכנס לנעליה של "גברת שווארמה". מוזר שדווקא צברי, קומיקאי צעיר ומבריק, נבחר לרגע הבומרי הזה שבו "ארץ נהדרת" הגדולה צוחקת על כוכבת ויראלית, פשוט בגלל שהם לא מבינים מה הופך אותה לוויראלית. בכל מקרה, חוסר המודעות של לשלב מערכון בו לועגים לאישה, שמבוצע על ידי גבר, רגע אחרי מערכון על חוסר הייצוג של נשים בכנסת, היה ברמה של הרב הראשי מאיים לקנות כרטיסי טיסה ולעוף מפה.
בקטנה
הקטע הכי מצחיק - כלומר: צחוק מריר ועגום ומלא מבוכה - בערוץ 12 אתמול הגיע אתמול דווקא אחרי שקיציס נפרד מהצופים, ודווקא בשולי ריאיון כבד ראש ועצוב בעיקרו. הרב תמיר גרנות הגיע לאולפן של אברי גלעד ויאיר שרקי כדי להתייחס לאותו נאום של הרב הראשי שעורר סערה והפך לבדיחה צפויה ב"ארץ נהדרת". גרנות, ששכל את בנו אמיתי בן ה-24 בתחילת המלחמה, עלה לכותרות השבוע כשענה בסרטון וידיאו לרב יוסף, ואמר לו: "אני שואל בשם הדמעות של אשתי - אמיתי טעה? לשווא הוא שוכב עכשיו מתחת לרגבי אדמה בהר הרצל? האם הוא וכל חבריו ששוכבים שם יחד עמו היו צריכים להישאר בישיבה ולהשאיר את הצבא ואת מסירות הנפש רק לחילונים?".
קשה להישאר אדישים מול המילים האלה, של ראש ישיבה שאיבד את בנו, תלמיד ישיבה בעצמו, בהגנה על מדינת ישראל. מי שכנראה כן נשאר אדיש הוא מי שהמילים האלה הופנו אליו, הרב הראשי יצחק יוסף. בריאיון עם שרקי וגלעד נחשף כי הייתה יוזמה להפגיש מספר אימהות שכולות, בינן אשתו של הרב גרנות, עם הרב יוסף, אבל האחרון ענה בשלילה. "שזה לא יאומן בפני עצמו", העיר אברי גלעד, "אני לא רוצה לדבר סרה, אין לי כח לזה, אבל לדחות את בקשתן של אימהות שכולות להיפגש עם הרב הראשי? זה וואו".
כאן נכנס הסנגור יאיר שרקי, שביקש לנסות ללמד זכות על הרב הראשי ושאל: "אולי זה נפל על טכני? אולי הבקשה לא הגיעה?". אחרי שתי שניות של שתיקה באולפן, אברי גלעד התפרץ בצחוק, וכמוהו גם האב השכול. זה היה צחוק של אנשים מודעים, פיקחים ומפוכחים. "אני חושב שתצטרך לנסות יותר טוב מזה", הוסיף בחיוך אברי גלעד. לפעמים, כאמור, המציאות עולה על כל דמיון.