יש הרבה במשותף בין תקופת בחירות לבין זמן מלחמה, בוודאי הרבה יותר משהיינו רוצים לדמיין - שניהם קיימים לפחות מימי יוון העתיקה (בסביבות המאה החמישית לפני הספירה), שניהם מתחילים (לרוב) בקבוצה קטנה של מנהיגים שעובדת על אסטרטגיה שתניע אחריה את ההמונים ואי אפשר לשכוח ששניהם כרוכים בהרבה מאוד התפלשות בבוץ, בין אם פיזי ובין אם מטאפורי. כשמדברים על טלוויזיה, אחד הדברים המשותפים בין בחירות ומלחמות היא העובדה שבשניהם תוכניות הסאטירה מקבלות הזדמנות נדירה להשתמש בכוח שלהן לא רק כדי להצחיק אלא גם כדי לנשוך, לנער את הצופים ואולי אפילו להוביל להתעוררות ציבורית. התוכנית של "ארץ נהדרת" ששודרה אמש בקשת 12, קיבלה בדיוק את ההזדמנות הזאת - היא עמדה בצומת שבין המלחמה המתמשכת בעזה ובין הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו יום קודם. ניכר שחדר הכותבים הכי מנוסה בטלוויזיה הישראלית בהובלת המצביא המהולל/העורך הראשי מולי שגב הבין שיש בפניו הזדמנות לכתוב פרק שישאיר חותם. האם זה באמת קרה? לא ממש.
כבר דובר רבות על הדרך שבה "ארץ נהדרת", שחוטפת באופן קבוע אש מהציבור הימני על כך שהיא שמאלנית מדי, בעצם מנרמלת את דמותו של ביבי באמצעות החיקוי הנצחי של מריאנו אידלמן, ולמעשה עושה עבורו יחסי ציבור נפלאים. אתמול לא היה שונה בשום צורה. הפאנל בהובלת קיציס נפתח עם ביבי שכהרגלו מתחמק מלקיחת אחריות ומשחק במשחק החביב עליו: "ידעתי/לא ידעתי" (רק לפני מספר תוכניות הוא שיחק ב"אחראי/לא אחראי"). לזכות הכותבים של "ארץ" אפשר לומר שהם מבינים מהר כשמשהו עובד ומשחזרים אותו עד שהוא מגיע למיצוי הפוטנציאל הקומי שלו (ואז ממשיכים עד שהוא מפסיק להצחיק לנצח נצחים). לפחות בגזרת האיפור (שבאמת מתעלה על עצמה העונה) ביבי הולך ונהפך יותר ויותר למנהיג משוגע ומנותק עם העיגולים הכהים מתחת לעיניים שרק גדלים והשיער בגווני סגול משתנים שגורמים לו להראות קצת כמו דמות מסרט של טים ברטון.
מה שהיה יכול להפוך לקטע נשכני שמתבסס על כך שראש ממשלת ישראל טוען מאז 7 באוקטובר שלא ניתן לקיים עכשיו בחירות ובאותה העת מקיים בחירות לרשויות המקומיות, התפספס לחלוטין. במקום, זכינו במערכון חמוד ונשכני-לייט על עליבותו של שר החינוך שלנו, יואב קיש, שלפי הדיווחים החליט לבטל השנה את פרס ישראל רק כי היה צפוי לזכות בו היזם ואיש ההייטק איל וולדמן, שמתנגד לממשלת נתניהו ובתו נרצחה יחד עם בן זוגה במסיבת הנובה. רועי בר נתן עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ולמד את קיש לכדי שלמות עד שנבלע בדמותו החנפנית והמתרפסת ובשילוב מחלקת האיפור האגדית (כן, מגיע להם פרגון כפול), היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהביאו את החנפן האמיתי לאולפן. הסאטירה הנושכת שוב נשארה בצד לטובת מערכון שיותר מהכל הוא נונסנס אבל הצליח להצחיק באמת בזכות אילה חסון של יניב ביטון שהיא ללא ספק אחת הדמויות המעולות ביותר של "ארץ" בשנים האחרונות. מי שחושב שביטון מגחיך את חסון רק צריך לצפות בתוכנית שלה בכאן 11 בשעה שבע כדי להבין עד כמה הוא עושה עימה חסד.
זה השלב בו הבנתי סופית שבצומת בין סאטירה בועטת ובין תוכנית בידור, מולי שגב יבחר תמיד באפשרות השנייה. וייתכן שאפילו בצדק. השיבוץ של "ארץ" כתוכנית דגל בערוץ המסחרי המוביל בישראל והעובדה שהיא הבית של הכוכבים הכי גדולים בתעשייה, מורגש היטב. זה בלט במיוחד במערכון המונית של אשר (יובל סמו) שאירח אתמול נוסעים חרדים בתגובה לסערת חוק הגיוס. אחרי מערכון הפתיחה מלפני מספר שבועות בו קציני נפגעים דופקים על דלת של גבר חרדי בזמן מלחמה וזכה לביקורת רבה (בין היתר גם כאן בוואלה! תרבות), אתמול קיבל המגזר החרדי הזדמנות לשפר את יחסי הציבור שלו עם שורה של נוסעים שעלו למונית של אשר והציגו חרדי אחר: תורם, מודע, אכפתי. האמת היא שהדברים שנאמרו על ידי חלקם על כך שאסור להכריח את החרדים להתגייס וצריך לתת לזה לבוא מהם היו יכולים וצריכים לעורר דיון נוקב בפני עצמו אבל בסופו של דבר הורגש שזה היה הניסיון של "ארץ" לצאת בסדר עם כולם כמו שהיא מאוד אוהבת.
התוכנית הסתיימה עם המסורת החדשה של מערכונים באנגלית המיועדים לעזור לישראל בהסברה מעבר לים. הפעם זה היה שוב השחקן והקומיקאי מייקל רפפורט שהפך כבר לסוג של בן בית בתוכנית. הוא הגיע למערכון בו הוא מנחה את טקס האוסקר הקרוב ושולח עקיצות נוקבות ומדויקות על השתיקה המוחלטת של כוכבי הוליווד לנוכח אירועי 7 באוקטובר והימצאות החטופות והחטופים בעזה כבר מעל 140 יום. המערכון הזה בהובלת רפפורט שכוונותיו הטובות ניכרות למרחקים, יהפוך בוודאי לקונצנזוס בציבור הישראלי אבל קשה לדמיין אותו הופך לויראלי בחו"ל. במקרה הטוב הוא אולי יזכה לאיזו כותרת באתר חדשות. אחת הסיבות לכך היא שרפפורט בעצמו סוג של בוטל תרבותית בקרב ציבורים נרחבים בארצות הברית מאז התמיכה הבלתי מסויגת שלו בישראל כך שקשה לדמיין את הקהל שם משתף בהתלהבות קטע בהשתתפותו. בכלל, לא נעים להודות אבל מערכוני האנגלית של "ארץ נהדרת" מזכירים לי את אותו מערכון של בובת הפרווה החצופה "ברקוני" בו היא מסתלבטת על כל מי שמשתף תכנים באנגלית ברשתות החברתיות לקהל של שלוש מאות עוקביו שנמצאים בחולון. המערכונים האלה טובים וחשובים אבל בפועל הם בעיקר הדרך שלנו, הצופים מישראל, להרגיש שאנחנו עושים קצת עבודה למען ההסברה אך לא באמת מצליחים להגיע לקהל שלא חי כאן.