יש בעולם מאות פסטיבלים לקולנוע יהודי, ורובם מציגים מיש-מש מוזר. הם מקרינים סרטים מכל העולם עם נגיעה ישירה לתרבות ומסורת יהודית, אבל גם סרטים על מלחמת העולם השנייה שעוסקים בנאצים ואין בהם יהודים - ולהבדיל, הם גם מקרינים כל סרט ישראלי, גם אם הוא לא מהרהר בשאלות של אמונה וזהות, וכמה סרטים ישראלים כאלה כבר יש?
נכון, היו כמה וכמה סרטים ישראלים שאפשר גם היה להגדיר כ"יהודיים", כי הם עסקו ביהדות בצורה עמוקה והסתכלו לשמים כדי לדון באדם, באלוהים ובמה שביניהם. חלקם עשו זאת בצורה מופתית, למשל "האושפיזין" ו"המשגיחים", אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ובשנים האחרונות בטח שלא ראינו יצירות כאלה. בדרך כלל, דתיים וחרדים בקולנוע המקומי משמשים רקע לקונפליקט רומנטי או להתנגשות בין דת ומדינה. השאלות הן רומנטיות ופוליטיות, לא תיאולוגיות.
בסוף השבוע עלה לאקרנים "דניאל אויערבאך", ומתגלה כדוגמה נדירה לסרט ישראלי שבאמת ובתמים ראוי למקום בפסטיבל יהודי. אולי זה לא מפתיע, כי זה סרטו השני של דוד וולך, שגם סרטו הראשון, "חופשת קיץ" המהולל, היה כזה.
אותו "חופשת קיץ" יצא כבר לפני כ-17 שנה. הוא זכה לפרסים בינלאומיים ומקומיים רבים, וגילה אלמגור הגדירה אותו בזמנו כסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים. וולך התעכב זמן עד שהוציא לאוויר העולם סרט נוסף, והחשש היה שיסבול מ"תסמונת האלבום השני", אבל "דניאל אויערבאך" דילג מעל המכשול. על הצלחה בינלאומית אין מה לדבר כרגע בגלל המצב של ישראל, אבל סרטו החדש היה המנצח הגדול בתחרות המקומית של פסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, וזוכה לשבחי הביקורות בארץ.
וולך הוא חרדי שחזר בשאלה, והסרט עוסק בין השאר בתהליך הזה, מה שהופך אותו למקרה נדיר עוד יותר: סרט ישראלי העוסק במעבר בין העולם הדתי לחילוני (בדרך כלל, אם כבר, אנחנו רואים סרטים שעושים ההיפך). "דניאל אויערבאך" עוסק גם בזמן הארוך שלקח לבמאי ליצור את סרטו השני: 17 שנה הם נצח אפילו במושגים של הקולנוע המקומי.
וולך מגלם כאן את בן דמותו, והסרט מציג אותו בפנינו בזמן שהוא מהרהר ומתייסר, מטריד קרובים אליו וזרים גמורים בשאלות פילוסופיות, ולכוד בלימבו בין העולם החילוני והדתי ובמשבר כתיבה בלתי נגמר. בסופו של דבר, כמו ב"שמונה וחצי" של פליני, המשבר הזה הופך לסרט עצמו.
וולך נתלה באילנות גבוהים אבל גם חופר לעומק כבר בסצינה הראשונה, בה בן דמותו הצעיר, בשלב של חייו בו עדיין היה תלמיד ישיבה, מתחקר את הרבי שלו למה אלוהים בכלל מעביר אותנו בייסורים בעולם הזה, במקום שהנשמה שלנו תדלג ישירות לעולם הבא. זה אחד מן הדיונים המעניינים ביותר שראינו בקולנוע הישראלי, לכל הפחות בשנים האחרונות, ויש בהמשך עוד כמה פלפולים מרתקים שכאלה לגבי הקשר בין הגוף ונשמה, ישראל ויהדות, האדם ואלוהיו. מחוץ לסרטים של שרדר וסקורסזי, אפילו בקולנוע הבינלאומי נדיר להיתקל בשיח תיאולוגי ברמה כזו.
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "אזור העניין" ובוחרים את סרטי התחפושות הטובים אי פעם
וולך חושף את עצמו ועומד עירום מול המצלמה - במלוא מובן המילה. בסרט זה הוא מצטרף לאסי דיין, חיים בוזגלו, דובר קוסאשווילי והדס בן ארויה ברשימה של במאי קולנוע ישראלים שהתפשטו בסרטים שלהם, טרנד משונה שככל הידוע לי אין לו מקבילה בעולם. העירום הוא פיזי וגם נפשי. הקולנוען מסיר את המסיכות ומתגלה פה על כל שבעים הפנים שלו - כתלמיד חכם, אבל גם כאיש מפונק, טרחן, בטלן, מיתמם ולכאורה בלתי נסבל, אלא שהיוצר יודע טוב מאוד שיש לו קסם אישי מנצח, שמאפשר לו להרשות לעצמו הכל ולנו לסבול אותו.
במובן מסוים, "דניאל אויערבאך" הוא מעין גרסה ישראלית של "תרגיע", לו לארי דיוויד היה גדל בישיבה ואז חוזר בשאלה. אחרי הכל, יש בפנינו סיפור על יהודי קטנוני ועילאי שמטריד את סביבתו בסיטואציות שונות ומשונות. לכן, הטעות הגדולה של הסרט הזה היא שהוא בכלל סרט. לדעתי, היה צריך ואולי עדיין אפשר לעשות אותו כסדרה. המבנה האפיזודי שלו מתאים לכך. נוסף לכך, לראות את וולך מפטפט ומטריל במשך כמאה דקות ברצף זו חוויה סוחטת. אם היו מפרקים אותה לפרקים קצרים יותר, היה לנו יותר מרחב נשימה.
כסרט, יש ב"דניאל אויערבאך" סצינות עצומות ממש, למשל סצינת הפתיחה או סצינה לקראת הסיום,
בה ריב בין הבמאי לבעל הבית שלו יוצא משליטה ונוסק לשיאים רטוריים ורגשיים. לעומת זאת, יש בו גם הרבה רגעים לא נעימים. כמו הרבה קולנוענים ישראלים, וולך גולש למחוזות עכורים כשהוא מתאר את יחסיו עם המין השני. בשלב מסוים בסרט נכנס לחייו אישה בגילומה של גלוריה בס המצוינת. באשמתו, הדינמיקה ביניהם אגרסיבית, רעילה ולא נעימה. אולי זה בכוונה, אבל זה לא נעים לצפייה.
נוסף לוולך, גם מפיק הסרט אייל שיראי מגלם את עצמו ועושה זאת בחן רב. בצד זאת, יש כאן גם מישור של סרט בתוך סרט. יואב בבלי מגלם את הבמאי כתלמיד ישיבה, ורועי ניק מגלם אותו בגלגולו החדש והחילוני. ליהי קורנובסקי, זוגתו במציאות של השחקן, מגלמת גם את זוגתו על המסך, וכיאה לכך יש ביניהם כימיה ייחודית ומקסימה - רוך ועדינות שכל כך חסרים בסצינות הסקס הקשות לצפייה של וולך ובס.
"דניאל אויערבאך" הוא חוויה רגשית וקולנועית לא קלה, אך בכל הקשור לרמתו הרוחנית והאינטלקטואלית, יש לו מקום ייחודי בדברי הימים של הקולנוע הישראלי ואפשר לשמוח על קיומו. דוד וולך קצת מרוויח מן ההפקר, אך עובדתית הוא דמות יוצאת דופן בתרבות המקומית ונותר רק לאחל את המובן מאליו - שלא יעברו עוד 17 שנה עד סרטו הבא.
כיוון ש"דניאל אויערבאך" הוא סרט כה אישי, אסיים בסיפור אישי, על המפגש הראשון שלי עם וולך. הוא נתקל בי לפני כמה שנים בריביירה של פסטיבל קאן, בהה בי, ואז אמר לי בסגנון האופייני לו - "חשבתי שאתה גבוה. הפוסטים שלך בפייסבוק נראים כאילו כתב אותם אדם גבוה". מה שזה לא אומר, אני מקווה שגם הביקורת הזו נראית כך.