נאום הזכייה באוסקר שקישר בין השואה לעזה היה בנאלי ומביך, אבל היתה בו נקודה חיובית אחת

לפני שלושים שנה בדיוק, סטיבן ספילברג זכה באוסקר הראשון שלו על "רשימת שינדלר". הוא התרגש מן הסתם, וסיים את נאום הזכייה שלו בצורה מביכה, כשהודה למשפחתו, לסוכן שלו - ולשישה מיליונים שמתו בשואה.

שלושה עשורים לאחר מכן, במאי יהודי אחר זכה באוסקר על סרט שואה. זה קרה הלילה, כשג'ונתן גלייזר הבריטי קטף את הפסלון בקטגוריית הסרט הבינלאומי על "אזור העניין", המבקש לעסוק במושג הבנאליות של הרוע דרך סיפורו של רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ.

כמובן שהנסיבות הפוליטיות כרגע שונות לחלוטין מאשר בעידן "רשימת שינדלר", שיצא לאקרנים באחת התקופות האופטימיות בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גלייזר כבר התבטא נגד ממשלת ישראל בטקסי פרסים ובראיונות קודמים, וביקש לעשות זאת גם באוסקר. אלא שבגלל הפרופיל הגבוה של האירוע, שאי אפשר להשוות אותו לשום טקס קולנועי אחר, התוצאה, במחילה מכבודו של הבריטי המהולל, היתה נאום מבולבל, עילג ואף תמוה, שברשת מנסים כעת לפענח אותו כפי שמפענחים צופן סתרים. הבמאי אף השתנק במהלך משפט מפתח שלו, מה שהעצים עוד יותר את הערפל סביב כוונותיו.

כך, למשל, גלייזר ביקש לומר שהוא מסרב שישתמשו ביהדות שלו ושל כמותו כדי להצדיק את הכיבוש ואת האלימות שהוא גורר, אך אפשר היה לפרש את זה כאילו הבמאי מצהיר שהוא מתכחש ליהדות שלו, שלל שרבים ברשת מיהרו לעוט עליו. בסרטו החדש ובסרטיו הקודמים, למשל "לידה" ו"מתחת לעור" המופתיים, הבמאי יצר כמה מן הדימויים המצמררים שראינו על המסך בשנים האחרונות, אבל כנראה שהוא לא איש של מילים.

ובכל זאת, נראה שאפשר לחבר את הנקודות ולהבין מה גלייזר רצה להגיד: ישראל השתמשה במורשת היהודית ובשואה כדי להצדיק את הכיבוש, שגרר אחריו אלימות נוראה ודה-הומניזציה של שני הצדדים, וגם המתים בשבעה באוקטובר וגם בעזה הם קורבנות של כך.

הסרט של גלייזר זכה באוסקר כי מ"רשימת שינדלר" ועד ימינו, האקדמיה אוהבת לחשוב שזה חשוב להעניק פרסים לסרטי שואה, אך הוא מפגן של בנאליות ועצלות אינטלקטואלית. כך היה גם הנאום שלו, על ההשוואות הנדושות שבו. צריך לומר שהנוכחים באולם לא התלהבו, אבל כוכבת הסרט, הגרמנייה סנדרה הולר, התרגשה עד דמעות. וכך גם מי שישב בצידה, השחקן הצרפתי סוון ארלו, עם מבט פטרוני ומדושן עונג כמו שרק לצרפתים פריבילגים שכמותו יש. לראות שני נוצרים אירופאיים נותנים את הסכמתם לשיפוט המוסרי של העם היהודי כולו מפי יהודי המחמד שלהם היה כנראה הגזלייטינג הכי גדול שראינו באוסקר בשנים האחרונות.

ובכל זאת, אפשר להעריך את גלייזר על שני דברים. קודם כל, לפחות הוא טרח לדבר על מה שמתרחש כעת, בשעה שכל הזוכים האחרים התעלמו מכך. אפילו בילי אייליש ואחיה פיניאס, שענדו את הסיכה האדומה הקוראת להפסקת אש על השטיח האדום ועל הבמה, לא אמרו מילה בנושא. הבמאי שחה עם הזרם כמובן, ועוד עשה זאת בצורה כל כך מגושמת, אבל לפחות הוא ניסה.

וגם, גלייזר לפחות הזכיר את המילה "ישראל" בנאומו כשדיבר על "הקורבנות מישראל". לכאורה זה טריוויאלי, אבל היום גם זה לא מובן מאליו. רבים בסביבה האינטלקטואלית שמקיפה את הבמאי סבורים כי לישראל אין זכות קיום והיא לא היתה צריכה להתקיים מלכתחילה - משפט אותו שמעתי לאחרונה לא פעם מפי אמריקאים, כולל נכדים של ניצולי שואה. הבמאי לא חושב כך, הוא גם שמח להפיץ את סרטו בארץ ולהתראיין לתקשורת המקומית. הוא לא נלחם בקיומה של ישראל, אלא רק נאבק על עיצוב דמותה. אולי זה נשמע כמו מעט לבקש, אך בנסיבות הנוכחיות, לשמוע מישהו עומד על במה של אירוע כמו האוסקר ומדבר על ישראל כמו עובדה קיימת - זה למעשה הרבה מאוד. מי יודע מה יהיה עוד שלושים שנה, כשגלייזר יחזור לטקס כדי להעניק את הפסלון לבמאי של סרט שואה אחר.

סרט שואה אחר, "מכתב לחזיר" של טל קנטור הישראלית, הפסיד למרבה הצער בקטגוריית האנימציה הקצרה. בכך, ישראל המשיכה את רצף ההפסדים שלה. היא הפסידה בקטגוריית הסרט הבינלאומי לא פחות מעשר פעמים, שיא עולמי, והפסידה גם בקטגוריית הסרט התיעודי הארוך והסרט העלילתי הקצר. משה מזרחי וגיא נתיב זכו בפסלון, אבל לא על סרטים ישראלים.

קנטור הפסידה למרות שיצרה סרט ייחודי ובלתי נשכח, ובגלל שהמתחרה שלה היה בלתי מנוצח - "War is Over", שהפיק שון לנון על פי המוזיקה של הוריו, ג'ון לנון ויוקו אונו. לך תתחרה בייחוס כזה, מה עוד שבמאי הסרט הוא דייב מולינס, עם רקורד ארוך שנים בפיקסאר ולכן גם אינסוף קשרים בתעשייה. חשוב מכך, "מכתב לחזיר" הוא סרט מורכב ופתוח לפרשנויות, כזה שלא כל אחד בהכרח מוצא עצמו מסופק ממנו, בשעה שהמתחרה שלו עסק במלחמה בצורה נאיבית, פשטנית ואפילו ילדותית, כזו שלא מאתגרת אף אחד, וקל לחבק אותה.

לדעתי, עדיף לקנטור ככה. זכייה בתקופה כזו היתה חושפת אותה לזכוכית מגדלת קטנונית מדי - הצקה שהיתה מתחילה כבר עם התגובות לנאום שלה, ומי יודע איפה היתה מסתיימת. עצם המועמדות, והעובדה שנחשבה לפי כל התחזיות לשנייה בטבלת הסיכויים עד קו הסיום, היא כבר הישג יוצא מן הכלל. הבמאית הירושלמית, כפי שאפשר היה לראות בסרטה זה ובסרטה הקודמת "במילים אחרות", היא כישרון בלתי רגיל. גם בלי פסלון ביד, אפשר להניח שהצליחה לפתוח בחודשים האחרונים הרבה דלתות בהוליווד. לא יהיה מפתיע לפגוש אותה בטקס האוסקר שוב בעוד כמה שנים.

מעבר לישראל ולעזה, טקס האוסקר היה מעניין בערך כמו הסיבוב השני לבחירות לראשות עיריית רחובות. בפעם הקודמת שאמה סטון זכתה בפרס השחקנית זה הוביל לפאדיחה בלתי נשכחת, אבל הברק לא מכה פעמיים. הנאומים היו פושרים, כי אף אחד לא רצה להסתבך כמו גלייזר, ואפילו ההתכתשות של המנחה ג'ימי קימל עם טראמפ היתה בגדר כלב נשך אדם. הרגע הוויראלי היחיד היה כשג'ון סינה הגיש בעירום כמעט מלא את פרס עיצוב התלבושות. כמו "מסכנים שכאלה", "סולטברן" ו"רק לא אתה", שלושה מן הלהיטים הגדולים של השנה, גם טקס האוסקר מכר את עצמו באמצעות עירום.

למי שבכל זאת מתעניין, נספר כי ברשימת הזוכים והזוכות יש לא מעט ציוני דרך. אמה סטון, שכבר זכתה באוסקר על "לה לה לנד", קיבלה פסלון גם על "מסכנים שכאלה" והצטרפה בכך, ובגיל 35 בלבד, למועדון מצומצם של כוכבות שזכו בפרס השחקנית הראשית פעמיים. בילי אייליש רשמה הישג דומה בגיל צעיר עוד יותר. ב-22 שנות חיים היא הספיקה לזכות בשני אוסקרים בקטגוריית השיר המקורי: על שיר הנושא של "לא זמן למות" ואתמול על "What Was I Made For" מ"ברבי".

כריסטופר נולאן, מצידו, קיבל את האוסקר הראשון שלו, על הבימוי של "אופנהיימר". סטיבן ספילברג הגיש לו אותו, במעין העברת שרביט בין שני הבמאים ההוליוודיים הבולטים בדורם. "אופנהיימר" נרשם כסרט הראשון מאז "הארטיסט" לפני 12 שנה שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס השחקן הראשי - קיליאן מרפי. נוסף לכך, רוברט דאוני ג'וניור שמגלם את הנמסיס של הגיבור זכה בפרס שחקן המשנה. גם במקרה שלו זה אוסקר ראשון, אחרי קריירה רבת תהפוכות ורגעי שפל. הוליווד אוהבת סיפורי קאמבק.

גם ווס אנדרסון זכה באוסקר ראשון, על הסרט הקצר "הסיפור המופלא של הנרי שוגר", אבל לא נכח בטקס. גם הייאו מיאזאקי הבריז ולא היה שם לקבל את הפסלון השני וכנראה האחרון שלו - אחרי "המסע המופלא" לפני שני עשורים, הוא זכה אתמול על "הילד והאנפה", שוב כמובן בקטגוריית סרט האנימציה הארוך. ועוד מיפן: "גודיזלה מינוס אחת" הפך לסרט הלא-אמריקאי הראשון שזוכה בקטגוריית האפקטים, שתמיד זוכה בה שובר קופות הוליוודי עתיר תקציב, אבל הפעם התכבד בפסלון סרט שתקציבו המוערך הוא כעשרה מיליון דולרים לכל היותר.

אם נחזור ל"War is Over" בהפקתו של שון לנון שזכה על חשבון "מכתב לחזיר" - זה היה האוסקר השני של משפחת לנון. ג'ון זכה ב-1971 על המוזיקה של "Let It Be", יחד עם כל חברי הביטלס. בזמנו הוא לא היה נוכח בטקס, אבל הפעם בנו חגג על הבמה. עכשיו זה התור של משפחת מקרטני.

ולסיכום המנצחים והמפסידים. מלבד "אופנהיימר", גם "מסכנים שכאלה" נהנה מערב מוצלח עם ארבעה פסלונים - כולל אחד בקטגוריה מרכזית כמו השחקנית הראשית, אותה חילקו רגע לפני פרס הסרט הטוב ביותר. לעומת זאת, "ברבי" הסתפק בפרס אחד בלבד ועוד בקטגוריה שולית כמו השיר המקורי. מצבו עדיף מזה של "מאסטרו" ו"רוצחי פרח הירח" שיצאו בידיים ריקות לחלוטין. בגזרת שירותי הסטרימינג, נטפליקס שוב לא הצליחה לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, וחמור מכך - קיבלה פסלון אחד בלבד, בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר. סביר להניח שהאימפריה הזו לא תנוח עד שתשתלט סופית גם על האוסקר, אבל הדרך לכך עוד ארוכה.

בניגוד לנאום העילג של גלייזר, בן עמו כריסטופר נולאן נשא נאום רהוט ויפה, עם הרבה פחות יומרה. הבמאי הודה לאקדמיה כל כך שהיא רואה בו חלק משמעותי מעולם הקולנוע, והזכיר לה ולנו שמדובר בסך הכל באמנות צעירה, שבניגוד לציור ולאמנויות אחרות קיימת רק קצת יותר מאשר מאה שנה, ואין לדעת מה העתיד שלה.

דבר אחד בטוח. קשה לדמיין את הטקס החולף ואת השנה הקולנועית כולה בלי "אופנהיימר", כך שיהיה מה שיהיה, אם יש לקולנוע ההוליוודי עתיד - הוא כולל בתוכו את כריסטופר נולאן.

טקס האוסקר שודר בשידור ישיר ב-yes וב-+STING, הטקס הערוך והמתורגם ישודר ביום שלישי בשעה 21:00 ב-yes MOVIES DRAMA.