אהבה בבית העלמין: קראו את הפרק הראשון מתוך "בין האדם למקום"

"בכלל לא קל להגיע לקבר שלו, בכלל לא" — כך ממלמלת נומי לעצמה פעמיים בשבוע, כשהיא מגיעה לבית העלמין לבקר את בעלה, מָתיָא.
זאת על שום שכָּרוּ אותו בחלקה מספר שבע, המרוחקת ביותר והחדשה, שכדי להגיע אליה יש לעקוף את כל בית העלמין מימין, ולבסוף לפנות שמאלה. שם הוא שוכב, מיד אחרי השורה שמתחילה בקבר של אחת, שושנה בינדר זיכרונה לברכה, והדרך לשם ארוכה ולרוב מזיקה, כי לא מספק המקום הגנה מפני מזג האוויר ולכן תמיד מתלכלך זה שהולך בה על רגליו. כך קורה שפתאום השבוע, אמצע החודש השביעי, יוצא מפיה משפט באנגלית נוכרית לאמור: "איטְס נוֹט איזי טוּ ריץ' היז גרֵייב, נוֹט איזי אֶט אוֹל." ונומי בכלל אינה צריכה לשאול את עצמה על שום מה באנגלית דווקא, כי כבר מכירה מקרוב את יצר המלמול הזה אצלה, שכאשר מילותיו אינן נלחשות עבריות, הרי זה סימן לכך שנפשה מבולבלת עליה, ששינויים מתחוללים מתערבלים באוויר.

ובאמת היא מבחינה בתכונה רבה שאינה מן השגרה מעבר לחומת הבטון הארוכה, זו שמפרידה בין החלקה הצבאית, הזרה, לבין זו האזרחית של מתיא, המיועדת לאנשים שגבורתם לרוב רק בגילם. נודדות מחשבותיה בימים הללו כל הזמן אל מעבר לחומה, אשר מונעת ממנה בבֵּטוֹניוּתָה את המראות אבל לא את הקולות: שאון חיילות וחיילים, ריח פיח מעורבב בניחוח ציפורני החתול, מטחי יריות ונהי בלתי מתפשר של אמהות שקולן מסגיר את גילן — חמישים, חמישים ומשהו. בפעם הראשונה הרגבים רוחשים לאוזניה, ועוד בחיוּת יתרה, בעוד כולם מסביב מדברים עכשיו על מלחמה. זאת שהתלקחה כמו אש בקיץ הזה ושמעירה כעת בדמיונה של נומי את האדמה משנת השגרה שלה כדי לפעור פיה לרווחה ולקבל את ליטרת הבשר — שמונים קילו חייל בשבוע לפחות. כי מי כמו נומי רגיש בגופו ובנשמתו לתהליכים גופניים מורכבים של עיכול, ולכן היא בהחלט מבינה מה קורה לקרקע כזאת ששומניה התכלו ושבלי אספקת מזון חדשה לעולם לא תוכל להירדם שוב. ובכל זאת, למרות הבנתה האנטומית והמזדהה, עדיין פרושות אל מול עיניה בימים אלה שתי החלקות בפועלן, ובשל כך לא יכולה נומי לזנוח את ההשוואה ולהתעלם מן הסתירה — ומה לגבי החלקה האזרחית? זו הרי מפוטמת בכל יום בשנה כך ששומן לעולם לא יחסר לה ועדיין אף פעם לא שבעה, ערנית תמיד. אולי מעבר לחומה האדמה שונה בתכלית, מעכלת הרבה יותר לאט, דובית כזאת, כך שאת רוב מזונה צורכת בקיץ ובשאר הזמן היא ישנה.

ואולי מסביר שוני האדמה גם את שאר ההבדלים שאינם מצטנעים בין הצבאית לאזרחית, כאלה שעד היום הכירה אותם נומי רק הכרה מרחוק ושעכשיו, עת קרב, היא חווה אותם על עצמה. הלא ממתי שמעו אוזניה מקרוב מטחי כבוד של יריות, הספדים רבים מנוסחים בקפידה, תפילות שנקראות כמו שצריכות להיקרא — בהתכוונות וללא חיפזון אל תוך מערכות של הגברה סוג אָל"ף — מעוררים בה הגינונים החגיגיים הללו, לצד העצב, גם תחושות חזקות של יראת כבוד, של קנאה מגרה ומבוישת, של גריעה. כי מזכירים לה בדרך השלילה את כל פרטי המוות המרושל, המגושם והחפוז של בעלה. ערב יום חמישי חורפי שגרתי היה בבית. היא מעכה תפוחי אדמה למחית, עמדה בדיוק להוציא את החמאה מהמקרר, ופתאום צעקה שמקורה בחדר האמבטיה, פעמיים מתיא קרא בשמה — "נומי." בחופזה היא נענתה לקריאה, מותירה מאחור תפודים פצועים במלח, רצה למקלחת, בתנופה פתחה את הדלת ושום כלום — זה מה שהיא ראתה, כי היה החדר מלא באדים רטובים וסמיכים שמיד כיסו לה את זגוגיות המשקפיים. נאלצה נומי לפלס דרכה כעיוורת, דרך הענן שהפריד בינה לבין מתיא, רק הידיעה שהוא שוכב כהרגלו בחורף בתוך האמבטיה היתה לה למורת דרך. ואפילו גוזל גוזלו של פחד לא קינן אצלה בלב לשמע הקריאה "נומי", כי לא היה זה מופעה הראשון בבית, אלא מופעה המי יודע כמה. זו היתה דרכו של מתיא להשתעשע, תמיד דרך הפחד מוות.
חצי שעה נהג מתיא כל ערב, בחורף, להתרווח באמבטיה, למלא מים לוהטים עד הצוואר. בהתמסרות ובאדיקות הוא מיצה את כל שלבי העונג שיכולים לספק המים לגוף הדורש אותם, בטמפרטורות כאלה של רתיחה: בהתחלה טבילה הדרגתית של אצבעות הרגל, הוצאה, הכנסת אותה הרגל עד הברך, הכנסת הרגל השנייה, המפגש השורף והנעים של הישבן בהתארגנות לישיבה. ואז שקיעת הגוף כולו שאינו נזהר ברותחין, וכמה רגעים מזוקקים ונשגבים, שפרט לעיני מתיא המרוכזות בכתם הטחב שעל התקרה, מאומה אין בעולם בִּלתָם. אחר כך נעשה כבר קצת חם לגוף שמרים רגל אחת ומניח אותה על דופן האמבט להתאוורר. ופתאום מורגשים אגלי הזיעה שנקווים על המצח ומביאים עמם את הידיעה שהנה מתקרב התענוג הלח הזה לקצו והיו בדיוק אלה הרגעים הנכונים בשביל מתיא לזעוק לאשתו, "נומי."
מיד כשהיה שומע את חריקת ידית הדלת שסימנה את כניסתה, השקיע עצמו במים, וכשנומי הגיעה אליו, היא תמיד קצת נבהלה, למרות שבפנים ידעה שמתיא לבטח חומד לצון. "מתיא, מה קרה," כך היא שאלה באופן קבוע, אבל הוא לא ענה מיד אלא השתהה לכמה שניות, פלט בועות, כדי שכמו תמיד היא תכניס את היד למים, ואז הוא בבת אחת יתפוס אותה, בהפתעה, ירטיב לה את החולצה עד המרפק.
"אני עכשיו קצת כועסת," היתה נוזפת במצבים האלה בכל פעם מחדש בבעלה, "עוד הפעם אני צריכה להחליף חולצה בגללך." ולמרות זאת תמיד חייכה כשהיתה כבר בגבה אליו ועם הפנים לדלת, לפעמים אפילו צחקה בקול כשחזרה למטבח. קודם כול משמחה על כך שהיתה זו שוב קריאה של שווא, ואחר כך על השובבות הזו של מתיא שבכוח החזירה אותה קצת לאחור בגיל, עילצה אותה. אבל בסופו של הערב ההוא, שדבר לא רמז על חד-פעמיותו, לא הקרינו פניה מופעים של שמחה, אבל גם מופעי עצב עדיין אַין. וכך, היא עבדה משעות אחר הצהריים המאוחרות במטבח, תפוחי אדמה, וכשהגיעה הקריאה הרגילה מהמקלחת, היא נענתה והגיעה, פתחה הדלת. "מתיא, מה קרה?" שאלה כמו תמיד, חיכתה כמה שניות ולא תפס את ידה, חיכתה עוד כמה, ואיך זה שהחולצה שלה עד המרפק עדיין יבשה, איזשהו קול פנימי אמר לה שמשהו אולי לא בסדר. בבת אחת הכניסה שתי ידיים למים, גיששה אחר ראשו של מתיא ושלפה אותו, לא צלחה לעצור את לשונו מתנועתה פנימה לכיוון הגרון, אף כשלה לשלוף את כל גופו החוצה לַיבשה, כי קטן ממדים לא היה. ועוד לא הספיקה נומי לנתק את השיחה עם מוקד החירום וכבר שמעה ברקע יללות של רכבי רפואה, שניים לפחות, ועם כל דקה שחלפה עוד ועוד גברים בחולצות לבנות נשפכו אליה לתוך הבית, כמו חלב. בדיוק על זה היא הירהרה אז, "כמו חלב גולש הם נראים עכשיו," חלב או מים מהולים בערק, היא קצת התלבטה. וניתנה לה לשם ההתלבטות שעה שלמה, שעה וחצי אפילו, כי כל כך היו עמלים אנשי מגן דוד על גופו של מתיא, היו ספונים איתו כמעט שעתיים במקלחת לנסות להעיר את לבו ששקוע היה מי יודע במה. כמו ילד שמנסה אֵם להעיר בבוקר, והוא מושך על ראשו שוב את השמיכה, מבקש רק עוד דקה-דקתיים, ניגשת האם בשנית ומעירה שהגיע הזמן, עוד מעט קט ויעזוב בלעדיו האוטובוס הנוסע לבית הספר. והנה תזוזה מתחת לשמיכה, אבל קטנה ושמיד חולפת, רק כדי להתמקם בתנוחה כזו שתמשיך את השינה, שתקַבֵּע באם את ההבנה שיֵצא היום אוטובוס בית הספר בלי הילד שלה. ודווקא יצאו רכבי הרפואה מביתה של נומי כשגופו של מתיא בבטן אחד מהם, אמרו לה אנשי החלב או המים המהולים בערק — "תעוקת לב קטלנית, כן, לפעמים זה יכול לקרות ככה פתאום, בלי סיבה נראית לעין." הוסיפו גם שהם משתתפים עד מאוד בצערה, ושאם גופנית היא אינה שרויה בטוב כרגע, בשל היגון, אז הם כאן גם לרשותה בינתיים. "שייִשַפכו כבר מכאן" — רק את זה נומי פיללה לעצמה, גם בשל תדהמת המוות, ואף יותר בגלל השלוליות שנקוו עם כל צעד של נעליים גבריות. הרבה לכלוך השאירו אנשי מגן דוד שבוססו במי האמבטיה כשטיפלו במתיא, משו אותו קודם כול. אחר כך התוו דרכם בפסיעות גדולות של בוץ גם במסדרון, במטבח, בסלון, בכל מקום שכף רגלם דרכה בו, אפילו בחדר הנוחיות, מפאת הבהילות גם לא הורידו את המים.
מיד כשהתרוקן הבית עיכבה נומי, מפאת הכבוד לנפטר, את היצר שבער בה לנקות את הבית מהזוהמה הרבה שנשארה. חצי שעה היא נותרה יושבת על הספה בסלון כדי לא להיראות לעצמה נחפזת מדי, ניסתה להעלות בדמיונה את הבעל בקולו שיאמר לה, "שטויות, נומי'לה, אין שום רע בקצת לכלוך, במקום לנקות בואי שבי, נראה טלוויזיה ביחד." ומיד כשחלף הזמן שהקציבה לעצמה מיהרה דבר ראשון אל כלי הניקיון שבמרפסת השירות. פינתה מרצפת המקלחת את כל המגבות הרטובות לייבוש בתלייה, גרפה את המים לחור הביוב, ערימה של קליפות תפודים השליכה לפח המטבח, שטפה יסודי את כל הבית פרט לחדרי השינה, בישמה אותו בנוזל מרצפות בריח אורנים. ואחרי כל זה, הגיעה העת שתפשוט מעליה את הבגדים, תנקה גם את עצמה, ממילא יצא כך שזו פחות או יותר גם שעת הרחצה הקבועה שלה ביום. והיא מאוד התפלאה למצוא שהאמבטיה עודנה מלאה, כמעט עד למעלה, במים של מתיא, איך ייתכן שאף אחד מכל האנשים שמילאו את הבית, כולל אותה, לא חשב לשלוף החוצה את הפקק. "זה לא סתם שהיא נשארה ככה," נומי חשבה לעצמה, הרי זה המקום האחרון להימצאותו של האהוב, שרידים מגופו עדיין צפים בפנים. והיא הלא כבר החלה לדאוב בגוף את ידיעת חסרונו, חיפשה קרבה, והנה האמבטיה המלאה, כמה השתוקקה לטבול במים. אבל מה אם אסור לפי המנהג לעשות ככה? היא אמנם לא היתה בטוחה, אבל לפי היכרותה מהבית את אופי מנהגי התורה, זכרה בוודאות שהמוות וכל הנוגע לו הם בבחינת הטומאה המלאה. אבל מתיא היה הרי כל כך טהור בחייו, כך שאיך אפשר אחרי שעות ספורות של מיתה לשייך אותו לזוהמה. תמיד היו כאלה שיצאו מן הכלל גם בכתובים הקדושים, ולכן היא הרשתה לעצמה לפרש כהבנתה רק בפעם הזאת את ההוראה ולהקל בה.

נכנסה נומי לאמבטיה המלאה בסבון ובמים שהצטננו בינתיים ולא הפריעו לה פתאום שערות גוף גבר עבות וקצרות שצפו מעל בטנה שרק כזית מכוֹרֶסת, גם לא שאריות סבון שהיה פעם קצף, שאיבדו נפחיותן ושמשאירות עם המים פס אפור של לכלוך על דופן האמבטיה הפנימית. היתה עבורה ההתבוססות הזאת במי מתיא בדיוק בעִתה למען תוכל להסריט לעצמה את הקורות אותה היום בצבע או בגוונים של אפור, עם פסקול או בדממה דקה. גם כדי שתהא לה שליטה מלאה על מהירות ההסרטה — תרצה להתעכב על איזה קטע, אז תתעכב, מאחר תרצה להימנע, אז תריץ לזה שאחריו. יוחלף הבלבול הקשה, שהיתה שרויה בו היום, בניסיון סדור ראשון לעיכול. אלא שיעידו כל הרשומות הרפואיות בעניינה של נומי מהשנים האחרונות, שעיכול תקין כבר זמן רב לא היה מנת חלקה, לפי שנזקקה לעתים למאמץ עילאי לשחרר את בני מעיה, או שפתאום שוחררו ללא שליטה כמעט. היתה בטנה גם מחצינה, לעתים לא רחוקות וכמעט תמיד בהפתעה, מלמולים פנימיים של פירוק ובעבוע. עד כדי כך שגם אוזן מרוחקת מאוד קלטה אותם היטב ויכולה היתה בקלות לשחזר ניגונם באמצעות שריקה. את זה בדיוק הפליא מתיא לעשות במיומנות של ציפור דרור ממין נקבה, כי הרי כוחן של בעלות הכנף במראן ובמקורן. והיתה נומי ברגעים האלה מבוישת מפני הבעל, אבל גם מכירה תודה על שהופך הוא בבית את ערוותה המביכה לשירה של הטבע, ידעה היטב שלא כך ינהגו בה האנשים הזרים שבחוץ. את התרופות שרשם לה הרופא הגסטרולוג למניעת מבוכות, שבכל מקום היו יכולות לפגוש בה, היא נטלה באדיקות, ולרוב באמת מנעו רחשי מעיים, אך גם ניטרלו תאבונה, שתמיד גמדון קטנטון היה. וכשלעתים, בציבור, לא שמרה הבטן את דבריה לעצמה והחריפה את הטון, היתה אז נומי מתחילה מיד לשיר בית כלשהו מהשיר הקבוע שלה, שכל תכליתו היא מקרים דחופים כאלה של הסוואה בבחינת יגבר קול שירה על קול עיכול. גם אם פקדו אותה קולות הקרביים בעודה עובדת, תוך כדי שהיא כתף אל כתף עם לקוחה, מונה באוזניה את יתרונות הכּוּרְכּוּמין של החברה האחת על פני החברה השנייה, גם אז נהגה נומי לגלוש מיד אל השירה הישראלית. לא אחת זה קרה ממש באמצע משפט, אבל היות שהרבה שנות ניסיון עמדו לה, הרי שלמדה לשלב היטב בכל הסבר על מוצר מדף את מילות השיר שלה בשעת הצורך, לדוגמה: "המילה האחרונה בתחום הכורכום היא פוּל סְפֶּקטרוּם כורכומין בכמוסות סופט ג'ל, ענו רעיו בפה מלא עפר: הגענו אל הסלע האדום." אם דובר בלקוחה מזדמנת, אז היה כנראה המצב הזה עבורה חדש ומעורר השתאות, ורק אחרי כמה שניות של מבוכה היא התעשתה וביקשה מנומי להסביר לה שוב בבקשה את העניין עם כמוסות הג'ל. ואם למרבה המזל מדובר היה בלקוחה ותיקה, הרי שלרוב הכירה כבר בעל פה את מילות השיר, לעתים גם את הנסיבות, ובדרך כלל הצטרפה לשירה, המשיכה בה גם כששילמה את החשבון. פעמים לא מעט הציע לה מתיא לחדול מליטול את התרופות המדכאות בטן מוחצנת, "אולי, נומי, הפתרון הכי טוב זה להקשיב לה, להגיע איתה להבנה, בטן היא משהו חי, וכל דבר שהוא חי, צריך מישהו שישמע אותו." אבל לזה נומי עדיין לא הרגישה מוכנה, מיאנה להטות אוזן וגם לתת חופש פעולה לבטן הזאת שתמיד ששה לבגוד בה, אם אל מול האנשים שבחוץ ואם אל מול האחד שבבית. ועל הרצון הזה בהשתקה נומי שילמה בריבית דריבית, מה שקוראים עד הפרוטה האחרונה — לא מעט התקפים של כאבים מקפלי גוף, עוויתות פָּנים מנפצות מראות, שריפה בבית החזה, אפילו שני ליטרים של מים לא יכבו אותה, גם לא גלון של חלב. רק דבר אחד עזר — שכיבה על הגחון, ריתוק הבטן לרצפה בבחינת אם לא במוח אז בכוח, כי רק כשהיא נסגרה ככה מכל הכיוונים, רק ככה הבטן הבינה את מקומה.
בחדר האמבטיה דווקא פתוחה עכשיו הדלת לרווחה, מפקירה לכל הרוחות את עמדת השמירה שלה בהגנה על נומי מפני משבי צינה שמקורם בווילון פרחוני שמכסה חלון שמכסה רשת קרועה נגד יתושים. ועושים המשבים יד אחת עם מי האמבט, שכבר קרים, להניע את האישה לפעולה תוך שהם סומרים שערה, מברווזים עורה, צועקים לה בפועלם לאמור: "הלא מת בעלך, הלך, וכבר מחר בצהריים לכל המאוחר ההלוויה, ושעות מועטות נותרו לך כדי לתכנן אותה, מהרי, חלוק המגבת מחכה לך נקי על הוו, באמת מפתיע שלא נגעו בו אנשי הרפואה בזמן שמשו את מתיא."
נומי שולפת כף רגל רטובה מן האמבטיה ומניחה על הרצפה, אבל זו דוחה אותה בקיפאונה כמו ים צפוני טורף אוניות בחושך, והיא נאלצת לשקול להחזיר את הרגל למים שלמרות קרירותם ודליחותם הרי שלזמן הזה הם בשבילה עדיין בגדר יַבּשה. אבל היא לא מחזירה אלא מוציאה גם את השנייה, "אני אראה לך מה זה," רוצה להראות לה לרצפה שטובות השתיים מן האחת הזאת למטה, הרמוסה, שתיזהר לה, עוד מעט תעבור אליה גם הפטרייה המידבקת שכבר שנים מציקה לנומי בין הבוהן לאצבע בכף רגל ימין. "איך זה שארבעה רופאי עור מומחים לא הצליחו להעלים אותה," כך היא חושבת לעצמה כשמתעטפת בחלוק האמבט, אחר כך קושרת היטב-היטב את החגורה ומשחזרת. כן, זה הרי בדיוק העניין שהעסיק אותה כששכבה עד עכשיו ארבעים דקות במים השעירים, האפרפרים, הלא שפירים בכלל. ופתאום נומי נזכרת שהבוקר היא שכחה למרוח את המשחה שאמורה להרוג את הפטרייה מהשורש, ומתיא דווקא הזכיר לה פעמיים טרם יצא מן הבית, התקשר אפילו פעם אחת מהעבודה. "נומי'לה, בטח עוד לא מרחת את המשחה, תמרחי עכשיו, בבקשה, את כל כך מבולבלת, למה את לא שמה לך פתק על המקרר או משהו כזה." גם הבטן שלה פתאום צועקת עכשיו, כנראה דורשת דבר-מה, כרגיל. משאירה בכך את נומי במבוכתה להתעכב עוד קצת בחדר האמבטיה, שעונה על הכיור, מביטה תוך כדי כך במראה שהיא גם דלת, אחת משתיים שסוגרות את ארון התרופות, רק עוד קצת תחכה ואז תצא.
נומי חייבת לשבת לרגע אחד או יותר, מדדה לסלון, בקושי מניחה עצמה על אחד הכיסאות הקטיפתיים וגבוהי המשענת שבפינת האוכל. וזה הזמן שלה לחפינת הפנים בכפות הידיים וללחלוחית העיניים, לחלוחית רק בהתחלה ואחריה בבבבבכככככיייייי ארוך כל כך, שמניע את הגוף כמו בתפילת שמונה-עשרה, נעדרת ממנו רק העמידה. בישורת האחרונה של הבכייה, לקראת כלות הכוחות והדמעות, היא משכיבה את הראש על שולחן הפורמייקה כך שלחי ימין שלה צמודה לגמרי למפה, מקעקעת אל תוך העור את שרקום עליה — שניים סנאים. ושוב רק אחרי כמה רגעי הפוגה מאוששים בקושי, היא בבת אחת שוב מתעוררת לפעולה. "מה לעזאזל לעשות קודם," זו המחשבה שדופקת לה עכשיו בתוך הראש. והיא כועסת על המאבק שבפנים — מתיא והבטן, שני זדים, כל אחד מהם דורש את תשומת לבה המיידית. כעס, בטח כעס, גדול אפילו, זה מה שהיא מרגישה, ודווקא פחות על הבטן, זו הפעם הראשונה שמקילה עם הבטן, אלא דווקא על מתיא, למרות שמת, מפני שמת, כלומר נפטר היא מתקנת לעצמה, מקובל ומעודן יותר לומר נפטר. את הבטן נומי דווקא מצדיקה פתאום, היות שמאז הקרקורים של הבוקר לא פרקה ועיכלה שום דבר, פרט למי ברז. ואפילו עכשיו, ארבע-עשרה דקות אחר חצות, אין כלל זמן לזרוק לה איזו עצם, כי מתיא החליט על דעת עצמו לנטוש, להיפטר, ומי אם לא היא זו שצריכה בכאבה לנסח מודעה של אבל, ליידע את חברה קדישא, גם אושפיזין, לא רבים אמנם, יש להזמין, נומי מאוד מקווה שיבואו כמה לפחות, למרות ההתראה הקצרה. "בחיי, מתיא'לה, בחיי שידעתי שתמות בבלגן," היא אומרת בקול, הלחי עדיין על המפה והנחיריים שואפים את גרגירי האבק ששוכבים עליה, זכר לסופת החול אתמול אחר הצהריים. ובעיקר על הידיעה הזאת היא כועסת כל כך ואבלה, כי על שום מה היה צריך מתיא למות, ועוד באי-סדר כזה שגם עירב בתוכו מים, שדורשים לנקות אחריהם כתמים בוציים של נעליים, והרבה מגבות ספוגות — פעמיים הפעילה את מייבש הכביסה עבורן — והדחק בזמן, בעיקר דחק הזמן. אז עכשיו דבר ראשון היא תשב לאכול כי כבר הפכה הבטן אלימה — כך עברה מדיבורים למעשים, והחליטה גם לכתוב הספד מהלב כדי להקריא מחר בהלוויה. אבל כל כך מאוחר ונומי כמעט באפיסת כוחות, אילו רק היה מישהו יכול לסייע לה, אבל ילדים אַין, קרובי משפחה במשורה וגם מתי מעט חברים שבטח ישנים כבר. "אוי, מתיא," אלה המילים שמאחורי האנחה — מין נשיפה ארוכה שיוצאת לה מהפה בריח של חרדל דיז'ון שמרוח בנדיבות על לחם חי. את הפסטרמה היא לא מחברת אליהם אלא אוהבת לשלוף פרוסה מהאריזה ולדחוף עם האצבעות ישר לתוך הפה כך שמשאירות כעת האצבעות כתמים שומניים על הדף שנועד להספד, גם העט שבידה כבר חלקלק. מזכירה לה החלקלקות השומנית הזאת את חיי בעלה המרושל בחיצוניותו, בגולמניותו, שאינו כזה מפאת הזילות בסביבה אלא מפאת התוֹם. והיא הרי כל החיים התפללה בסתר שמעט מן האלגנטיות שכל כך נעדרה מבגדיו ומהלכותיו תואיל לפקוד אותו באֵינוֹ, תשפוך אור חלבי גדול על לבו הרחב, רגישותו, על תבונתו שאינה רק בידע אלא גם ברגש.
ועכשיו כשהמילים להספד הן בעבורה נעדרות, מציפה אותה באילמותה סצנת הפרידה, כפי שייחלה לה ובדיוק כמו שפעמים רבות היא ביימה. בלא מעט הזדמנויות בחיים היתה מתמסרת לה, לפעמים משנה מעט את תווי הפנים של הגיבורים, אבל לעד קבועים בהעדרם הצבעים, תמיד בשחור-לבן: חייל אנגלי, שפמפם קטן מטופח היטב, למרות שרוכן החוצה מחלון הרכבת, עדיין ניתן לראות כמה מגוהצים מדיו ואיך משוך לאחור שערו שמתחת לכובע. ואיפוק מעודן יש אפילו בתנועת היד שלו כאשר מנפנף לגברת, הלא פחות מהודרת, שבאה להיפרד ממנו כנראה לעולמי עד. הרי הימים ימי מלחמת העולם השנייה, אולי הראשונה בעצם, כן הראשונה, לא, כל השנים הללו נומי מתקשה להחליט היכן על ציר הזמן עליה למקם את הסצנה הזאת שלה. והגברת המגונדרת שעל הרציף מתייפחת, לא בוכה, לפי איך שמנגב לה החייל, קצין בכיר בעצם, עם המטפחת הצחורה שלו את הדמעות. שקשוק ושריקה נשמעים פתאום מהרכבת שמתכוננת לתזוזה, מטפחת הקצין מתנופפת למטה ולמעלה אות לפרידה שהחלה כבר. והרכבת כבר מתחילה לנסוע, הגברת כמעט רצה — מנסה להדביק אותה, יד ימינה מושטת קדימה ויד שמאל מכסה את הפה להחניק זעקה, יותר נכון לעַדנה. גם הקצין הבכיר עדיין עם חצי גוף מחוץ לחלון, לא חדל מנופף, אבל רגע אחד, מה קורה למטפחת שלו הצחורה, זו הפעם הראשונה בסצנה הזאת, לעניות דעתה של הבימאית, שמשהו חדש ובלתי צפוי מתחולל בה. "קאט," זה מה שנומי צועקת לגיבורים שלה, ועדיין — באחת — כתמים לא סדירים של צבע מתחילים לצוץ, מנקדים אך ורק את המטפחת הצחורה של הקצין הבכיר. וככל שהרכבת מתרחקת הופכת המטפחת יותר ויותר מלוכלכת, זולגת, מין צבע חי שכזה מזהם אותה, דומה בדיוק לגון החרדל הדיז'וני שמרוח על המפה, מלקקים אותו בתאווה הסנאים הרקומים.

"בין האדם למקום" / אורית וולפיילר. אחוזת בית. 197 עמודים.